פתגמי רבותינו נשיאנו: תפילה וחנוכה
אנו מגישים לקוראינו את הפתגמים היומיים ליום שישי ערש"ק וליום כ"ה כסלו - נר א' דחנוכה, יום השבת קודש הבאים עלינו לטובה, (ניתן להדפיס ולהשתמש בפתגמים אלו) לקיום הוראת הרבי מלך המשיח שליט"א ללמוד בכל יום מחודש כסלו פתגם מכל אחד מרבותינו נשיאנו. בברכת חנוכה מאיר ושמח לגולשינו ולכל בית ישראל, ובברכת חסידים: "יחי המלך המשיח".
נושא היום: תפילה
הבעל-שם-טוב:
במסכת ברכות נאמר: 'לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל', ואילו במסכת עבודה זרה ישנם שסוברים אחרת. אלא, מר סבר כך ומר סבר כך - והם לא חולקים: כתב הרמב"ן בכל מיני צער גשמי ורוחני יש ניצוץ קדוש ממנו יתברך, אלא שהוא בתוך כמה לבושים. כאשר יתן לב להבין שגם כאן, יתברך איתו עימו, אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער. - מר סבר: 'יסדר שבחו' - שזהו שבחו ש"מלא כל הארץ כבודו" ו"בכל צרתם לו צר" - אז לא צער. 'ויתפלל' - כי ממילא תתבטל הצרה אחר שידע לסדר שבחו בענין זה. - ומר סבר: כי יתפלל תחילה - על ידי שמאמין שה' יתברך הוא שם גם כן אז יוכל לסדר שבחו.
(כתר שם טוב, אות צח)
המגיד ממעזריטש:
האר"י ז"ל כתב שאין לומר פיוטים בתפילה, אלא, רק אותם שיסדו אנשי כנסת הגדולה והקלירי, שהם על דרך האמת. . והנה אנשי כנסת הגדולה וכן הקלירי, ידעו איזו המשכת חיות אלוקות, נצרכת בכל עת ערב ובקר וצהרים, ובהתאם לכך תקנו את השמות הכנויים התבות והאותיות, כיד ה' עליהם השכיל. וזהו שאמרו חז"ל: "'הא-ל הגדול הגיבור והנורא" אלמלא משה אמרינהו ואנשי כנסת הגדולה יסדונהו וכו', - כי תיבות אלו שהם אמרו ויסדו, בודאי לצורך המשכת חיות לעולמות הם. מה שאין כן, התיבות והצירופים שהאדם בודה מליבו - אינם על דרך האמת, כי מי יודע אילו תיבות צריך כדי להמשיך את החיות לעולמות.
(לקוטי אמרים, אות רסא)
כ"ק אדמו"ר הזקן:
'חסידים הראשונים היו שוהין . . וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפילה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת' - פירוש: בלימוד התורה שתי מצוות, א. ידיעת התורה. ב. מצות "והגית". 'תורתם משתמרת' נאמר בנוגע לידיעת התורה, כי מחמת גודל אהבתם ויראתם, הם לא היו צריכים לחזור על לימודם, זכרונם עלה יפה - ובזמן שהיו צריכים לקיים מצות "והגית" הם היו שוהים בתפילתם.
(מאמרי אדה"ז הקצרים, עמ' שי)
כ"ק אדמו"ר האמצעי:
וזהו עיקר המתקת הדינים כאשר יצא מפורש מפי אאמו"ר נ"ע לא פעם ושתים על פסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" וכו' "ועבדת את אויביך" - דאויביך הם רבוי המקטרגים על כל אחד ואחד בפרנסתו בבני חיי ומזוני בביטושים קטנים וגדולים כידוע, הכל בא מ"אשר לא עבדת את ה"', כי עבודה זאת היא עבודה שבלב בהתפעלות אלקות בתפלה שהיא צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, היינו, בחינת הרגשת הענג והשמחה בהבל הלב בשר ובשיר ורננה מתמצית השגת אלקות.
(אגרות קודש אדמהאמ"צ ח"א עמ' רסד)
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
למרות שאת התפילה תקנו כנגד הקרבנות, יש בה בתפילה מעלה עליונה, שמבחינה מסוימת נעלית היא יותר מהקרבנות. התפילה היא נשיאת נפש האדם ממש, על ידי התעוררותו בספור שבחיו של מקום, בפסוקי דזמרה - 'ברוך שאמר' וכל פרקי 'הללוי-ה', בברכות קריאת שמע, ועד שמגיע לקיום קריאת שמע "ואהבת. . בכל נפשך" ממש. מה שאין כן הקרבנות, הם בנפש הפרים והכבשים בלבד.
(אור התורה בראשית תתשכט, תתשלו)
כ"ק אדמו"ר המהר"ש:
כל סדר התפילה שעד שמונה עשרה, הוא הכנה לשמונה עשרה- שיוכל להתפלל בכונה מרעותא דלבא. "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל" - כדי שיגיע האדם למדריגה, שבאמירת "ברוך אתה" תהי' הבקשה באמת, שיחפוץ מרעותא דלבא שיהי' גילוי שם הוי', תקנו לומר תחילה פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע.
(תורת שלום ה'תרלו, פרק פט)
כ"ק אדמו"ר הרש"ב:
החסידים שהיו שוהים ט' שעות בתפילה, היתה תפילתם בבחינת פנימיות הלב. תפילתם היתה גדולה מהתורה, הם המשיכו בחינת אור אין סוף שלמעלה מהחכמה דתורה (ובפרט שההמשכה היא בתורה), ועל ידי זה היתה תורתם משתמרת.
(ספר המאמרים ה'תר"ס, עמ' מ)
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ:
לכן נקראת תפילה בשם 'סולם', ככתוב: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - תפילה היא הסולם המקשר את המתפלל עם הקדוש ברוך הוא, שעל ידי השירות והתשבחות שבתפילה - נעשית התקשרות המתפלל עם הקדוש ברוך הוא.
(לקוטי דיבורים לשון הקודש א, עמ' 100 )
כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א:
אחד שישאל: בנוגע לעבודת התפלה באופן של התבוננות וכו' - הרי ידוע הלשון שאמר גדול בישראל: "אני מתפלל לדעת זה התינוק", והביאו אדמו"ר הצמח צדק בספר המצוות שלו, והיכן - ב"שרש מצות התפלה" דוקא! ואם כן חבל על הטירחא והיגיעה בהתבוננות שכלית כאשר התכלית היא - "אני מתפלל לדעת זה התינוק?! הרי מובן ופשוט לכל בעל שכל שישנו חילוק עצום בפירוש ואופן ד"לא נדעך": ישנו מי שנמצא במצב ד"לא נדעך" מפני שמעולם לא למד מאומה, ולאידך - ישנו מי שנמצא במצב ד"לא נדעך" - לאחרי שלמד והתייגע להשיג כל מה שביכלתו, ואז מגיע הוא למסקנה שלאחרי כל השלימות בהבנה והשגה שלו, הנה "תכלית הידיעה - שלא נדעך"! ועל דרך זה בנוגע לתפלה "לדעת זה התינוק": מי שלא למד ולא התבונן כו' - אינו זקוק ל"עבודה" ד"אני מתפלל לדעת זה התינוק", שהרי הוא תינוק כפשוטו... והגע עצמך: איתא במדרש "פתי יאמין לכל דבר - זה משה". והרי פשיטא שאף אחד לא ישראל מהו החילוק בין "פתי יאמין" כפשוטו לדרגא ד"פתי יאמין" שנאמרה אודות משה רבינו - אמונה שלמטה מהשכל ואמונה שלמעלה מהשכל!...
(משיחת ש"פ תבא, ח"י אלול ה'תשד"מ - בלתי מוגה)
חנוכה
הבעל-שם-טוב:
כי התורה היא ניצחית - וגם עתה יש בחינת הדלקת נרות המנורה ברוחניות.
(כתר שם טוב הוספות אות קעח)
המגיד ממעזריטש:
עבירה גורמת שכחה - מפני שעבירה גוררת עבירה ושוכח את ה' יתברך ועושה עוד עבירה, והתשובה גורמת הזכרון. ורמז לדבר: "שמן זית" - שהזית קשה לשכחה והשמן טוב לזכרון, וכמו שהשמן גנוז בתוך הזית, כך התשובה גנוזה בתוך העבירה, לפי שהתשובה היא מצות עשה מתרי"ג מצות, אבל אינו יכול לעשות תשובה אלא אם עשה עבירה תחילה, נמצא שהתשובה גנוזה בתוך עבירה.
(לקוטי אמרים, סי' ריז)
כ"ק אדמו"ר הזקן:
דהנה 'חנוכה' הוא מצוה מדברי סופרים, וידוע אשר "ערבים עלי דברי סופרים", ולכן יומי דחנוכה תמניא אינון [=שמונה הן], והוא גילוי בחינת 'שמיני', מעין הגילוי דלעתיד. וזהו גם כן ענין שמיני עצרת, דהנה ליכא מידי מדרבנן דלא רמיזא באורייתא [=אין דבר מחכמים שלא נרמז בתורה], ובאורייתא הוא ענין שמיני עצרת.
(ספר המאמרים תשי"ח עמ' 333)
כ"ק אדמו"ר האמצעי:
והנה בכללות זהו ענין 'הדלקת נר חנוכה' שהוא להדליק ולהעלות את הניצוצות דישראל השוכנים למטה בחושך בגופים חומריים להאירם באור החיים בתוספת אור בהירות והבהקה יתירה, והוא על ידי השמן שבנר. והעיקר, מצד יתרון האור הבא מן החושך דקליפת נוגה שהוא על ידי בירור והיפוך כל רצונות הזרות מעיקרן ושרשן דוקא, שאז דוקא "יתאו המלך את יפיך" - שיתאוה בתשוקה נפלאה ביותר לבחינת יופי כזה שבא ביתרון האור, שבא מצד היפוך הרע לטוב - שמייפה את הפנים הרבה יותר מגוף היופי שבעצם או הנשמה בתורה ומצוות ואהבה ויראה כנ"ל.
(מאמרי אדמו"ר האמצעי, עמ' שלא)
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
חנוכה מותר בעשיית מלאכה, וכבר נתבאר הטעם לעיל. ומה שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בשעת הדלקת הנרות הוא מנהג טוב, והטעם -'כדי שלא יבאו להשתמש לאור הנרות שאסורים מליהנות לאורם'. והענין, כי אף על פי שחנוכה מותר בעשיית מלאכה לפי שאין ההארה באה בגילוי למטה במלכות רק בבחינת הודאה, מכל מקום נגד אור הנר עצמו על כל פנים אסור מלהשתמש לאורו, לפי שהנר עצמו הוא המשכת 'אור החכמה סתימאה' [= אור החכמה המוסתרת] שלמעלה מהשתלשלות ואין בו כדי להיות משתמשים בו לצורך קיום התמידי של העולמות, כדי שלא ינקו החיצונים, ולכן נהגו שלא לעשות מלאכה כלל בזמן שהנרות דולקים והארה זו מאירה כו', אבל לאחר הסתלקות הארה זו מותר לעשות מלאכה לפי שאין הגילוי בפנימיות כנ"ל.
(דא"ח "צמח צדק" (חנוכה) עמ' תשיז)
כ"ק אדמו"ר המהר"ש:
שבת בעצם, הוא בחינת שבת והוא בחינת זעיר אנפין [= שש מידות], והשני נרות דשבת הם כנגד "זכור ושמור" - הם בחינת זכר ונקבה. 'זכור' - זכר, 'ושמור' - נקבה, שהם מקור בחינת השתלשלות העולמות כמו שכתוב "מלכותך מלכות כל עולמים", ולכן מותר להשתמש לאורם, ועיקר הנרות הם בכדי להשתמש לפניהם, ולכן חיישינן שמא יטה כו'. מה שאין כן 'נר חנוכה' שמצאו פך של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, כהן גדול הוא בחינת אריך אנפין [= דרגה תחתונה שבכתר], והחותם הוא בחינת 'יסוד' דאריך אנפין, אי אפשר להמשיך בחינה זו בעולמות הנבראים בבחינת גילוי, שהרי גם הזהב אין העולם כדאי להשתמש בו כל שכן בחינת שמן זה כו' - שאין העולמות יכולים לקבל בחינה זו, לכן אסור להשתמש לאורה.
(תורת שמואל, תרכ"ט עמ' ט)
כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע:
מלכות יון "טמאו כל השמנים" - דזהו התגברות חכמות חיצוניות על חכמה דקדושה, כמו שכתוב במקום אחר: אמרו "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל כו"' - דזהו מצד התגברות חכמות חיצוניות רחמנא ליצלן. וכשגברו מלכות בית חשמונאי עליהם ונצחום התקינו 'נרות חנוכה' שהוא ענין 'ותורה אור' - בחינת מקור התורה להאיר גם החשך לאהפכא חשוכא לנהורא כו'.
(ספר המאמריס תרמ"ז, עמ' עט)
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ:
חג הפורים מהווה זכרון להצלת הגוף היהודי. ההצלה היתה בדרך נס, כולם ראו את הפלא האלקי. אחרי הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, הצליח לנו השם יתברך בנסים שונים, נסים פרטיים לאנשים פרטיים ולמשפחות פרטיות, ונסים כלליים לעיר שלימה או למדינה שלימה, אך, נסים כלליים שהקיפו את כל כלל ישראל, היו, בנס פורים - בשנת שלשת אלפים ארבע מאות וארבע - שהקיף את כל היהודים במאה עשרים ושבע מדינות מלכות אחשורוש, ובנס חנוכה - בשנת שלשת אלפים שש מאות עשרים ושתים - בארץ ישראל. שני הנסים - פורים וחנוכה - הם פלאים אלקיים שהביאו לקידוש השם הגדול ביותר, כל העולם, כל העמים, ראו את הפלאים האלקיים שעם ישראל נהי' מאושר בהם. אך, בכל זאת שונים שני נסים אלה בכך, שבנס פורים היתה הצלת הגוף היהודי ובנס חנוכה - הצלת הרוח והמוסר היהודי.
(ליקוטי דיבורים ח"א עמ' 525)
כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א:
כיון שמצות נר חנוכה מורה על ההתקשרות עצמות הנשמה עם הקב"ה, עם עצמותו יתברך, הרי זו בחינה שאין החטא מסוגל לפגום בה, ובמילא גם אי אפשר שיהיה בה ענין הגלות שבאה כתוצאה מן החטא . . ולכן אין ביכולתו של אף איש לבטל מצות נר חנוכה. גוי יכול רק לגזור גזירה ולמנוע בעד אור הנר של חנוכה מלהאיר בחוץ, בעולם, אבל בעצמותו של נר החנוכה אין איש יכול לפגום. על דרך המבואר בפירוש הרמב"ן, שנרות חנוכה "אינן בטילין לעולם", אין נוגע להם כלל כל העלם של גלות, או של עולם בכלל.
(ליקוטי שיחות ח"ג עמ' 72)
