ההחמצה הגדולה של שנת תש"ח

זה כששים שנה, שקבוץ גדול של יהודים נמצא בארץ "אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה". חלק מסוים של תושבים אלו, או הוריהם וזקניהם, הגיעו לארץ ישראל לאחרי השואה הנוראה באירופה, כשהדרך בה הצליחו להגיע למקום הצלה זה, וכן נצחון המלחמות על אלו שקמו להשמידם, כל זה היה בנסים גדולים וגלויים, המביאים כל אחד להכרה אשר לא ינום ולא ישן שומר ישראל. הוא שסלל למענם את הדרך להגיע לארץ ישראל והוא שנתן כח ועוצמה לצה"ל להגן עליהם. לא נותר כל מקום לספק, כי אפשרות ההצלה שנוצרה, מקורה בקדוש ברוך הוא, מקור הטוב והחסד, שהוא בעל הנסים והנפלאות המשדד כל המערכות, והוא שסבב את הסבות שהביאו לנסים אלו ולהצלה גדולה של מליוני יהודים.
 
הקמת השלטון היהודי וביסוסו היו בדרך
 
כידוע היו רבים מגדולי ישראל, שהתנגדו בזמנם באופן עקרוני להקמת השלטון היהודי בארץ ישראל, אם משום איסור "שלשת השבועות", או מפני כוונת ראשי התנועה הציונית להסתפק בהגדרה הלאומית ולהשליך את הזהות היהודית המסורתית של תורה ומצוות. אבל שאלה זו היתה רק באותה תקופה בה היה הדבר בגדר רעיון תיאורטי, משא"כ לאחר שנים רבות כשהתרבו תושבי ארץ הקודש, ולאידך התגברו ההתנכלויות של הערבים, הרי פשוט וברור שע"פ שו"ע היה צורך להתארגן ולהקים שלטון יהודי. ומאחר שמדובר בדיני פיקוח נפשות הרי אין לזה כל קשר לאומיות, כי גם אם היה מצב שיהודים נהרגים רח"ל בחו"ל, ואפשר להפסיק את הפוגרומים ע"י התארגנות יהודית באותו מקום, היתה חובה לעשות כן. ואכן בשעה שהקימו את השלטון בארץ ישראל בשנת תש"ח, היתה לכך סייעתא דשמיא וראו נסים גלויים. הן בעובדה שהאנגלים הסתלקו מהארץ, והן בתפיסת וביסוס השלטון בידי בני ישראל (למרות שחלק ממנהיגי היהודים טענו שע"פ הטבע לא יצליחו להחזיק מעמד), והן בנצחון על האויבים שפתחו מיד במלחמה בכל החזיתות, שכל זה היה באופן שאינו ע"פ טבע ושכל אלא בדרך נס, להצלה גדולה של רבים מישראל.
 
זמן מוכשר לגאולה
 
אמנם, מלבד רצונו של הקב"ה להציל את עמו, היתה כאן עוד כוונה פנימית. כי באותם השנים היה זמן המוכשר לגאולה ועת רצון מלמעלה. וכמו שהיה כמה פעמים במשך זמן הגלות, שהקב"ה ברוב חסדו וטובו נתן ליהודים במקומות פזוריהם הזדמנות להוכיח שהם ראוים לביאת המשיח, כשבאופן ניסי נוצרה עבורם אפשרות לחיות בבטחון ובשלווה, ולהנהיג עצמם כרצונם בלי הפרעות, וכל זה בכדי לראות אם הם יתנהגו כדבעי ואם ישתיתו כל עניניהם עפ"י התורה. ובדוגמת המצב שהיה בזמן "וועד ארבע ארצות" ובזמנים ומקומות שונים במשך ההסטוריה, כשלמרבית הצער לא הצליח אף פעם הנסיון בעבר, כי ההזדמנות לא נוצלה כראוי ע"י עם ישראל.
 
החזרות שלפני ההצגה האמיתית
 
כדי לסבר את האוזן, אפשר להמשיל זאת לחזרות שעושים מאחורי הקלעים, לפני שמעלים את ההצגה האמיתית בפני הצופים. הסדר הוא, שלאחר החזרה הסופית כאשר רואים שהכל מתנהל כשורה וכל אחד ממלא את תפקידו כראוי, רק אז יש אפשרות להרים את המסך ולהתחיל בדבר האמיתי. כך היה גם בתקופה שאחרי מלחמת העולם השניה, שכאשר ראה הקב"ה בעני עמו ישראל, שנשחטו ונהרגו ר"ל בגזירות איומות ונוראות, הביא עשרות ומאות ואלפים ורבבות יהודים למקום מקלט בארץ ישראל, והצילם מהיפך החיים - לחיים, ומהיפך החירות - לחירות (חירות - בערך השעבוד שלפני זה). ובאותה שעה ניתנה לעם ישראל האפשרות המלאה, שבבחירתם החופשית וברצונם הטוב, יוכלו להתנהג באמצע זמן הגלות בצורה מאורגנת במוסדות משלהם, באופן כמו ש"גוי קדוש" צריך להתנהג, על פי הוראת תורתנו הקדושה שניתנה ממקור הקדושה. ובחסדו הגדול רצה אבינו שבשמים שאפשרות זו תהיה בארץ הקודש דוקא, בכדי שקדושת הארץ תסייע לקיום התורה והמצוות. כל זאת בבחינת "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת" האם אמנם הם ראויים לגאולה.
אילו היה עם ישראל מנצל את העת רצון ומתנהג כדבעי בדרך התורה והמצוות, היתה זו הזדמנות נפלאה עבורו להוכיח שכבר הגיע העת "להרים את המסך". (ולא שהתנהגות ראויה זו היתה התחלת הגאולה, שהרי התחלת הגאולה היא רק ע"י מלך המשיח כדלקמן, אלא שזה היה מוכיח שעם ישראל בהיותו בגלות כבר ראוי ומוכן לגאולה). אך תמורת זה התווכחו המנהיגים אם להזכיר שם שמים וביטויים אחרים של יהדות במגילה הידועה, אם לאו, ואם להיות תלויים בחסדיהם של מוסקבה או וושינגטון, ואת העיקר, אלקי ישראל ותורת ישראל שכחו והזניחו. בשנת תש"ח נעשה פשע נגד עם ישראל! בזאת שמייסדי השלטון העתיקו את דפוסי החיים והממשל של הגוים וסיגלו אותם לעצמם. הם הביאו גלות חשוכה יותר לתל אביב ולירושלים וטענו שזוהי חירות ועצמאות. במקום לנהוג לפי משפטי התורה, השאירו את החוקה הבריטית וחוקי שאר אומות העולם, החליטו להיות "ככל הגוים" בעניני פנים וחוץ, והשתיתו את קיומו של הקבוץ העצום של יהודי ארץ הקודש, על יסודות שאינם על פי התורה והקדושה, ואשר בכמה ענינים הם היפך רצונו של הקב"ה רחמנא ליצלן. וכך, למרבה הצער, שוב לא הצליח עם ישראל להתעלות, לנצל את ההזדמנות, ולהוכיח כי הגאולה יכולה להתגלות.
 
הטעות חוזרת על עצמה פעמים נוספות
 
עוד הזדמנויות היו לחזרה בתשובה והבאת הגאולה, ושוב לא נוצלו. ולדוגמא: בזמן "מבצע סיני" בשנת תשי"ז, שאילו היו בני ישראל מאמינים אז, שלא המטוסים הצרפתים והאנגלים הביאו את הישועה, אלא רק אב הרחמים הקב"ה, היה נצחון זה שעת הכושר לגאולה. ויותר מזה לפני חג השבועות בשנת תשכ"ז (מלחמת "ששת הימים"), שמעולם לא היתה שעת כושר והתעוררות כזו לתשובה. עם ישראל עמד אז במצב של אחדות נפלאה ובאופן של "נעשה ונשמע". נגשו אז לצעירים בארץ ישראל ואמרו להם: קחו "עוזי" ולכו להתייצב ב"אל עריש" ועל גבול מצרים, וכולם עשו זאת בהתלהבות וקבלת עול בכדי להגן על עם ישראל. שם ברצועת עזה ובמדבר סיני היתה השכינה למטה מעשרה טפחים אצל כל חייל שעמד בחזית המלחמה ועל הגבול. התעוררות התשובה באותה תקופה, נבעה מהתגלות ה"שופר גדול" שמעורר את עם ישראל לתשובה בסוף זמן הגלות. אילו היו מנהיגי ישראל אומרים לצעירים, שאת אותם הכחות של נעשה ונשמע שהם גילו במלחמה, שינצלו עכשיו לתורה ומצוות, היה עם ישראל חוזר בתשובה, והמצב היה היום לגמרי באופן אחר. אולם המנהיגים שתקו והחמיצו הזדמנות נוספת.