אמת תורתנו הקדושה

והנה שלושה דרגות הם באמונה בדברי צדיקים, זו למעלה מזו: א. כשהמציאות בעינים מוכיחה על האמונה, ב. כשהמציאות בעיניים אינה סותרת לאמונה, ג. הדרגה הגבוהה ביותר – כשהמציאות בעיניים נוגדת ומוכיחה הפוך מהאמונה.

הפסוק מצווה אותנו בנוגע לשמיעה לדברי חכמים: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" , ומפרש רש"י, פשוטו של מקרא: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין", גם כשלעיניים הבשריות נראה הפוך מדברי חכמים, ואף בדברים שבטבע , מצווים אנו להאמין בדבריהם, ומוזהרים: "לא תסור"!

ומבאר הרבי שליט"א מלך המשיח : מובן שעובדת העדר הראי'ה אינה משנה את מציאות קיום הדבר באופן נצחי. ואדרבה: מכיוון שהתורה אומרת שהדבר קיים, הרי, מציאותו היא בתכלית ההתאמתות, עוד יותר מאשר דבר שרואה בעיניו, שכן, דבר שרואה בעיניו יתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ואילו כאשר התורה מעידה על קיום הדבר הרי זה בודאי מציאות אמיתית, בכל התוקף!

[אנו בוחנים את דברי התורה רק כשכוונתה היא למציאות הנראית, אך כשהיא באה לקבוע את המציאות עצמה, שזה נקרא "מציאות על פי תורה" – אין לכך מקום אצל יהודי מאמין, ואין כאן מקומו].

והנה למציאות זו שיודעים אנו מדברי התורה והחכמים יש תוקף הלכתי, כיון שהתורה היא המקור לכל מציאות העולם , ולכן היא גם קובעת את המציאות , אף על פי שלעינינו נראה אחרת . ומה שאמרו "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", אין זה אלא נתון התורה בנוגע לבירור המציאות בעולם, על פי'ה יקבע כיצד צריכה הנהגתנו להיות על פי התורה, כיון שהקב"ה רצה שפעולת קיום התורה והמצוות למטה תהי'ה בטבע העולם דווקא.

 
אבל כאשר ברור שמראה עיני הדיין אינו המציאות האמיתית בטבע העולם כי אם דמיון ואחיזת עיניים בלבד, ובפרט שהתורה עצמה היא זאת שאומרת שהמציאות בעולם שונה ממראה עיני הדיין (על דרך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ) – הרי אז אין למראה העיניים שום משמעות הלכתית , וההלכה נקבעת אך ורק על פי המציאות האמיתית הוודאית – דברי התורה והחכמים! ואם כן נמצא שגם לאחר ג' תמוז לא פג התוקף ההלכתי של אמונתנו.