חומש
שני כ''א כסלו תשפ''ד
פרשת וישב - שני
יב. וַיֵּֽלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃
לרעות את צאן
נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:יג. וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֨יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָֽחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃
הנני
לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:יד. וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙ וְאֶת שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַֽהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֨הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃
מעמק חברון
והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של [אותו] צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו יג) כי גר יהיה זרעך:
ויבא שכמה
מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר (מ"א ב' י א) וילך רחבעם שכמה וגו':טו. וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה תְּבַקֵּֽשׁ׃
וימצאהו איש
זה גבריאל [שנאמר (דניאל ט כא) והאיש גבריאל]:טז. וַיֹּ֕אמֶר אֶת אַחַ֖י אָֽנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃
יז. וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָֽסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵֽלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃
נסעו מזה
הסיעו עצמן מן האחוה:
נלכה דתינה
לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו:יח. וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק וּבְטֶ֨רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַֽהֲמִיתֽוֹ׃
ויתנכלו
נתמלאו נכלים וערמומיות:
אתו
כמו אתו, עמו, כלומר אליו:יט. וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַֽחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃
כ. וְעַתָּ֣ה לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֨הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה יִּֽהְי֖וּ חֲלֹֽמֹתָֽיו׃
ונראה מה יהיו חלומותיו
אמר ר' יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:כא. וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃
לא נכנו נפש
מכת נפש זו היא מיתה:כב. וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם רְאוּבֵן֮ אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל תִּשְׁלְחוּ ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַֽהֲשִׁיב֖וֹ אֶל אָבִֽיו׃
למען הציל אותו
רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי:
