פתגמים מרבותינו נשיאנו
פתגמי רבותינו נשיאינו לחודש כסלו - י"ז כסלו
י''ז כסלו ס''ה
הנושא היומי: אהבת ישראל
הבעל-שם-טוב:
מאמר הבעל שם טוב באחת משיחותיו הקדושות: הנני מעיד עלי שמים וארץ, אשר במשפט הקשה שהיה על איש אחד בבית דין של מעלה, והוא ’איש פשוט’ שלא ידע רק להתפלל ולאמר תהלים, והיה מופלא באהבת ישראל בכל כוחות נפשו: במחשבה - שחשב תמיד באהבת ישראל, בדבור - שהיה מדבר באהבת ישראל, ומעשה שהיה מהנה לכל אחד מישראל כפי כחו. הצטער בצערו של כל אחד מישראל בין איש ובין אשה ושמח בשמחתו, ופסקו בבית דין של מעלה חלקו בגן עדן בין הצדיקים הגאונים שאמרו רבותינו ז"ל שהם אוהבי ישראל.
(כתר שם טוב אות קנ)
המגיד ממעזריטש:
כי הנה ב’ אהבות יש: הא’ מחמת גודל האהבה שיש לו אל הבן עושה לו כל הטובות, והב’ מחמת אהבתו אותו מוכיח אותו ומכה אותו. והנה כל מציאות שיש בעולם בודאי הוכרח להיות מחשבתו הקדומה תחלה, וב’ אהבות הנ"ל היו גם כן במחשבה קדומה באופן זה, כי ’תחלה עלו ישראל במחשבה’ - רצונו לומר: שאף על פי שישראל הם אחרונים לכל הנמצאים בפועל - אבל במחשבה הם קדומים לכל, וכולם לא נבראו אלא בשביל ישראל, דהיינו, שיקבל הקב"ה תענוג מהם וזהו עצם המחשבה אנה אמלוך.
(לקוטי אמרים אות צט)
כ"ק אדמו"ר הזקן:
בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההיפך ממש - להתנהג עם חבירו במידת חסד וחיבה יתירה מודעת לו לסבול עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו - אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזהר, ללמוד מיוסף עם אחיו.
(תניא לקוטי אמרים, פ’ יב)
כ"ק אדמו"ר האמצעי:
מענה לאחד ביחידות: כאשר משוחח האחד עם זולתו בענייני עבודת ה’, ולומדים יחד - הרי זה מצב של שתי "נפש אלוקית" נגד "נפש טבעית" אחת.
(היום יום, כ’ טבת)
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
ולכן נצטוינו גם כן לאהוב כל אדם מישראל, שהרי כל אדם כלול מכל נשמות ישראל כנ"ל מן האברים, והרי אם כן בו יש זולתו גם כן ויאהב זולתו כמוהו וכן הוא כלול בזולתו כנ"ל בקישור האיברים, וזהו גם כן שצריך לקבל עליו מצוה זו קודם התפלה - כדי שיוכל למסור נפשו באחד שתעלה לפני ה’ בבחינת מ"ן [=מיין נוקבין (-עבודת המטה)] בקריאת שמע, ואי אפשר להיות עלי’ זו אלא אם כן תהיה שלימה ובריאה, דהיינו, שתהיה כלולה מכל הנשמות, שהוא כמו האבר שבריאותו הוא כשבריאים הוורידים שבו הכלולים מכל האיברים, שאז תעלה לרצון לפני ה’ בחכמתו יתברך שהיא הכוללת כל הנשמות כולן כאחד ממש, שלפי שנשמה יש בה בהתכללות גם כן מכולן יכולה היא לעלות באור הכללי שהוא מקורן ושרשן. וההתכללות זאת הוא כשהאדם מראה בעצמו ובגופו כן שאוהב רעהו כאיברים הכלולים זה מזה ושלי שלך כי עצמו ובשרו הוא.
(דרך מצוותיך, מצות אהבת ישראל)
כ"ק אדמו"ר המהר"ש:
כשהאמונה נקלטת בצורה פנימית, קיים אז סדר עבודה אחר לגמרי, בו מרגישים את מעלתו של הזולת, תוך הבנה שיש לאדם להפקיר את עצמו כדי לקרב את הזולת, ואז מתגלה הכח שכדי לקרב אברך ולהעמיד אותו על דרך האמת - כדאי למסור את הנפש על כך.
(לקוטי דיבורים, כרך א’ ליקוט ה’ אות כא)
כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע:
שנאת חינם היא, אחד ששונא את חבירו סתם, על לא דבר. לפעמים הוא ממציא איזו טענה מדוע שונא אותו, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה להצדיק את שנאתו, ולא זו הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית היא - הישות שלו, שאינה נותנת מקום לזולתו. הוא חשוב בעיני עצמו, והזולת בהכרח ממעט את מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול את זולתו.
(ספר המאמרים ה’תרנ"ט, עמ’ נו)
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ:
פעם היו רציניים. כל אחד בהתאם לציורו, הי’ רציני. הוכיחו אחד את השני ואמרו מה שהיה צריך להאמר, אך אהבו את השני אהבת נפש. ואילו היום - מתנשקים אחד עם השני אך האחד שונא את השני בפועל ממש.
(ספר השיחות ה’תש"ב לה"ק, עמ’ 81)
כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח:
ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה - לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על ידי ביטול סיבת הגלות (שבא על ידי ההיפך דאהבת ישראל), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים", נמצאים כבר על ירדן יריחו (דרגתו של משיח דמורח ודאין), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות, ולכן ההדגשה דאהבת ישראל היא - בתור טעימה ועד להתחלה דגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת היחידה (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, יחידה הכללית.
(משיחות ש"פ מטות-מסעי, ב’ מנ"א ה’תנש"א)
הבעל-שם-טוב:
מאמר הבעל שם טוב באחת משיחותיו הקדושות: הנני מעיד עלי שמים וארץ, אשר במשפט הקשה שהיה על איש אחד בבית דין של מעלה, והוא ’איש פשוט’ שלא ידע רק להתפלל ולאמר תהלים, והיה מופלא באהבת ישראל בכל כוחות נפשו: במחשבה - שחשב תמיד באהבת ישראל, בדבור - שהיה מדבר באהבת ישראל, ומעשה שהיה מהנה לכל אחד מישראל כפי כחו. הצטער בצערו של כל אחד מישראל בין איש ובין אשה ושמח בשמחתו, ופסקו בבית דין של מעלה חלקו בגן עדן בין הצדיקים הגאונים שאמרו רבותינו ז"ל שהם אוהבי ישראל.
(כתר שם טוב אות קנ)
המגיד ממעזריטש:
כי הנה ב’ אהבות יש: הא’ מחמת גודל האהבה שיש לו אל הבן עושה לו כל הטובות, והב’ מחמת אהבתו אותו מוכיח אותו ומכה אותו. והנה כל מציאות שיש בעולם בודאי הוכרח להיות מחשבתו הקדומה תחלה, וב’ אהבות הנ"ל היו גם כן במחשבה קדומה באופן זה, כי ’תחלה עלו ישראל במחשבה’ - רצונו לומר: שאף על פי שישראל הם אחרונים לכל הנמצאים בפועל - אבל במחשבה הם קדומים לכל, וכולם לא נבראו אלא בשביל ישראל, דהיינו, שיקבל הקב"ה תענוג מהם וזהו עצם המחשבה אנה אמלוך.
(לקוטי אמרים אות צט)
כ"ק אדמו"ר הזקן:
בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההיפך ממש - להתנהג עם חבירו במידת חסד וחיבה יתירה מודעת לו לסבול עד קצה האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו - אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזהר, ללמוד מיוסף עם אחיו.
(תניא לקוטי אמרים, פ’ יב)
כ"ק אדמו"ר האמצעי:
מענה לאחד ביחידות: כאשר משוחח האחד עם זולתו בענייני עבודת ה’, ולומדים יחד - הרי זה מצב של שתי "נפש אלוקית" נגד "נפש טבעית" אחת.
(היום יום, כ’ טבת)
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
ולכן נצטוינו גם כן לאהוב כל אדם מישראל, שהרי כל אדם כלול מכל נשמות ישראל כנ"ל מן האברים, והרי אם כן בו יש זולתו גם כן ויאהב זולתו כמוהו וכן הוא כלול בזולתו כנ"ל בקישור האיברים, וזהו גם כן שצריך לקבל עליו מצוה זו קודם התפלה - כדי שיוכל למסור נפשו באחד שתעלה לפני ה’ בבחינת מ"ן [=מיין נוקבין (-עבודת המטה)] בקריאת שמע, ואי אפשר להיות עלי’ זו אלא אם כן תהיה שלימה ובריאה, דהיינו, שתהיה כלולה מכל הנשמות, שהוא כמו האבר שבריאותו הוא כשבריאים הוורידים שבו הכלולים מכל האיברים, שאז תעלה לרצון לפני ה’ בחכמתו יתברך שהיא הכוללת כל הנשמות כולן כאחד ממש, שלפי שנשמה יש בה בהתכללות גם כן מכולן יכולה היא לעלות באור הכללי שהוא מקורן ושרשן. וההתכללות זאת הוא כשהאדם מראה בעצמו ובגופו כן שאוהב רעהו כאיברים הכלולים זה מזה ושלי שלך כי עצמו ובשרו הוא.
(דרך מצוותיך, מצות אהבת ישראל)
כ"ק אדמו"ר המהר"ש:
כשהאמונה נקלטת בצורה פנימית, קיים אז סדר עבודה אחר לגמרי, בו מרגישים את מעלתו של הזולת, תוך הבנה שיש לאדם להפקיר את עצמו כדי לקרב את הזולת, ואז מתגלה הכח שכדי לקרב אברך ולהעמיד אותו על דרך האמת - כדאי למסור את הנפש על כך.
(לקוטי דיבורים, כרך א’ ליקוט ה’ אות כא)
כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע:
שנאת חינם היא, אחד ששונא את חבירו סתם, על לא דבר. לפעמים הוא ממציא איזו טענה מדוע שונא אותו, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה להצדיק את שנאתו, ולא זו הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית היא - הישות שלו, שאינה נותנת מקום לזולתו. הוא חשוב בעיני עצמו, והזולת בהכרח ממעט את מציאותו, ולכן אינו יכול לסבול את זולתו.
(ספר המאמרים ה’תרנ"ט, עמ’ נו)
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ:
פעם היו רציניים. כל אחד בהתאם לציורו, הי’ רציני. הוכיחו אחד את השני ואמרו מה שהיה צריך להאמר, אך אהבו את השני אהבת נפש. ואילו היום - מתנשקים אחד עם השני אך האחד שונא את השני בפועל ממש.
(ספר השיחות ה’תש"ב לה"ק, עמ’ 81)
כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח:
ויש להוסיף ולהדגיש הקשר והשייכות דאהבת ישראל להגאולה העתידה - לא (רק) מפני שביטול הגלות הוא על ידי ביטול סיבת הגלות (שבא על ידי ההיפך דאהבת ישראל), שהרי בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים", נמצאים כבר על ירדן יריחו (דרגתו של משיח דמורח ודאין), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתתקנה סיבת הגלות, ולכן ההדגשה דאהבת ישראל היא - בתור טעימה ועד להתחלה דגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת היחידה (דרגה החמישית) שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, יחידה הכללית.
(משיחות ש"פ מטות-מסעי, ב’ מנ"א ה’תנש"א)
