הלכה ומנהג
בעניין החביות שהיו בהם סתם יינם אם אוסרות את הויסקי
י''ג טבת ס''ו
הרב יוסף הכט - רב העיר אילת
כו"כ פנו אלו בעקבות הדברים שפורסמו משמו של הרה"ג רב אב"ד בני ברק הרב משה יהודה לייב לנדא שליט"א ע"ד כשרות ה"ויסקי" וכו' (אף שלא ראיתי פס"ד בחתימת ידו). והנה, מכיון שזה נוגע למאות אלפי יהודים בעולם כולו (שרגילים לשתות את ה"ויסקי") כולל קהלות של יראים ושלמים, מהנכון וההכרח ללבן את הדברים ולהעמידם על בוריין, וזה החילותי לכתוב.
תוכן דבריו כפי שהתפרסמו הוא שרוב משקאות אלו אסורים לשתייה באיסור יין נסך בגלל השהייה בחביות עץ של סתם יינם. ואולם מהעיון בסוגיא בש"ס ובפוסקים עולה מסקנא אחרת לחלוטין, כדלהלן.
בגמרא ע"ז פרק אין מעמידין לג,ב: רבינא שרא לי' לרב חייא בריה דר' יצחק למרמא ביה שכרא אזל רמא ביה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא (רבינא התיר לר"ח לשים שכר בכלים שגוים השתמשו בהן ליין, והלך ר' חייא ושם בהם יין (ולא שכר) ואעפ"כ לא שינה רבינא בגלל זה את היתרו לשים שכר בכלי יין של גוים). ופרש"י "לא חש למילתא למגזר שכרא אטו חמרא דשכרא מבטל ליה לטעמיה דחמרא" (לא חשש בגלל זה לגזור איסור על שימת שכר בכלי יין של נכרים שמא יטעה וישים בהם יין, שהשכר מבטל את טעם היין). ובתוס' שם ד"ה שרא למירמי ביה שיכרא כתב: אמר ר"י דה"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין.
מדברי הגמרא מובן שאע"פ שאסור לשים יין בכלים שגוים השתמשו בהם ליינם, מותר לשים בכלים אלו שכר וכל מיני משקין אחרים מפני שטעם היין שבכלים אינו נותן טעם בשכר ובמשקין אחרים, כדברי רש"י שהשכר מבטל את טעם היין, או כדברי הרא"ש שם: "שטעם היין הנפלט מהכלי לתוך השכר פגום מעיקרא הוא".
והדברים הובאו להלכה ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"א הט"ו ואילך: נאדות העכו"ם וקנקניהן שהכניסו בהן העכו"ם יינם אסור ליתו לתוכן יין כו' ומותר ליתן לתוכן שכר או ציר או מורייס מיד ואין צריך לכלום.
וכן פסק המחבר ביו"ד הל' כלי היין סי' קל"ז סעי' ד' וז"ל: כלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים ובלבד שידיח בתחלה לחלוחי יין שעל פני הכלים וכן מותר למלוח בהם. ובטור שם: אע"פ שאסור ליתן בהם יין בכלי שנשתמש בהן הנכרי ביין, מותר ליתן בהם מים ושכר ושאר כל מיני משקין לפי שיין פוגם אותם. ובב"י שם: הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל כל הכלים שנשתמש בהם הנכרי ביינו ישראל נותן לתוכן בין מים בין שכר בין שאר משקים ואינו חושש לפי שפליטתה מועטת ואי אפשר לבוא לידי נ"ט, ובארוך כתב כל הכלים אם בא להשתמש בהם בשאר משקים קודם שהוכשרו משתמש ובלבד שידיח בתחלה לכלוכית היין ע"כ.
ובט"ז שם סק"ז: נ"ל פשוט אפילו אם המשקים נשתהים שם מעל"ע מותר דנבלע בצונן וכן מוכח באו"ה כלל ב' דחבית דיי"נ שרי בסמ"ק לתת בו שכר לכתחלה דביי"נ הקילו, ומסיק שם הט"ז שגם הדרכי משה מודה בחבית שהי' בו סתם יינם (ולא יי"נ ממש) דמותר ליתן בו שכר לכתחלה (וגם דוחה את דברי הב"ח שחולק על הרשב"א עיי"ש).
איברא דבש"ך שם סקט"ו כתב (בדין זה דאסור ליתן יין בכלים של עכו"ם משא"כ שאר משקין דמותר): ולא גזרינין משקין אטו יין משום דאקראי בעלמא הוא ולפי"ז אסור ליתן בהם משקין דרך קבע. אבל: א) גם הוא מודה שטעם היין נקלש ופוגם בשאר משקין (ולכן הוא דוחה את דברי הב"ח על הרשב"א) ובמילא ברור שהשכר והמשקין מותרין. ב) בדרכי תשובה שם סקי"א הביא מכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג שהשיג על הש"ך בזה והעמיס בדבר הג"מ דלא גזרו על שאר משקין אפילו נתנו בהם דרך קבע. ג) והוא העיקר: בנידון שבו עסקינין - עשיית ויסקי ע"י גוים שמשתמשים בחביות שהי' בהם קודם סתם יינם – לא שייך כלל לגזור משקין אטו יין (ובמילא אין הבדל בין דרך עראי לקבע): אם יהודי משתמש בחביות של סתם יינם למשקין אחרים דרך קבע יכול להיות שיטעה וישתמש בהם גם ליין; אבל בנדו"ד שגוים עושים את הויסקי בחביות כאלו ע"מ למוכרו אח"כ – מה לי אם הגוי ישתמש בהם גם ליין וירצה אח"כ למכור את היין, הרי יהודי לא יקנה ממנו את היין! ובמילא מובן שבכאן לא שייך כל הענין של עראי וקבע וגם משקין שהגוי שם בכלי היין דרך קבע מותר לכתחלה כפשוט.
ואין להקשות שמכיון שמדובר ב"ויסקי" שנחשב (לדעת כמה) לדבר חריף ויש לנו כלל שהחריפות מחליא לי' לשבח – בנדו"ד אין הענין כן, שהרי איתא בהדיא ברמב"ם הנ"ל שמותר ליתן בהם ציר או מורייס, ומפורש במחבר הנ"ל "וכן מותר למלוח בהם" (והוא מתשובת הרשב"א הובא בב"י שם והש"ך והט"ז שניהם מסכימים לדבריו), וא"כ ה"ה לויסקי. ומפורש הדבר בשו"ת נו"ב מהדו"ת יו"ד סי' נ"ח שכתב (בדין זה דמותר לשים משקין בכלים האסורים מחמת יין נכרים משום דטעם היין הנפלט מהכלי הוא פוגם בשאר משקין) וז"ל "דמשמע דאפילו חומץ וציר מותר ליתן בהם שהרי התיר שם בשו"ע למלוח בהם ולא אמרינן שהחריפות משוי לשבח וא"כ אפילו יי"ש מותר ליתן לכלי היין שהטעם הנבלע בכלי הוא קלוש כיון שנבלע בצונן" (ועיי"ש עוד שניתן אולי לדון ולמצוא מקום להקל אפילו היו מבשלים יין של נכרים בכלי שיהי' מותר ליתן בו אח"כ יי"ש כיון שברור שטעם היין פוגם ביי"ש).
הרי לפנינו שלדעת כל הפוסקים הנ"ל טעם היין הבלוע בכלי אינו משביח במשקאות אחרים ואדרבא הוא פוגם, והוא קלוש ואינו נ"ט וכו' – כך היא המציאות ע"פ תורה - ולכן מותר לכתחלה ליתן כל מיני משקין בכלים האסורים מחמת סתם יינם! ואפילו ביי"ש (שאינו עשוי מיין) אין טעם היין משביח את היי"ש אלא פוגם, והוא קלוש וכו' ולכן מותר לכתחלה לשים גם יי"ש בכלים אלו והיי"ש כשר! ואיך אפשר לטעון שהויסקי אסור לשתיי'ה באיסור יי"נ לפי שטעם היין הבלוע משביח את המשקין – היפך מדברי כל הפוסקים הנ"ל שטעם היין יכול להשביח רק ביין אבל במשקין אחרים פוגם?! ותמיהה גדולה על כותב המאמר שאינו מזכיר ולו ברמז את הסימן בשו"ע שעוסק בשאלה זו ממש – יו"ד סי' קל"ז ונ"כ! ועיין עירובין צ,א: אגב כו'. וראה גם ב"מ צו,ב: לפום כו'.
היוצא מכל הנ"ל ששהיית הויסקי בכלים אלו אינו אוסר אותו לשתייה ואין מקום ע"פ דין לחשוש שהיין נותן טעם בויסקי.
ולרווחא דמילתא י"ל עוד שהדין דכל דעביד לטעמא לא בטיל אינו שייך כלל לכאורה בנדו"ד. שהרי מפורש ברמ"א יו"ד סי' צ"ח סק"ח וז"ל: אם נותן טעם באותה קדירה וכו' לא בטיל כל זמן שמרגישים טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אינן בטלין בששים", ובט"ז שם מבאר ששומן של איסור שנפל למאכל היתר כן מתבטל בששים אע"פ שהוא עביד לטעמא, ומסביר בהמשך הדברים "שוב ראיתי באו"ה כלל כ"ה דין ו' וז"ל דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף כגון תבלין ומלח של הקדש אין בטיל ע"כ, משמע דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ"מ אין נרגש כ"כ כמו דבר חריף על כן שפיר בטל כמו שאר איסורים ומשום הכי סיים כאן גם הרמ"א כגון מלח ותבלין".
ולפי"ז שלא די להטעים המאכיל ולהמתיקו כדי שייקרא מילתא דעביד לטעמא אלא צריכים שיהי' נרגש כמו דבר חריף – ברור שבנדו"ד לא נרגש בויסקי טעם יין (מי ששותה את הויסקי אינו מרגיש טעם יין) ובודאי לא כמו דבר חריף ובמילא אינו זה בגדר מילתא דעבידא לטעמא. אבל ראה שו"ע אדה"ז סי' תקי"ג ס"ד בקו"א. וכ"ז לרווחא דמילתא שהרי בנוגע לטעם היין הבלוע בכלים הוא טעם קלוש ופוגם בשאר משקין כנ"ל.
ומהאי טעמא נמי לא שייך כאן הענין דכיון דלחזותא עביד לא בטל, שהרי ברור שהכווונה בזה היא שמכיון שניכר הדבר במראה שלו לכן אינו בטל (מאחר והוא ניכר) אבל אם אין מראהו ניכר אין שום סיבה שלא יתבטל. ובנדו"ד פשוט שאין מראה היין ניכר כלל בויסקי ולא שייך דעביד לחזותא.
יתירה מכך: 1) דעת הר"ן (הובא ביד אברהם על השו"ע יו"ד סי' ק"ב סעי' א' בהגהה) שמכיון שהענין דחזותא אם מילתא היא אם לאו הוא בעיא דלא איפשטא בב"ק ק"א לכן ספיקא לקולא ובאיסור דרבנן לא אמרינין חזותא מילתא היא, והרי סתם יינם הוא איסור דרבנן. וכן פסק הפר"ח שם, ובהגהות חת"ס על הש"ך כתב שאין לזוז מפסק הפר"ח. וראה ג"כ ביאורי הגר"א בשו"ע שם סעי'"ק ו': אבל משום חזותא בלא דבר שיש לא מתירין אינו אוסר. 2) גם אם נאמר שהו"ע מה"ת דחזותא מילתא היא מ"מ לא אמרו כן אלא בדבר העשוי לתת מראה כגון כרכום אבל אם אינו עשוי לכך כגון יין אדום של איסור שנתערב במים אע"פ שמראיתו ניכרת בטל – מנחת כהן ס' תערובות פ"ג. 3) לדעת כמה פוסקים עביד לחזותא בלי עביד לטעמא אינו אוסר. ואולי י"ל שקצת משמע שגם דעת אדה"ז כן בשו"ע סי' תקי"ג הנ"ל לגבי ליבון הקדירה וכו' בביצה שנולד ביו"ט שחולק על המג"א בקו"א שם. וראה גם לשון המחבר שם: מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל. בכל הנ"ל ראה בארוכה אנצקלופדיה תלמודית ערך חזותא.
ומכל זה מובן שבנדו"ד – שהיית הויסקי בכליי יין של נכרים – לא שייך כלל החשש דעביד לחזותא. דיקא נמי שהרי אף אחד מהפוסקים הנ"ל שהתירו לתת שכר ושאר משקין בכלי יין של גוים לא הזכיר אפילו ברמז שהיין אולי נותן מראה וחזותא בשכר ואינו בטל. אלא פשיטא שאף אחד – לא מהראשונים ולא מהאחרונים – אינו חושש לזה, מהטעמים שהוזכרו לעיל.
מכל מה שהבאנו לעיל יוצא מסקנא ברורה שע"פ דין זה שהויסקי שוהה בחביות ששימשו קודם ליין של גוים אינו אוסר את הויסקי.
בנוסף לכהנ"ל יש מקום לציין שגם מבחי' עובדתית לא כל הפרטים שבמאמר הנ"ל מדוייקים לגמרי (וע"פ השמועה כותב המאמר מודה שמעולם לא ביקר בעצמו במפעל תעשיית הויסקי). בירחונים שונים שי"ל ע"י אנשים שקשורים לתעשית הויסקי נאמר שזה כבר זמן רב שיצרני הויסקי הסקוטי ממעטים להשתמש בחביות מספרד ששם יוצרים את היין השרי בגלל המחיר הגבוה של החביות האלו, ומרבים להשתמש בחביות עץ מתעשיית ייצור הבורבון האמריקאי היות וע"פ חוק באמריקה צריכים להעמיד את הבורבן בחביות חדשות ואסור לחזור ולהשתמש בחביות שהשתמשו בהן פעם אחת, במילא ישנם ריבוי חביות כאלו ללא שימוש (אחרי שהוריקו מהם את הבורבן) והן נמכרות לתעשיית הויסקי הסקוטי במחיר נמוך יותר. כמו"כ נאמר שהמחקרים מוכיחים שהעץ האמריקאי עדיף לתעשיית הויסקי מהעץ האירופאי ולכן קונים פחות חביות מספרד ויותר מארה"ב, כשעל החביות הנ"ל מארה"ב מלכתחלה אין כל חשש כי לא מעמידים בהן יין.
נקודה מעניננת נוספת: גם הויסיקי שמעמידים בחביות שהשתמשו קודם ליין השרי, מסתפקים מאד היצרנים מה באמת השפעת חביות אלו על הויסיקי, שהרי בויסיקי שהעמידו בחביות שעשו בהן סוגים שונים של היין השרי התקשו המומחים להבחין בשינוי טעמים בויסקי, שמזה הסיקו שההשפעה היא מועטת מאד. וזה כנ"ל עולה בקנה אחד עם דעת כל הפוסקים הנ"ל שהיין נבלע בצונן ובמילא טעמו קלוש והשכר מבטל טעם היין ואינו נותן טעם וכו' שלכן מותר לשים שכר ושאר משקין בכלים של סתם יינם כנ"ל בארוכה.
ועוד וג"ז עיקר: בירחונים מדברים על תהליך של שריפת החביות – כעין ליבון – לפני שמעמדים בהם את הויסיקי, שעפי"ז פשוט לכאורה שכל החששות נופלים.
כמובן שלושת הנקודות הנ"ל לא בדקתי ובמילא אין לדעת אם כל הדברים נכונים כפי שמופיעים בירחונים וכו', ורק לשלימות הענין נכון להעלות אותן. אבל העיקר הוא המסקנא ההלכתית שיוצאת מכל דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים ששהיית הויסקי בחביות של סתם יינם אינה אוסרת את הויסקי לשתי'ה כנ"ל בארוכה.
ובאתי על החתום - י"ב טבת
יוסף הכט
תוכן דבריו כפי שהתפרסמו הוא שרוב משקאות אלו אסורים לשתייה באיסור יין נסך בגלל השהייה בחביות עץ של סתם יינם. ואולם מהעיון בסוגיא בש"ס ובפוסקים עולה מסקנא אחרת לחלוטין, כדלהלן.
בגמרא ע"ז פרק אין מעמידין לג,ב: רבינא שרא לי' לרב חייא בריה דר' יצחק למרמא ביה שכרא אזל רמא ביה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא (רבינא התיר לר"ח לשים שכר בכלים שגוים השתמשו בהן ליין, והלך ר' חייא ושם בהם יין (ולא שכר) ואעפ"כ לא שינה רבינא בגלל זה את היתרו לשים שכר בכלי יין של גוים). ופרש"י "לא חש למילתא למגזר שכרא אטו חמרא דשכרא מבטל ליה לטעמיה דחמרא" (לא חשש בגלל זה לגזור איסור על שימת שכר בכלי יין של נכרים שמא יטעה וישים בהם יין, שהשכר מבטל את טעם היין). ובתוס' שם ד"ה שרא למירמי ביה שיכרא כתב: אמר ר"י דה"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין.
מדברי הגמרא מובן שאע"פ שאסור לשים יין בכלים שגוים השתמשו בהם ליינם, מותר לשים בכלים אלו שכר וכל מיני משקין אחרים מפני שטעם היין שבכלים אינו נותן טעם בשכר ובמשקין אחרים, כדברי רש"י שהשכר מבטל את טעם היין, או כדברי הרא"ש שם: "שטעם היין הנפלט מהכלי לתוך השכר פגום מעיקרא הוא".
והדברים הובאו להלכה ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"א הט"ו ואילך: נאדות העכו"ם וקנקניהן שהכניסו בהן העכו"ם יינם אסור ליתו לתוכן יין כו' ומותר ליתן לתוכן שכר או ציר או מורייס מיד ואין צריך לכלום.
וכן פסק המחבר ביו"ד הל' כלי היין סי' קל"ז סעי' ד' וז"ל: כלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים ובלבד שידיח בתחלה לחלוחי יין שעל פני הכלים וכן מותר למלוח בהם. ובטור שם: אע"פ שאסור ליתן בהם יין בכלי שנשתמש בהן הנכרי ביין, מותר ליתן בהם מים ושכר ושאר כל מיני משקין לפי שיין פוגם אותם. ובב"י שם: הרשב"א בת"ה הקצר וז"ל כל הכלים שנשתמש בהם הנכרי ביינו ישראל נותן לתוכן בין מים בין שכר בין שאר משקים ואינו חושש לפי שפליטתה מועטת ואי אפשר לבוא לידי נ"ט, ובארוך כתב כל הכלים אם בא להשתמש בהם בשאר משקים קודם שהוכשרו משתמש ובלבד שידיח בתחלה לכלוכית היין ע"כ.
ובט"ז שם סק"ז: נ"ל פשוט אפילו אם המשקים נשתהים שם מעל"ע מותר דנבלע בצונן וכן מוכח באו"ה כלל ב' דחבית דיי"נ שרי בסמ"ק לתת בו שכר לכתחלה דביי"נ הקילו, ומסיק שם הט"ז שגם הדרכי משה מודה בחבית שהי' בו סתם יינם (ולא יי"נ ממש) דמותר ליתן בו שכר לכתחלה (וגם דוחה את דברי הב"ח שחולק על הרשב"א עיי"ש).
איברא דבש"ך שם סקט"ו כתב (בדין זה דאסור ליתן יין בכלים של עכו"ם משא"כ שאר משקין דמותר): ולא גזרינין משקין אטו יין משום דאקראי בעלמא הוא ולפי"ז אסור ליתן בהם משקין דרך קבע. אבל: א) גם הוא מודה שטעם היין נקלש ופוגם בשאר משקין (ולכן הוא דוחה את דברי הב"ח על הרשב"א) ובמילא ברור שהשכר והמשקין מותרין. ב) בדרכי תשובה שם סקי"א הביא מכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג שהשיג על הש"ך בזה והעמיס בדבר הג"מ דלא גזרו על שאר משקין אפילו נתנו בהם דרך קבע. ג) והוא העיקר: בנידון שבו עסקינין - עשיית ויסקי ע"י גוים שמשתמשים בחביות שהי' בהם קודם סתם יינם – לא שייך כלל לגזור משקין אטו יין (ובמילא אין הבדל בין דרך עראי לקבע): אם יהודי משתמש בחביות של סתם יינם למשקין אחרים דרך קבע יכול להיות שיטעה וישתמש בהם גם ליין; אבל בנדו"ד שגוים עושים את הויסקי בחביות כאלו ע"מ למוכרו אח"כ – מה לי אם הגוי ישתמש בהם גם ליין וירצה אח"כ למכור את היין, הרי יהודי לא יקנה ממנו את היין! ובמילא מובן שבכאן לא שייך כל הענין של עראי וקבע וגם משקין שהגוי שם בכלי היין דרך קבע מותר לכתחלה כפשוט.
ואין להקשות שמכיון שמדובר ב"ויסקי" שנחשב (לדעת כמה) לדבר חריף ויש לנו כלל שהחריפות מחליא לי' לשבח – בנדו"ד אין הענין כן, שהרי איתא בהדיא ברמב"ם הנ"ל שמותר ליתן בהם ציר או מורייס, ומפורש במחבר הנ"ל "וכן מותר למלוח בהם" (והוא מתשובת הרשב"א הובא בב"י שם והש"ך והט"ז שניהם מסכימים לדבריו), וא"כ ה"ה לויסקי. ומפורש הדבר בשו"ת נו"ב מהדו"ת יו"ד סי' נ"ח שכתב (בדין זה דמותר לשים משקין בכלים האסורים מחמת יין נכרים משום דטעם היין הנפלט מהכלי הוא פוגם בשאר משקין) וז"ל "דמשמע דאפילו חומץ וציר מותר ליתן בהם שהרי התיר שם בשו"ע למלוח בהם ולא אמרינן שהחריפות משוי לשבח וא"כ אפילו יי"ש מותר ליתן לכלי היין שהטעם הנבלע בכלי הוא קלוש כיון שנבלע בצונן" (ועיי"ש עוד שניתן אולי לדון ולמצוא מקום להקל אפילו היו מבשלים יין של נכרים בכלי שיהי' מותר ליתן בו אח"כ יי"ש כיון שברור שטעם היין פוגם ביי"ש).
הרי לפנינו שלדעת כל הפוסקים הנ"ל טעם היין הבלוע בכלי אינו משביח במשקאות אחרים ואדרבא הוא פוגם, והוא קלוש ואינו נ"ט וכו' – כך היא המציאות ע"פ תורה - ולכן מותר לכתחלה ליתן כל מיני משקין בכלים האסורים מחמת סתם יינם! ואפילו ביי"ש (שאינו עשוי מיין) אין טעם היין משביח את היי"ש אלא פוגם, והוא קלוש וכו' ולכן מותר לכתחלה לשים גם יי"ש בכלים אלו והיי"ש כשר! ואיך אפשר לטעון שהויסקי אסור לשתיי'ה באיסור יי"נ לפי שטעם היין הבלוע משביח את המשקין – היפך מדברי כל הפוסקים הנ"ל שטעם היין יכול להשביח רק ביין אבל במשקין אחרים פוגם?! ותמיהה גדולה על כותב המאמר שאינו מזכיר ולו ברמז את הסימן בשו"ע שעוסק בשאלה זו ממש – יו"ד סי' קל"ז ונ"כ! ועיין עירובין צ,א: אגב כו'. וראה גם ב"מ צו,ב: לפום כו'.
היוצא מכל הנ"ל ששהיית הויסקי בכלים אלו אינו אוסר אותו לשתייה ואין מקום ע"פ דין לחשוש שהיין נותן טעם בויסקי.
ולרווחא דמילתא י"ל עוד שהדין דכל דעביד לטעמא לא בטיל אינו שייך כלל לכאורה בנדו"ד. שהרי מפורש ברמ"א יו"ד סי' צ"ח סק"ח וז"ל: אם נותן טעם באותה קדירה וכו' לא בטיל כל זמן שמרגישים טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אינן בטלין בששים", ובט"ז שם מבאר ששומן של איסור שנפל למאכל היתר כן מתבטל בששים אע"פ שהוא עביד לטעמא, ומסביר בהמשך הדברים "שוב ראיתי באו"ה כלל כ"ה דין ו' וז"ל דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף כגון תבלין ומלח של הקדש אין בטיל ע"כ, משמע דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ"מ אין נרגש כ"כ כמו דבר חריף על כן שפיר בטל כמו שאר איסורים ומשום הכי סיים כאן גם הרמ"א כגון מלח ותבלין".
ולפי"ז שלא די להטעים המאכיל ולהמתיקו כדי שייקרא מילתא דעביד לטעמא אלא צריכים שיהי' נרגש כמו דבר חריף – ברור שבנדו"ד לא נרגש בויסקי טעם יין (מי ששותה את הויסקי אינו מרגיש טעם יין) ובודאי לא כמו דבר חריף ובמילא אינו זה בגדר מילתא דעבידא לטעמא. אבל ראה שו"ע אדה"ז סי' תקי"ג ס"ד בקו"א. וכ"ז לרווחא דמילתא שהרי בנוגע לטעם היין הבלוע בכלים הוא טעם קלוש ופוגם בשאר משקין כנ"ל.
ומהאי טעמא נמי לא שייך כאן הענין דכיון דלחזותא עביד לא בטל, שהרי ברור שהכווונה בזה היא שמכיון שניכר הדבר במראה שלו לכן אינו בטל (מאחר והוא ניכר) אבל אם אין מראהו ניכר אין שום סיבה שלא יתבטל. ובנדו"ד פשוט שאין מראה היין ניכר כלל בויסקי ולא שייך דעביד לחזותא.
יתירה מכך: 1) דעת הר"ן (הובא ביד אברהם על השו"ע יו"ד סי' ק"ב סעי' א' בהגהה) שמכיון שהענין דחזותא אם מילתא היא אם לאו הוא בעיא דלא איפשטא בב"ק ק"א לכן ספיקא לקולא ובאיסור דרבנן לא אמרינין חזותא מילתא היא, והרי סתם יינם הוא איסור דרבנן. וכן פסק הפר"ח שם, ובהגהות חת"ס על הש"ך כתב שאין לזוז מפסק הפר"ח. וראה ג"כ ביאורי הגר"א בשו"ע שם סעי'"ק ו': אבל משום חזותא בלא דבר שיש לא מתירין אינו אוסר. 2) גם אם נאמר שהו"ע מה"ת דחזותא מילתא היא מ"מ לא אמרו כן אלא בדבר העשוי לתת מראה כגון כרכום אבל אם אינו עשוי לכך כגון יין אדום של איסור שנתערב במים אע"פ שמראיתו ניכרת בטל – מנחת כהן ס' תערובות פ"ג. 3) לדעת כמה פוסקים עביד לחזותא בלי עביד לטעמא אינו אוסר. ואולי י"ל שקצת משמע שגם דעת אדה"ז כן בשו"ע סי' תקי"ג הנ"ל לגבי ליבון הקדירה וכו' בביצה שנולד ביו"ט שחולק על המג"א בקו"א שם. וראה גם לשון המחבר שם: מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל. בכל הנ"ל ראה בארוכה אנצקלופדיה תלמודית ערך חזותא.
ומכל זה מובן שבנדו"ד – שהיית הויסקי בכליי יין של נכרים – לא שייך כלל החשש דעביד לחזותא. דיקא נמי שהרי אף אחד מהפוסקים הנ"ל שהתירו לתת שכר ושאר משקין בכלי יין של גוים לא הזכיר אפילו ברמז שהיין אולי נותן מראה וחזותא בשכר ואינו בטל. אלא פשיטא שאף אחד – לא מהראשונים ולא מהאחרונים – אינו חושש לזה, מהטעמים שהוזכרו לעיל.
מכל מה שהבאנו לעיל יוצא מסקנא ברורה שע"פ דין זה שהויסקי שוהה בחביות ששימשו קודם ליין של גוים אינו אוסר את הויסקי.
בנוסף לכהנ"ל יש מקום לציין שגם מבחי' עובדתית לא כל הפרטים שבמאמר הנ"ל מדוייקים לגמרי (וע"פ השמועה כותב המאמר מודה שמעולם לא ביקר בעצמו במפעל תעשיית הויסקי). בירחונים שונים שי"ל ע"י אנשים שקשורים לתעשית הויסקי נאמר שזה כבר זמן רב שיצרני הויסקי הסקוטי ממעטים להשתמש בחביות מספרד ששם יוצרים את היין השרי בגלל המחיר הגבוה של החביות האלו, ומרבים להשתמש בחביות עץ מתעשיית ייצור הבורבון האמריקאי היות וע"פ חוק באמריקה צריכים להעמיד את הבורבן בחביות חדשות ואסור לחזור ולהשתמש בחביות שהשתמשו בהן פעם אחת, במילא ישנם ריבוי חביות כאלו ללא שימוש (אחרי שהוריקו מהם את הבורבן) והן נמכרות לתעשיית הויסקי הסקוטי במחיר נמוך יותר. כמו"כ נאמר שהמחקרים מוכיחים שהעץ האמריקאי עדיף לתעשיית הויסקי מהעץ האירופאי ולכן קונים פחות חביות מספרד ויותר מארה"ב, כשעל החביות הנ"ל מארה"ב מלכתחלה אין כל חשש כי לא מעמידים בהן יין.
נקודה מעניננת נוספת: גם הויסיקי שמעמידים בחביות שהשתמשו קודם ליין השרי, מסתפקים מאד היצרנים מה באמת השפעת חביות אלו על הויסיקי, שהרי בויסיקי שהעמידו בחביות שעשו בהן סוגים שונים של היין השרי התקשו המומחים להבחין בשינוי טעמים בויסקי, שמזה הסיקו שההשפעה היא מועטת מאד. וזה כנ"ל עולה בקנה אחד עם דעת כל הפוסקים הנ"ל שהיין נבלע בצונן ובמילא טעמו קלוש והשכר מבטל טעם היין ואינו נותן טעם וכו' שלכן מותר לשים שכר ושאר משקין בכלים של סתם יינם כנ"ל בארוכה.
ועוד וג"ז עיקר: בירחונים מדברים על תהליך של שריפת החביות – כעין ליבון – לפני שמעמדים בהם את הויסיקי, שעפי"ז פשוט לכאורה שכל החששות נופלים.
כמובן שלושת הנקודות הנ"ל לא בדקתי ובמילא אין לדעת אם כל הדברים נכונים כפי שמופיעים בירחונים וכו', ורק לשלימות הענין נכון להעלות אותן. אבל העיקר הוא המסקנא ההלכתית שיוצאת מכל דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים ששהיית הויסקי בחביות של סתם יינם אינה אוסרת את הויסקי לשתי'ה כנ"ל בארוכה.
ובאתי על החתום - י"ב טבת
יוסף הכט
