חזרת הנבואה כהקדמת משיח

"מיסודי הדת שהא-ל מנבא את בני האדם" , הנבואה מבטאת את התכלית של כל התורה והמצוות – "דירה בתחתונים", שהקב"ה יתגלה כאן בעולם הזה הגשמי דווקא. ולכן לא מספיק הקשר עם הקב"ה עצמו, אלא צריך שיהי'ה יהודי בשר ודם שעל ידו יתגלה הקב"ה, ו"אליו תשמעון".

 
נאמר בגמרא "משמתו חגי זכרי'ה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", אך הרמב"ם פוסק להלכה את התנאים לגילוי הנבואה, ומובן שזוהי הלכה לדורות, ונוגעת לבני ישראל גם בזמן הגלות, לכן ברור שאין כוונת הגמרא שנסתלקה לגמרי, אלא רק שאינה מצוי'ה כמקודם בזמן הנביאים, אלא רק בחכמי הדור, כנאמר בגמרא "מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים".

נוסף לכך, הרמב"ם כותב ב"אגרת תימן" שיש לו קבלה, שמשנת ד' תתקעו (לפני 800 שנה) – תחזור הנבואה לישראל! ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח! ואכן באותה תקופה חיו כמה וכמה אנשי מופת בעלי רוח הקודש, עד לגילוי חכמי הקבלה – האריז"ל, הרמ"ק וכו'.

עם התגלותה של החסידות, עם זריחת הגאולה בעולם, שוב מתגלה חזרת הנבואה לישראל בכל עוצמתה בנשיאי החסידות, החל מהבעש"ט הקדוש שהיו נראים על ידו ניסים היוצאים מהטבע, והי'ה רואה בעיניו ממש מסוף העולם ועד סופו , והמשך בנשיאי חסידות חב"ד, שענו לשואלים בעצות גשמיות , שזה נמסר רק לנביאים ממש , וגילו מופתים למעלה מהטבע לגמרי ובלי הגבלה כלל. ובעיקר מתגלית הנבואה אצל מלך המשיח עוד קודם הגאולה, כמעין גילוי שלמות הנבואה בגאולה.

 
על פי גדר זה שנשיא החסידות הוא נביא הדור, מקבל כל נושא הנהגתו וחיוב הציות אליו משמעות חובה הלכתית. כיון שנתקיימו בו התנאים שמונה הרמב"ם, שיהי'ה ראוי לכך בחכמתו ובמעשיו וכו' [ואינו מתנה שיהי'ה בארץ ישראל דווקא, על פי הזהר וביאור הגמרא ], ואמר דברים העתידים להיות ונאמנו דבריו – חל על עם ישראל חיוב הלכתי לציית לכל אשר יאמר, ולא מפני האותות שהראה אלא מפני ציווי הקב"ה בתורה, ואסור לנסותו כלל .