רמב"ם שלושה פרקים

שיעור רמב"ם - ראשון ה' שבט תשע''ח

הלכות ערכים וחרמים פרק ב

א. האומר ערך ידי, או ערך עיני, או רגלי עליי, או שאמר ערך יד זה, או עינו עליי -- לא אמר כלום. ערך ליבי, או כבדי עליי, או ערך ליבו או כבדו של פלוני עליי -- נותן ערך כולו; וכן כל אבר שאם יינטל מן החי, ימות -- אם אמר ערכו עליי, נותן ערך כולו. [ב] אמר חצי ערכי עליי, נותן חצי ערכו; ערך חציי עליי, נותן ערך כולו -- שאי אפשר שיינטל חצייו ויחיה.

ב. [ג] האומר דמי ידי עליי, או דמי יד פלוני עליי -- שמין אותו כמה הוא שווה ביד, וכמה הוא שווה בלא יד; ונותן להקדש. כיצד, אם נמכר הוא כולו ישווה חמישים, ואם יימכר חוץ מידו, שתישאר ידו זו לבעליו, ולא יהיה ללוקח בה כלום, ישווה ארבעים -- נמצא זה יתחייב לשלם להקדש עשרה. וכן כל כיוצא בזה.

ג. [ד] האומר דמי ראשי, או כבדי עליי, או דמי ראשו, או ליבו של פלוני עליי -- נותן דמי כולו. וכן האומר דמי חציי עליי, נותן דמי כולו; אבל האומר חצי דמיי עליי, נותן חצי דמיו.

ד. [ה] האומר משקלי עליי, או משקל פלוני -- נותן משקלו: אם כסף, כסף, ואם זהב, זהב -- כמו שפירש. אמר משקל ידי, או רגלי עליי -- רואין כמה היא ראויה לשקול, ונותן ממין שפירש. עד היכן היא היד לעניין זה, עד האציל; והרגל, עד הארכובה: לפי שבנדרים, הולכין אחר לשון בני אדם.

ה. [ו] האומר קומתי עליי, כסף או זהב -- נותן שרביט שאינו נכפף מלוא קומתו, ממין שפירש; אמר מלוא קומתי עליי -- נותן אפילו שרביט שנכפף, ממין שפירש.

ו. [ז] האומר משקלי עליי, ולא פירש מאי זה מין -- אם היה עשיר ביותר, ונתכוון למתנה מרובה -- נותן משקלו זהב; והוא הדין באומר משקל ידי או רגלי או קומתי עליי, ולא פירש מאי זה מין -- נותן זהב. ואם אינו מופלג בעשירות -- נותן משקלו או משקל ידו מדברים שדרכן להישקל באותו מקום, אפילו פירות; וכן נותן שרביט מלוא קומתו, אפילו של עץ: הכול לפי ממונו, ודעתו.

ז. [ח] האומר עומדי עליי, ישיבתי עליי, או מקום ישיבתי עליי, או רוחבי עליי, עוביי עליי, היקפי עליי -- כל אלו ספק, ומביא לפי ממונו: עד שיאמר, לא כך נתכוונתי. ואם מת, ייתנו היורשין פחות שבלשונות.

ח. [ט] האומר הרי עליי מטבע כסף, לא יפחות מדינר כסף; מטבע נחושת, לא יפחות ממעה כסף. הרי עליי ברזל, לא יפחות מאמה על אמה לכלה עורב שהיה במקדש למעלה בגג ההיכל, כמו שיתבאר במקומו.

ט. [י] האומר הרי עליי כסף או זהב, ולא הזכיר מטבע -- יביא לשון של כסף או של זהב: יהיה משקלה כדי שיאמר, לא עד כך נתכוונתי. וכן אם פירש המשקל, ושכח כמה פירש -- יביא עד שיאמר, לא עד כך נתכוונתי.

י. [יא] אחד האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי, או האומר הרי עליי מנה, או חמישים, או כסף, או זהב -- הכול, הן הנקראין חייב דמין; והדמין והערכין לבדק הבית, כמו שביארנו.

יא. [יב] שתי לשכות היו במקדש -- אחת לשכת חשיים, ואחת לשכת הכלים: לשכת חשיים -- יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. לשכת הכלים -- כל מי שהתנדב כלי זורקו לתוכה, ואחת לשלושים יום הגזברין פותחין אותה: כל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית, מניחין אותו; והשאר נמכרין, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.

יב. [יג] הוצרכו לקודשי מזבח, ולא הספיקה להן תרומת הלשכה -- מוציאין את הראוי להן מקודשי בדק הבית; אבל אם הוצרכו לבדק הבית, ולא מצאו בלשכת בדק הבית דבר המספק להן -- אין מוציאין הראוי להן מקודשי המזבח.

הלכות ערכים וחרמים פרק ג

א. המעריך את הפחות מבן עשרים, ולא עמד בדין עד שיהיה יתר על עשרים -- אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים: שאין הערך אלא בזמן הערך, לא בזמן ההעמדה בדין.

ב. כל הערכין הקצובין בתורה -- הן שנותן המעריך, אם היה עשיר; אבל אם היה עני, ואין ידו משגת -- נותן כל הנמצא בידו אפילו סלע אחד, ונפטר, שנאמר "ואם מך הוא מערכך ..... על פי אשר תשיג יד הנודר" (ויקרא כז,ח).

ג. ומניין שהוא נותן אפילו סלע אחד, אם אין לו אלא סלע -- שנאמר "וכל ערכך, יהיה בשקל הקודש" (ויקרא כז,כה), הא למדת שאין בערכין פחות מסלע, ולא יותר על חמישים.

ד. הרי שלא נמצא בידו אפילו סלע -- אין לוקחין ממנו פחות מסלע, אלא יישאר הכול עליו חוב; ואם מצאה ידו, והעשיר -- ייתן ערך שלם הקצוב בתורה.

ה. עשיר שהעריך והעני, או שהעריך כשהוא עני והעשיר -- הרי זה חייב בערך עשיר; אבל אם העריך כשהוא עני, והעשיר וחזר והעני -- נותן ערך עני.

ו. עשיר שאמר ערכי עליי, או ערך פלוני, ושמע העני ואמר, מה שאמר זה עליי -- הרי העני חייב בערך עשיר, שהוא ערך שלם; אבל עני שהעריך את העשיר, ואמר ערך זה עליי -- אינו חייב אלא כערך עני, שהוא כפי אשר תשיג ידו.

ז. מה בין החייב בערך עני, להחייב בערך עשיר שהוא הערך הקצוב כולו: שהחייב בערך עני שלקחו ממנו כל מה שידו משגת אפילו סלע אחד, ואחר כך העשיר -- אינו חייב לשלם; ואם היה חייב בערך עשיר -- יישאר שאר הערך חוב עליו, עד שיעשיר וישלים הערך שעליו.

ח. המפרש את הערך ואמר, ערכי עליי חמישים סלעים, או ערך פלונית עליי שלושים סלעים -- אינו נידון בהישג יד; אלא לוקחין כל הנמצא בידו, והשאר עליו חוב עד שיעשיר וייתן.

ט. וכן האומר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי -- אינו נידון בהישג יד: שחייבי דמים, הרי פירשו נדרן; והרי הן כמי שאמר מנה עליי הקדש, שהוא חייב ליתן מנה גמור. [י] האומר הרי עליי ערך סתם, ולא פירש -- אינו כמפרש שלושה שקלים, אלא נידון בהישג יד כשאר המעריכין.

י. [יא] האומר ערכי עליי, וחזר ואמר ערכי עליי, והיו בידו עשר סלעים, ונתן תשע לשנייה, וסלע לראשונה -- יצא ידי שתיהן, שהערכין לא כחובות הן: שאף על פי שכל מה שבידו משועבד לראשונה -- הקדש מאוחר, מה שגבה גבה.

יא. אבל אם נתן תשע לראשונה, ואחת לשנייה: ידי שנייה יצא -- שהרי כשנתן הסלע, לא נשאר בידו כלום; והרי אין ידו משגת. ידי ראשונה לא יצא -- שהרי כל מה שהיה בידו משועבד לראשונה, וכשנתן התשע נשאר לו סלע ולא נתנו; והרי לא נתן כל מה שידו משגת. לפיכך יישאר עליו שאר ערך ראשון, עד שיעשיר וישלים.

יב. האומר שני ערכיי עליי, ולא היה בידו אלא פחות מכדי שני ערכין -- הרי הדבר ספק: אם נתפס לשניהן, ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצי לערך השני וייפטר, או ייתן ערך אחד מהן שלם או כל הנמצא בידו באחד מהן, ויישאר הערך האחר עליו חוב עד שייתן אותו בענייות או בעשירות כפי הישג ידו.

יג. המפריש ערכו או דמיו, ואבדו או נגנבו, אף על פי שלא אמר עליי חיוב אחריותן -- חייב באחריותן עד שיגיעו ליד הגזבר, שנאמר "ונתן את הערכך ביום ההוא, קודש לה'" (ויקרא כז,כג), הרי הן חולין אף על פי שהפרישן, עד שיגיעו לידי הגזבר.

יד. חייבי ערכין ודמים -- ממשכנין אותן, ולוקחין מהן בעל כורהן מה שנדרו; ואין חייבין להחזיר להן המשכון, ביום או בלילה. ומוכרין כל הנמצא להן מן הקרקע, ומן המיטלטלין, מכסות, וכלי תשמיש הבית, ועבדים, ובהמה; ונפרעין מן הכול.

טו. ואין מוכרין לא כסות אשתו, ולא כסות בניו, ולא בגדים שצבען לשמן, ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן; וכן המקדיש כל נכסיו, לא הקדיש את אלו.

טז. [טו] ונותנין לו מכל נכסיו -- לזה שיש עליו ערכין או דמים או שהקדיש מנה לבדק הבית, ואין לו: נותנין לו תפילין של ראש ושל יד, וסנדלין, ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהן; ואם היה עני, נותנין לו מיטה ומפץ לישן עליו.

יז. ונותנין לו מזון שלושים יום, וכסות שנים עשר חודש לו לבדו; אבל לא לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן. ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו. [טז] היו עליו כלי משי, ובגדים מזוהבין -- מעבירין אותן מעליו, ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול; אבל לא לשבתות וימים טובים. [יז] ואם היה אומן -- נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין. כיצד, אם היה חרש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגירות. היו לו כלים מרובין ממין אחד, ומועטין ממין שני -- אין מוכרין מן המרובין, ולוקחין לו מן המועטין, אלא
נותנין לו שני כלים מן המרובין, וכל שיש לו מן המועט.

יח. היה חמר או איכר -- אין נותנין לו בהמתו, אף על פי שאין לו מזונות אלא ממנה; היה ספן -- אין נותנין לו ספינתו, אלא יימכר הכול.

יט. היה בנכסים בהמה ועבדים ומרגלייות, ואמרו התגרים, אם יילקח לעבד זה כסות בשלושים משביח הוא מאה, ופרה זו אם ימתינו בה לאטליס משבחת עשרה, ומרגלית זו אם מעלין אותה למקום פלוני תשווה ממון רב וכאן אינה שווה אלא מעט -- אין שומעין להן.

כ. אלא כיצד עושין, מוכרין הכול במקומו ובשעתו כמה שהוא, שנאמר "ונתן את הערכך ביום ההוא, קודש לה'" (ויקרא כז,כג), לרבות כל דבר של הקדש -- שאין מפרכסין אותו, ואין ממתינין בו לשוק, ולא מוליכין אותו ממקום למקום: אין להקדש, אלא מקומו ושעתו.

כא. [כ] במה דברים אמורים, במיטלטלין ועבדים; אבל הקרקעות -- מכריזין עליהן שישים יום רצופין בבוקר ובערב, ואחר כך מוכרין אותן.

הלכות ערכים וחרמים פרק ד

א. שדה שירשה אדם ממורישיו, היא הנקראת שדה אחוזה; ושדה שלקחה או זכה בה, היא הנקראת שדה מקנה. והמקדיש שדה אחוזתו -- מודדין אותה, וערכה הוא הערך הקצוב בתורה.

ב. וכמה הוא, כל מקום שראוי לזרוע בו חומר שעורים, ויזרענו בידו ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה -- ערכו חמישים שקלים לכל שני יובל, ואין שנת יובל מן המניין; ואחד המקדיש שדה טובה, שאין בכל ארץ ישראל כמותה, או שדה רעה, שאין כמותה לרוע: כזה מעריכין אותה.

ג. כבר ביארנו בהלכות שקלים שהשקל האמור בתורה, הוא הנקרא סלע בלשון חכמים; והגרה האמורה בתורה, היא המעה בדברי חכמים. והוסיפו על השקל, ועשו אותו סלע; והסלע ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין. נמצא לכל שנה, סלע ופונדיון: שאף על פי שהסלע שמונה וארבעים פונדיונין -- כשייתן פונדיונות ליקח סלע מן השולחני, נותן תשעה וארבעים.

ד. החומר -- הוא הכור, והוא שני לתכין; והלתך, חמש עשרה סאין. נמצא החומר שלושים סאה -- שהן עשר איפות, כל שלוש סאין איפה. וכבר ביארנו בהלכות שבת, שהמקום שיש בשיבורו חמישים אמה על חמישים אמה, הוא בית סאה, והוא מזרע סאה.

ה. נמצאת למד, שהמקום שיש בשיבורו חמישה ושבעים אלף אמה, שהוא בריבוע מאתיים ארבע ושבעים אמות על מאתיים ארבע ושבעים אמות בקירוב -- הוא בית כור, והוא זרע חומר שעורים.

ו. [ה] כיצד דרך החשבון בערכי שדות -- הרי שהקדיש שדה אחוזתו, ונשאר ליובל שמונה שנים חוץ משנת היובל שאינה בחשבון כמו שביארנו, כל הרוצה לפדותה מיד ההקדש, נותן לכל זרע חומר שעורים שמונה סלעים ושמונה פונדיונות; ואם רצו הבעלים לפדותה, נותנין עשר סלעים ועשרה פונדיונות, לפי שהן מוסיפין חומש.

ז. וכן כל חומש האמור בתורה, צריך שיהיה הקרן עם התוספת חמישה -- נמצא שהוסיף רביע הקרן; וכן אם פדת אשתו של מקדיש, או אחד מיורשיו -- הרי אלו מוסיפין חומש.

ח. [ו] נשאר ליובל ארבע שנים, נותן הפודה ארבע סלעים וארבעה פונדיונות לכל חומר; ואם הבעלים פדו אותה, נותנין חומש. וכן לפי חשבון זה, סלע ופונדיון לכל שנה. ואינו נותן שנה בשנה, אלא נותן הכול כאחד.

ט. [ז] נשאר בינו ובין היובל שנה -- אינו יכול ליתן סלע ופונדיון לפדותה, שנאמר "וחישב לו הכוהן ..... על פי השנים הנותרות" (ויקרא כז,יח), אינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יתר. [ח] נשאר בינו ובין היובל שנה וחודשים -- אם רצה הגזבר לחשב החודשים שנה וייתן שני שקלים ושני פונדיונין לכל זרע חומר, הרי זה מותר: לפי שאין מחשבין חודשים להקדש, שנאמר "על פי השנים הנותרות" -- שנים אתה מחשב להקדש, ואין אתה מחשב חודשים.

י. [ט] לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו, לפני היובל בפחות משתי שנים. ואם הקדישה, הרי זו מוקדשת; ואינה נפדית בגרעון כסף: אלא אם רצה הפודה ליתן חמישים שקל לכל חומר, פודה אותה; ואם לא פדיה, הרי זו יוצאה לכוהנים ביובל, כמו שיתבאר.

יא. [י] הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מוקדשת. וכוהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה, הרי זו מוקדשת: [יא] כשם שגואלין לעולם, כך מקדישין לעולם.

יב. המקדיש את שדהו אחר היובל -- אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמור שנה אחר היובל, לפי שאין מחשבין חודשים להקדש; לפיכך אם רצה הפודה ליתן חמישים שקל לכל זרע חומר -- הרי זה פודה אפילו ביום שאחר היובל, ואינו גורע כלום.

יג. כשמודדין, אין מודדין אלא מקומות הראויין לזריעה. היו שם סלעים גבוהים עשרה טפחים, או נקעים מלאים מים עמוקים עשרה טפחים -- אין נמדדין עימה; פחות מכאן, נמדדים עימה. [יד] היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר, ואין בהם מים -- נמדדין בפני עצמן, ומחשבין להן מה שראוי להן.

יד. [טו] הייתה מלאה אילנות -- אף על פי שלא פירש, הרי הקדיש גם האילנות: שכל המקדיש, בעין יפה הוא מקדיש. ומחשבין את האילנות, בשווייהם; והקרקע -- מודדין אותה, ויהיה ערכה סלע ופונדיון לכל שנה ולכל זרע חומר, כמו שביארנו.

טו. [טז] המקדיש שדה שאינה ראויה לזריעה, והיא הנקראת טרשין -- פודין אותה בשווייה; וכן המקדיש את האילנות בלבד, פודין אותן בשווייהן.

טז. [יז] היו האילנות שלושה אילנות לתוך בית סאה, ולא פירש שהאילנות בלבד הוא שהקדיש -- הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן; אבל אם היו האילנות נטועין כל שלושה אילנות ביתר מבית סאה, או בפחות, או שהקדישן זה אחר זה -- הרי זה לא הקדיש את הקרקע, ולא את האילנות שביניהן.

יז. [יח] הקדיש האילנות, ואחר כך הקדיש את הקרקע -- פודה את האילנות בשווייהן, ואת הקרקע על פי מידתה.

יח. [יט] המקדיש שדה אחוזתו, והגיע היובל ולא נפדית, אלא הרי היא תחת יד הקדש -- הכוהנים נותנין את דמיה, ותהיה אחוזה להן: שאין הקדש יוצא בלא פדיון, ואותן הדמים ייפלו להקדש בדק הבית.

יט. [כ] גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל -- הרי זו חוזרת לבעליה, והערך שנתן ייפול לבדק הבית, כמו שביארנו; וכן אם גאלה בנו של מקדיש, הרי זו חוזרת לאביו ביובל. אבל אם גאלה אותה בתו, או שאר קרוביו, או נוכרי מיד ההקדש -- אם חזר המקדיש וגאלה מידן, חוזרת לו לעולם; ואם לא גאלה מידן, אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נוכרי -- הרי זו יוצאה להקדש, ואינה חוזרת לבעלים לעולם, אלא תהיה אחוזה לכוהנים, שנאמר "והיה השדה בצאתו ביובל ..... לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא). ואין הכוהנים צריכין ליתן
דמים, שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר; אלא תחזור לכוהנים, כאילו הן בעליה.

כ. [כא] במה דברים אמורים, בישראל; אבל אם היה המקדיש כוהן או לוי, הרי זה גואל לעולם -- ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש, פודה אותה אחר היובל, שנאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב).

כא. [כב] האישה שהקדישה שדה אחוזתה, וגאלה בעלה מיד ההקדש, והגיע היובל והיא תחת ידי הבעל -- הרי הדבר ספק, אם תחזור לאישה או תצא לכוהנים. לפיכך אם קדמה האישה והחזיקה בה אחר היובל, אין הכוהנים יכולין להוציא מידה; ואם קדמו הכוהנים והחזיקו, אינה יכולה להוציא מידם.

כב. [כג] המקדיש שדהו, ופדה אותה כוהן מיד ההקדש, והגיע היובל והיא תחת יד הכוהן -- לא יאמר, הואיל והרי היא יוצאה לכוהנים, הרי היא תחת ידי וזכיתי בה: אלא יוצאה לכל אחיו הכוהנים.

כג. [כד] כשתצא השדה לכוהנים ביובל, תינתן לכוהנים שבמשמר שפגע בו היובל; ואם היה ראש השנה של יובל בשבת, שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס -- תינתן למשמר היוצא.

כד. [כה] המקדיש את האילנות, והגיע היובל ולא פדו אותן -- אינן יוצאין לכוהנים, שנאמר "והיה השדה בצאתו ביובל" (ויקרא כז,כא), ואין לי אלא שדה; אבל המקדיש את הטרשין, והגיע היובל ולא פדו אותן הבעלים -- הרי אלו יוצאין לכוהנים, שנאמר "והיה השדה", וזו שדה נקראת.

כה. [כו] כיצד דין מקדיש שדה מקנתו -- שמין אותה בדמיה, ורואין כמה היא שווה עד היובל, ופודה אותה כל מי שירצה; ואם פדה אותה המקדיש, אינו מוסיף חומש. ופדיונה לבדק הבית, כשאר ערכין ודמים. וכשיגיע היובל, תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה. בין שנפדית מיד הגזבר, והרי היא יוצאה מיד אחר, בין שלא נפדית, והרי היא יוצאה מיד ההקדש -- הרי זו חוזרת למוכר, ואינה יוצאה לכוהנים: שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

כו. [כז] כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה, מכריזין עליה שישים יום רצופין, בבוקר בשעת הוצאת פועלין, ובערב בשעת הכנסת פועלין; ומסיימין מצריה, ואומרין כך היא יפה ובכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבוא וייקח.

כז. [כח] הלוקח שדה מאביו, או משאר המורישין אותו, והקדישה, בין שהקדישה אחר מות אביו או מורישיו, ובין שהקדישה בחיי אביו או שאר מורישיו ואחר כך מת אביו או מורישיו -- הרי זו כשדה אחוזה: שנאמר "ואם את שדה מקנתו, אשר לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז,כב), שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה -- יצאת זו שראויה לו ליורשה.