במשיח – נצחיות בגוף מצד עצמו

אמנם הנה מלבד הידוע שצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים, שזה קאי על חיי הנפש, הנה מצינו בכמה מקומות על צדיקים מסוימים, שגם לאחרי הסתלקותם נשאר קשר בין הנשמה לגוף. על פי חסידות תלוי הדבר בבירור הגוף, שעל ידי זה נפעלת גם בו נצחיות.

והנה על משה רבינו וכן על יעקב אבינו נאמר לשון שלילה "לא מת", ואילו על דוד המלך נאמר בלשון חיובית "חי וקיים", ולאידך בו לא נאמר "לא מת" אלא רק "כאילו לא מת" . ביאור החילוק הוא, כיון שבבירור הגוף ישנם שני אופנים: א. אופן עבודת יעקב ומשה – שעל ידי גילוי אור הנשמה מתבטלת מציאות הגוף וכל מציאותו היא רק "כלי" לנשמה. ב. אופן עבודת דוד – גילוי מעלת הגוף מצד עצמו.

 
באופן הראשון נצחיות הגוף אינה מצד עצמו אלא רק מצד ביטולו לנשמה, ולכן באופן זה אי אפשר לומר שהגוף "חי וקיים", אלא רק שמצד הנשמה "לא מת". ודווקא באופן השני אפשר לומר "חי וקיים" – שהגוף מצד עצמו חי. אך לאידך כיון שהנצחיות היא מצד הגוף הרי היא מוגבלת, ובמובן מסוים הייתה כאן מיתה, ולכן נאמר רק "כאילו לא מת". ושלמות הבירור הוא שאור הנשמה הבלתי מוגבל יחדור בתוך מציאותו של הגוף הגשמי מצד עצמו.

וזהו הטעם שדווקא אצל משיח ישנם "חיים נצחיים" , נצחיות לא רק מצד הנשמה אלא מצד הגוף עצמו, כיון שאצלו ישנו שלמות הבירור, באופן שהגוף הגשמי עצמו נעשה בלי גבול.

זוהי הסיבה גם שאצל מלך המשיח שוללים באופן מיוחד את עניין הקבורה , שגופו של משה רבנו הי'ה טעון קבורה שנקבר בהר נבו, אבל משיח הוא בדרגה נעלית יותר והוא אינו נקבר ח"ו . וזהו על דרך המבואר לעיל בשלילת הגניזה אצל נשיא הדור, אלא שהחידוש בזה אצל מלך המשיח הוא ששלילה זו אינה רק מצד נשמתו (המלובשת בגוף שאינו קבור) אלא גם בגופו שלו עצמו כנ"ל.