שלוחי אדוננו

פרק שישי - הכרזת 'יחי', מנין?

ח' אדר ס''ה
הכרזה שמבטאת הכתרה
לאחר שהבנו היטב את תפקיד הדור בזמן המיוחד בו אנו נמצאים, והוא, לקבל על עצמינו את מלכותו של הרבי שליט"א מלך המשיח, וכן להכין את כל היהודים שסביבנו שיקבלו על עצמם את מלכותו של מלך המשיח.
ובהדגשה שכדברי הרבי בשיחה, הרי שענין הזה – קבלת פני משיח צדקנו – הוא ה'זהיר טפי' של הדור בתקופה זו, והוא ה'שער' לכל שאר הענינים והפרטים שבעבודת השליחות. שהפועל יוצא של מילים אלו הוא, שאין לעסוק בכך כדבר נוסף וענין פרטי בין שאר עניני השליחות, אלא שהוא ה'עיקר' ואל ענין זה יש להתמסר בכל הקאָך.
הנה כעת, נוכל להסביר את חשיבותו של ענין נוסף, אשר ישנם מבינינו שההבנה בצורך וחשיבות הענין עדיין לא חדרה אצלם להבנה והשגה הראויים עדי מעשה בפועל.
והמדובר הוא אודות הכרזת ה"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", שמאותה תקופה עליה דיברנו קודם בארוכה, הכרזה זו תופסת מקום חשוב מאוד בחיי היום יום של חסיד חב"ד, וכמעט כל הזדמנות אפשרית, מנצלים לביטוי של הכרזה זו; הן בדיבור – לאחר ובתוך התפילות, בשירה לפני ואחרי תפילות היום יום, בהעברת שיעורים ועוד, והן בכתב – בכל חוברת שהיא, במודעות, במכתבים וכו'.
ואף שעברו כבר למעלה מעשור שנים מאז החלו להשתמש בהכרזה זו, ואף בעידודו הנמרץ של הרבי עצמו כדלקמן, הנה עדיין עומדים מן הצד ותמהים מה תפקידה של הכרזה זו, ומפני מה חוזרים עליה שוב ושוב בכל עת מצוא.
אך למי שקרא והבין היטב את הפרקים דלעיל, יוכל כעת להשכיל אף את הענין הלז.
ובפשטות, בהכרזה זו – שכמוה מצאנו בהכתרת כמה ממלכי ישראל במשך הדורות למלך על עם ישראל – מקבלים אנו על עצמינו את מלכותו של מלך המשיח. אין ביטוי טוב יותר לכך שמקבלים אנו על עצמינו את מלכותו של הרבי כמלך המשיח, מאשר הכרזת "יחי המלך", אשר כן ראינו כנ"ל, שכשרצה העם לקבל על עצמו את מלכותו של מאן דהו, קרא העם והכריז "יחי המלך ...".
וכיון שכמבואר לעיל בארוכה, ענין קבלת המלכות של מלך המשיח, הוא הוא התפקיד של כל אחד ואחד מישראל בתקופה זו, ובעבודה זו צריך להיות כל ה'שטורעם' והחיות של כל יהודי, הנה מובן גודל הצורך ואף ההכרח שבהכרזת "יחי אדוננו" ככל היותר, על מנת שיוכל הגואל – כדברי הרבי בשיחה כדלעיל – לקיים את שליחותו, ולהתחיל את הגאולה בפועל, לקבץ נדחי ישראל, לבנות בית המקדש וכו'.
שיחת ב' ניסן תשמ"ח
בין השיחות הבודדות בהם לימדנו הרבי פרק בהכתרת המלך, ובאריכות ההסבר עד כדי להפליא, היא שיחה שנאמרה בתאריך ב' ניסן ה'תשמ"ח.
בשיחה זו, שנאמרה בתאריך בו מלאו 68 (חיים) שנה לתחילת נשיאותו של הרבי הקודם, ביאר הרבי את ענינו של הנשיא בישראל, את אופן השפעתו על עמו ישראל, ואף, את אופן השפעת העם למלך.
ומסביר הרבי, כי ביחס שבין המלך והעם, קיימים שני אופנים מנוגדים. מחד, המלך הינו מרומם מעמו ועליו להטיל את אימתו על העם, ומאידך, המלך משמש בתפקיד ה'לב' של כל עם ישראל, כלומר, שהוא המשפיע להם את חיותם וכל צרכיהם החומריים.
ובקו זה של קירוב הנמצא בין המלך והעם, קיים נתיב נוסף. נוסף על נתיב ההשפעה מהמלך אל העם, דרוש קיומו של נתיב נוסף על מנת להשלים את הקשר ביניהם, והוא, תלות מלכותו של המלך בעם. ללא העם, יבטל תפקידו של המלך. ענין זה האחרון, מודגש בעיקר בכך שהעם מכריז כלפיו, "יחי המלך".
מכאן משליך הרבי מסקנות והוראות בנוגע ליחס של עם ישראל כלפי הנשיא – הרבי. אנחנו, האנשים הפשוטים המנויים על אנשי דורו של הרבי, פועלים הוספה בחייו של נשיא הדור. וכעת בא הרבי ומשמיע הוראה במילים פשוטות: צריכה להיות הוספה עיקרית בענין החיים ע"י פעולת העם שמכריזים "יחי המלך".
וממשיך הרבי ומונה את סגולותיה של הכרזה זו: שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא! . . התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא".
אין צורך להוסיף ולו מילה אחת לאחר דברים ברורים כאלו, המספקים אף במקום מסוים תחושת שמחה הממלאה את הלב החסידי, כאשר שומע הוא דברים ברורים מפי הרבי עצמו על האפשרות להוסיף בחייו של הרבי ובהצלחת פעולותיו, באמצעות הכתרת המלך – הרבי.
ואם לא די בכך, הרי בסעיף שלאחמ"כ, מוסיף הרבי ואומר כי כל המדובר לעיל אודות הכח המיוחד שקיים אצל העם שביכולתם לפעול הוספה אצל המלך, ואשר הכח לפעול זאת טמון בעיקר בהכרזת יחי המלך, קיים ביתר שאת כשהמדובר הוא אודות מלך המשיח. זאת כיון שכבר בלאו הכי קיים קשר עצמי של נשמת כל יהודי עם מלך המשיח.
ומכך מובן, גודל החשיבות שבהכרזת יחי המלך, אשר מלבד הבנתינו בגודל הענין הנפעל כתוצאה מהכרזה זו כמבואר בשיחה, הנה כי כן צווינו כנ"ל ע"י הרבי שליט"א.
ולהעיר מדברי כ"ק אד"ש מה"מ בשיחת ש"פ צו של אותה שנה (הערה 18) ". . בימינו אלו העיקר הוא – ההכרזה שעומדים מוכנים לגאולה" ומציין לשיחה הנ"ל (שיחת ב' ניסן) בסעיף י"ב שם מדבר על "ההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא".
שיחת ש"פ תולדות ה'תשנ"ב
אך מלבד ההבנה הפשוטה והנכונה שבענין ההכרזה, ומלבד הדברים האחרונים מדברי הרבי עצמו בגודל ענין ההכרזה, הנה אף תפקידה כקבלת המלכות והמאפשרת למלך המשיח להוציא לפועל את שליחותו, נמצא במפורש בדברי כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א.
בשיחת ש"פ תולדות, שבוע לאחר שיחת ש"פ חיי שרה הנ"ל, אומר הרבי:
ויש לומר, ש"אויר (רוח) של משיח" הוא למעלה גם מ"אורו של משיח", כי, אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח ע"י פעולותיו (כמו "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח", וכיו"ב), משא"כ אויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח, כלומר, התגלות מציאותו . . בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות מציאותו (אויר שבאין ערוך מאורו של משיח), מתחילה ההתגלות לעיני כל ע"י פעולותיו (אור של משיח).
כלומר: בשלבי התגלותו של מלך המשיח, ישנם בכללות שני שלבים הנקראים: א. אוירו של משיח. ב. אורו של משיח.
וביאור ענינם יובן מתוכנם של המילים: אויר, ואור. אויר נותן את החיות לאדם, וא"כ אויר מורה על ה'עצם' ומהות הדבר עצמו. לעומת זאת 'אור', הוא אינו עצם הדבר, אור הוא רק התסעפות וגילוי של דבר אחר (של המאור).
לפי זה נוכל להבין מה הם ב' השלבים של 'אוירו של משיח', ו'אורו של משיח'. אוירו של משיח הוא השלב הראשון, שבו ישנה התגלות מציאותו של משיח. שלב זה קשור יותר לעצם ענינו של המשיח, כי כעת מתגלה המשיח עצמו.
אורו של משיח, הוא השלב הבא לאחר מכן, והוא השלב של ההתסעפות והגילוי של השלב הקודם. היינו, פעולותיו של משיח בעולם בפועל, מה שגואל את עם ישראל וכו'.
ומוסיף הרבי, שאוירו של משיח נעלה יותר מאורו של משיח. כיון שבאוירו של משיח מתגלה 'עצם' המשיח, משא"כ אורו של משיח שהוא רק 'התסעפות' של גילוי המציאות של המשיח.
לאחר שהבנו מהו אוירו של משיח ומהו אורו של משיח, ומי מהם נעלה יותר, ממשיך הרבי:
ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" . . שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועי"ז ולאח"ז באה התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו כו'.
ובמילים אלו מלמדנו הרבי, שההכרזת ה'יחי', הוא התוכן של התגלות מציאותו של מלך המשיח, ששלב זה הוא כנ"ל נעלה יותר מהשלב של פעולותיו של מלך המשיח. אלא שעל ידי הכרזה זו של יחי אדוננו וכו', שהוא התגלות מציאותו של מלך המשיח, מגיע לאחר מכן אף השלב הבא של התגלותו של המשיח לכל העולם, בפעולותיו של המשיח בגאולה.
ובעצם, דברים אלו של הרבי משיחת ש"פ תולדות, והדברים בפרק הקודם משיחת ש"פ חיי שרה, שופכים אור זה על זה.
כי כמוסבר לעיל הנה משיחת ש"פ חיי שרה למדנו, שכעת הוא השלב של התגלות מציאותו של מלך המשיח, ובכדי שיוכל המשיח לקיים את שליחותו בפועל ולהוציא את בנ"י מהגלות, יש צורך בקבלת פני משיח צדקנו, היינו קבלת מלכותו של מלך המשיח.
והם הם הדברים שאומר בשיחת ש"פ תולדות, ורק שמוסיף שקבלת המלכות שעל ידה יוכל המשיח להתגלות לעין כל ע"י פעולותיו, הוא ע"י ההכרזה של "יחי וכו'". היינו, שבכדי לעבור מהשלב של 'התגלות מציאותו', לשלב של 'התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו', הוא ע"י הכרזת "יחי". ומשיחת ש"פ חיי שרה למדנו, שכעת אוחזים אנו בשלב של התגלות מציאותו של המשיח, ולכן כל שנותר הוא, קבלת מלכותו של מלך המשיח.
וא"כ מובן לפי הנ"ל, גודל הצורך וההכרח בהכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", כי מכיון שהגענו לשלב של התגלות מציאותו של מלך המשיח, הרי עלינו לעזור למשיח להתקדם לשלב הבא, ולגאול את ישראל בפועל, שהוא דוקא על ידי כך שאנו נקבל על עצמינו את מלכותו של הרבי שליט"א, שזה נעשה בפרט באמצעות הכרזת ה'יחי'.
ההכרזה - עיקר ענין ההכתרה
ויש להוסיף בזה דברי כ"ק אד"ש מה"מ משיחת יום ב' דר"ה תשל"ז, בה קובע במפורש, כי קבלת המלכות נעשית בעיקר באמצעות הכרזה בדיבור. דאף שוודאי שקבלת המלכות כולל קבלה פנימית בלב האדם, אך האופן העיקרי של קבלת המלכות הוא דוקא באמצעות הדיבור.
וזה לשונו הקדוש (בתרגום ללה"'ק): "תקיעת שופר הוא הרי ענין המעשה, ומלכיות הוא ענין הדיבור, כיון שבנוגע לההכתרה לא נוגע הרי המחשבה, אלא העיקר הוא ענין הביטול, שזה מתבטא בענין הדיבור דוקא, שאומרים יחי המלך וכיו"ב, וזכרונות הוא ענין המחשבה".
ומפורש בדבריו, שהחשוב ביותר בהכתרת המלך הוא – הדיבור. וכגון, הכרזת יחי המלך. וא"כ, הרי אם כדברי הרבי דלעיל שהעיקר כעת הוא לקבל את מלכותו של מלך המשיח, מובן הוא שיש לשים דגש על ההכרזה של 'יחי אדוננו וכו''.
ולסיכום: הדבר היחיד שנותר כעת לעשות בעבודת השליחות, והוא הזהיר טפי של תקופתנו אנו, ועל ידו עולים כל שאר עניני העבודה, ובפשטות, שכל אחד ואחד מהעם היהודי צריך לעסוק בו ולהיות מונח בו בכל כוחותיו הוא קבלת מלכותו של מלך המשיח.
וכיון שקבלת המלכות מתבטאת בעיקר באמצעות ההכרזה "יחי המלך", הנה מובן שיש להשתדל להכניס את ההכרזה הזו בכל מקום אפשרי, ולהשתדל בזה בכל ה'קאָך' והלהט, כיון שבזה מקיימים את השליחות היחידה שנותרה כעת.
'מעשה רב'
מלבד כל זאת, הנה גודל חשיבות ההכרזה הזו, ובפרט במלים אלו של "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", מובן מגודל התוקף והחשיבות שיש ל'מעשה רב'.
שכיון שראינו שאת הכרזה זו עודד הרבי מלך המשיח בכל העת האחרונה שראינו אותו לעיני בשר לעת-עתה, ובכל פעם שיצא לציבור במצב של "את חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם", עודד בכל גופו הק' את השיר ששרו לפניו החסידים על מילים אלו, הרי מובן שעלינו להמשיך בזה בכל המרץ והחיות החסידית, מתוקף הענין והחשיבות של לימוד ההוראה מ"מעשה רב", ובפרט כאשר מדובר על רגש ההתקשרות של חסיד לרבו, אשר עליו ללמוד וליטול הוראות להנהגה בחיי היום-יום מכל מה שרואה בהנהגתו של רבו.
ויש להביא בזה אף דברי כ"ק אד"ש מה"מ, בהערה למאמר (סה"מ מלוקט ח"ד ע' כו הערה 42): "ויש לומר, שהנתינת כח ממאורע דנשיא הוא עוד יותר מהנתינת כח ע"י אמירה (אמירת תורה) – ע"ד הענין ד"מעשה רב" (ב"ב קל, ב)". ומזה מובן גודל הענין שבענינים הקשורים לרבי, אשר מובן חשיבות ההכרזה של 'יחי', רק מזאת אשר עינינו ראו את פעולות העידוד ע"י הרבי שליט"א בשירת והכרזת משפט זה.
זאת בנוסף לחשיבות שיש ליתן לתנועה הנראית אצל צדיק, כהפתגם הידוע המובא ב"היום יום" י"ז טבת "תנועת צדיק ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד".
ואם לא היה די ברור אודות רצונו של הרבי בנושא פרסום זהותו של המשיח לכל העולם (גם ללא הסברה), הנה הגיע יו"ד שבט הגדול – תשנ"ג, אשר למרות הפצרותיהם של רבנים ועסקנים שהרבי לא יצא לשידור הלויין העולמי, הנה הרבי מצידו יצא ועודד לעיני העולם כולו את הכרזת הקודש, כאשר כבר נודע מראש שכל כלי התקשורת וכתבי העת מפרשים זאת כהכתרתו של הרבי למלך המשיח.
כינוס השלוחים תשנ"ג
בכל שנה ושנה מגיעים השלוחים מכל קצוי תבל ל-770 על מנת לקבל מהרבי את המסר איתו צריך לצאת לשליחות לשנה הקרובה. כך היה בכל שנה ושנה וכן היה אף בכינוס השלוחים תשנ"ב כמובא באריכות בפרקים האחרונים.
והנה, בתשנ"ג כאשר הגיעו השלוחים מכל העולם לכינוס השלוחים, קיבלו גם הפעם את המסר הברור מהרבי באשר עליהם לעשות. שאם בכל משך השנה ההיא עודד הרבי את שירת ה'יחי' בראשו הקדוש, הרי בכינוס השלוחים עודד הרבי את ה'יחי' ביתר שאת גם בידו הקדושה ובתנועות חזקות, באופן שלא מותיר מקום לספיקות.