רמב"ם פרק אחד

חמישי כ''ב חשון תשפ''ב
רמב"ם פרק אחד

הלכות מעשה הקרבנות פרק ב

א. היין והסולת שמביאין עם הקרבן--הן הנקראין נסכים, והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים. ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה, ולא הגשה, ולא לבונה--אבל טעונה מלח; וכולה נשרפת על מזבח החיצון. ויתנסך היין על המזבח, ואין נותנין אותו על האש; אלא מגביה ידו, ויוצק על היסוד, והוא יורד לשיתין.

ב. אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד, בין היו קרבן ציבור או קרבן יחיד, אף כבש יולדת ואילו של כוהן גדול, הואיל והן עולות טעונין נסכים; אבל העוף והאשמות והחטאות, אין מביאין עימהן נסכים--חוץ מחטאת מצורע ואשמו, שנתפרשו נסכיהם בתורה.

ג. ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם--שנאמר "לפלא נדר או בנדבה" (במדבר טו,ג), דבר הבא בנדר ונדבה: יצאו חטאות ואשמות ובכור ומעשר ופסח--הואיל ואינן באין בנדר ונדבה, אין טעונין נסכים. ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראיה לנסכים, שנאמר "או במועדיכם" (שם).

ד. כמה הוא שיעור נסכים, נסכי כבש או כבשה--עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין. וכן נסכי העז--בין קטן בין גדול, בין זכר בין נקבה; או נסכי רחל, אף על פי שהיא גדולה.

ה. אבל נסכי איל--הם שני עשרונים סולת בלול בשלישית ההין שמן, ויין לנסך שלישית ההין; ונסכי הפר או העגל, בין זכרים בין נקבות--שלושה עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן, ויין לנסך חצי ההין. [ה] אלו הן הנסכים--בין לעולה בין לשלמים, כשיעור הזה לכל אחד ואחד: שנאמר "כמספר, אשר תעשו--ככה תעשו לאחד, כמספרם" (במדבר טו,יב).

ו. אין מוסיפין על השיעורין האלו, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע כל שהוא, פסל: חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר, שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן--אף על פי שנכפלה סולתו, לא נכפל יינו אלא יין לנסך רביעית ההין.

ז. [ו] המצורע מביא עם שלושה כבשים שלו, שהן חטאת ואשם ועולה--שלושה עשרונים; ומפי השמועה למדו שהן באין בגלל הזבחים שלו--עישרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עישרון משלושתן כשאר נסכי הכבשים. והמקריב את הפלגס--מביא עימו נסכי איל, ולא עלה לו זבחו.

ח. [ז] ההין, הוא שנים עשר לוג; וכבר הודענו שיעורו עם מידות אחרות, בהלכות עירובין. והעישרון--הוא העומר, שהוא שיעור חלה; וכבר ביארנו שיעורו, בעניין חלה.

ט. [ח] כשמודדין הנסכים או המנחות, בין מנחת יחיד בין מנחת ציבור--אין מודדין אותה במידה של שלושה עשרונות לפר, או של שניים לאיל, אלא מודד הכול, בעישרון אחד שהיה במקדש; וכן השמן של נסכים--מודדין אותו במידתו שבמקדש, ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש: כמניין העשרונות, כמניין הלוגין.

י. [ט] בירוצי המידות של סולת, חול--שאין גב העישרון קודש; ובירוצי היין והשמן, קודש--לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ כמו שביארנו. ולמה יתקדשו הבירוצין, אף על פי שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד--כדי שלא יאמרו, מוציאין מכלי שרת לחול.

יא. [י] מה היו עושין בבירוצין--אם יש שם זבח אחר, יקרבו עימו: ואם לא ייפסלו בלינה. ואם לאו, מקיצין בהן המזבח. [יא] כיצד, לוקחין בהם עולות--הבשר לה', והעורות לכוהנים.

יב. הסולת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן. ולא הנסכים מעכבין את הזבח; אלא מביא אדם קרבנו היום, ונסכיו אחר כמה ימים--אחד יחיד ואחד ציבור: והוא, שלא קדשו הנסכים בכלי שרת; אבל אם נתנן לכלי שרת--אם לנו, ייפסלו בלינה.

יג. אין מביאין נסכים אלא מן החולין--לא יביאם לא מן התרומה, ולא ממעשר שני, ולא מן הביכורים: ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר, לא יבואו נסכיה אלא מן החולין.

יד. כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל, ומניין אותן הקרבנות, וסדרי העבודה הכתובים שם--כולם מילואים הן, ואין נוהגין לדורות; אלא הנביא ציווה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואין עם חנוכת המזבח, בימי המלך המשיח כשייבנה בית שלישי.

טו. וכשם שהקריבו הנשיאים, בחנוכת המזבח, דברים שאין כמותן לדורות, והקריבו בשבת--כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד, כאשר מפורש שם.

טז. וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי--מילואים היו, ואינן נוהגין לדורות. אבל דברים הנוהגין לדורות--הן דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקו מפי משה רבנו: אין להוסיף עליהן, ואין לגרוע.