הלכה ומנהג
שו"ת בעניין חובת סינון המים שהוחזקו בתולעים
ט' כסלו ס''ה
הרב אהרן יעקב שוויי - מד"א וחבר הבד"צ דשכונת קראון הייטס.
(נרשם ע"י א’ התמימים)
רשימת השאלות
א. יש הטוענים שבדקו את המים ולא מצאו בהם שרצים. האם יש בטענה זו כדי לוותר על הסינון?
ב. טוענים שהנקודות הלבנות הנראות במים שלפנינו אין בהן צורת שרץ. האם שרץ אינו צריך להיות ניכר בצורתו?
ג. האם יש שיעור לגודל התולעים?
ד. ואם הם נראים לעין רק באמצעות מיקרוסקופ?
ה. ואם כדי להבחין בהם יש צורך להשתמש בתחבולה, כמו הנחת המים בכלי שחור שאז קל יותר להבחין בנקודה לבנה, האם גם זה נקרא ראי’?
ו. ידוע שיש הפרש בין שרצים החיים "בימים ובנחלים", שרק אותם אסרה התורה, לבין שרצים שחיים בבורות ובכלים, שאינם דומים לימים ונחלים, שהם מותרים כל עוד לא פירשו על הארץ. אומרים שישנם רבנים שהתירו להשתמש במים ללא סינון בסברא שלמאגרי המים בניו-יורק יש דין של בור. השאלה היא, האם לא כדאי לוותר על סינון המים על סמך היתר זה?
ז. לעצם העניין, האם הסברא להחשיב את מאגרי המים בניו-יורק למים שבבור הייתה ידועה בשעה שיצאה ההוראה לסנן את המים?
ח. ומדוע באמת לא נאמר שלמאגרי המים יש דין של בור?
ט. ומי שבכל זאת רוצה להקל ולומר שקים לו כדעת מיעוט הרבנים המתירים, האם הוא יכול להקל?
י. ואם נאמר שדווקא אדמו"ר הצמח צדק פסק להקל בזה מפני שהוא טורח גדול ויכול להיגרם מכך היפך שלום בית?
יא. ישנם כאלו המחשיבים עצמם ל"שפיץ חב"ד" הטוענים שכיון שרבותינו נשיאינו שתו כאן את המים מבלי לסננם, הרי שאף הם שותים מים בלי סינון...
יב. האם צריך להשתדל להשפיע על אחרים שיסננו המים?
סיכום
א. יש הטוענים שבדקו את המים ולא מצאו בהם שרצים. האם יש בטענה זו כדי לוותר על הסינון?
התברר שאלו הטוענים כך אינם יודעים במה מדובר. הם מחפשים לראות שרצים חיים הנעים במים, או כאלו שכבר במבט ראשון ניכרת עליהם צורת שרץ, וכשלא ראו זאת, קבעו שהמים נקיים משרצים, או שמדובר בשרצים שאין אפשרות לראות בעין רגילה.
אבל לא זו המציאות. המציאות היא שמדובר בשרצים שבעודם חיים הם ניכרים היטב – גם ממרחק של אמה ויותר – כשהם משייטים במים, וכל מי שראה אותם בחיותם אינו יכול לטעות וברור לו שמדובר בשרצים. נכון שהבעי’ שהתגלתה לאחרונה היא לגבי אותם השרצים ממש כשהם כבר מתים (בגלל הכלור שהעירי’ נותנת במים) שאז אין הם ניכרים בתנועתם, ונראים לעין – גם ללא זכוכית מגדלת – רק כנקודה לבנה, משהו שנראה כמו אבק, אבל העובדה הזו אין בה בכדי להתירם. על פי הלכה גם שרץ מת אסור באכילה.
אם מישהו שכבר יודע במה מדובר, היינו שראה פעם נקודה לבנה כזו, וכעת התבונן במשך זמן בכוס שבידו ובחן היטב את כל המים שבתוכה והוא בטוח לגמרי שאין בהם אפילו נקודה אחת, אזי באמת הוא יכול לשתות בלי סינון. אבל הרבה יותר קל לסנן את המים מאשר לבזבז זמן בהתבוננות מרובה בכוס לפני כל שתי’.
ב. טוענים שהנקודות הלבנות הנראות במים שלפנינו אין בהן צורת שרץ. האם שרץ אינו צריך להיות ניכר בצורתו?
הטוענים טענה זו כנראה לא למדו כראוי הלכות תולעים. מספיק שבחיותו השרץ ניכר ברחישתו כדי שיהי’ עליו שם שרץ.
"שרץ" נקרא בשם זה משום שבדרך כלל הוא "דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא על ידי שירוצו וריחושו מפני קוטנו". כך אומר רש"י במסכת עירובין (כח, א ד"ה צרעה) וכך הובא גם בתוספות במסכת פסחים (כד, ב ד"ה צרעה).
בהלכות תולעים בשלחן ערוך, סימן פד, פוסק הרמ"א שגם אם רואים בפרי רק נקודה שחורה שהיא המקום בו מתחילה התולעת להתרקם, הרי אסור לאוכלה כמו שאסור לאכול תולעת. מקורו בדברי הרשב"א שכתב שהנקודה השחורה הוא "ראשו של רחש וגופו אינו ניכר", מפני שזה הרחש "קטן מאד מאד. וכמה פעמים נסינו ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע והוא רוחש והולך". הרי ברור שהתנועה היא המודיעה לנו שזהו תולעת ואין צריך להיות גופו ניכר.
וכך גם לגבי שרץ המים, וכמו שנראה גם משו"ת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק סימן סב, שנשאל על "כמין תולעים או זבובים קטנים מאד משייטים אנה ואנה מלמטה למעלה בתוך המים". כלומר, שהשואל לא הסתפק בקביעה שאלו "כמין תולעים או זבובים קטנים מאד", אלא מצא לנכון להוסיף שהם נראים משייטים וכו’, מפני שזה גופא – התנועה והשיוט במים – היא ההוכחה שאלו תולעים או זבובים, אפילו כשאין רואים את צורת התולעת או הזבוב.
נכון שבמים שאנו מקבלים בברזים אין ניכרת תנועתם של השרצים, אבל זה בגלל שכעת הם כבר מתים (בגלל הכלור), ומאחר שבעת חיותם הם היו ניכרים, היעלה על הדעת לומר שיותרו במיתתם?
ומלבד כל זאת, מי שפעם ראה בצורה ברורה את צורת שרץ המים שבו אנו מדברים, יודע לזהות את הצורה הזו – את הרגלים ואת קרני ההרגשה – גם בנקודות הלבנות שבמים!
ג. האם יש שיעור לגודל התולעים?
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ב’ הלכה כא) כותב: "ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חי’". המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול סימן ה’ כותב: "ואין חילוק אם היא דקה מחוט השערה".
בהלכות תולעים מדובר על סוג של חרק קטן בשם מילווען, שכאשר הוא פורש מהאוכל הרי הוא אסור באכילה. בספר "בדיקת מזון כהלכה" מובא שהחרק הזה, מילווען, גודלו 0.2 מילימטר. ואילו השרצים שנמצאים במים שלנו גודלם הממוצע הוא 0.5 מילימטר, ויש גם הגדולים מזה, עד 1.4 מילימטר.
ולכן, כל עוד השרצים נראים בעין רגילה, כלומר, שבעודם בחיים ניתן להבחין בהם כשהם משייטים במים, וגם אחר מיתתם הרי מציאותם נראית לעין, הרי הם אסורים.
ד. ואם הם נראים לעין רק באמצעות מיקרוסקופ?
בכל דבר ישנם יצורים וחיידקים קטנים מאוד שאין העין יכולה לראותם, ומאחר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, כותבים הפוסקים שאין איסור באכילת יצורים כאלו שאינם נראים לעין.
אבל לא זה המקרה בשרצי המים שהתגלו לאחרונה, שהם נראים לעין, גם בעת חיותם וגם לאחר שמתו, ואפשר להסיר אותם מהמים ע"י סינון.
כדאי להזכיר שלעניין בדיקת תולעים כתב החתם סופר (או"ח סימן קלב) שיש לסמוך רק על היודעים לבדוק כראוי ולא על "חלושי ראות". כלומר, שהגדר של נראה לעין הוא שנראה לבעלי עיניים בריאות. כאמור, השרצים הנמצאים במים שלנו ניכרים היטב לעין כל רואה בעת שהם חיים ומשייטים במים, וגם לאחר שמתו עדיין נראית מציאותם לעין רגילה.
ה. ואם כדי להבחין בהם יש צורך להשתמש בתחבולה, כמו הנחת המים בכלי שחור שאז קל יותר להבחין בנקודה לבנה, האם גם זה נקרא ראי’?
בודאי שגם זה נקרא ראי’, ואני תמה על מי שנסתפק בזה, שהרי זו גמרא ערוכה במסכת עבודה זרה (לט, א):
"רב אשי איקלע לההוא אתרא אייתו לקמי’ נונא דהוי דמי לשפרנונא חפיי’ במשיכלי חיורי חזא בי’ קלפי ושריי’ (משיכלי חיורי, מתוך שהן לבנות נראין בהן קשקשים שהן שחורין. רש"י)".
כלומר, רב אשי הגיע למקום מסויים והביאו לפניו סוג של דג שקשה הי’ להבחין שיש לו קשקשים. רב אשי כיסה את הדג בספלים לבנים שרק כך אפשר הי’ להבחין בקשקשים השחורים!
מובן שאותו הדבר גם להיפך, שאם קל יותר להבחין בנקודות הלבנות כאשר נותנים את המים בכלי שחור, הרי זה נקרא ראי’.
אלא שמלבד זאת, בנקודות הלבנות הללו אפשר להבחין גם ללא כלי שחור, אלא שע"י כלי השחור אפשר להבחין בהן מהר יותר.
ו. ידוע שיש הפרש בין שרצים החיים "בימים ובנחלים", שרק אותם אסרה התורה, לבין שרצים שחיים בבורות ובכלים, שאינם דומים לימים ונחלים, שהם מותרים כל עוד לא פירשו על הארץ. אומרים שישנם רבנים שהתירו להשתמש במים ללא סינון בסברא שלמאגרי המים בניו-יורק יש דין של בור. השאלה היא, האם לא כדאי לוותר על סינון המים על סמך היתר זה?
לפני שנכנס לעצם העניין, להוכיח את המציאות האמיתית שלמאגרי המים אין דין של בור, חשוב להזכיר את הדברים שכתב כ"ק אדמו"ר הצמח צדק בפסקי דינים שלו (סימן פד ס"ק ד): "דבאמת מי הוא זה ואיזה הוא שירצה לשתות תולעים אף אם מותר לשתותם".
בזה מסביר הצמח צדק שהדיון אודות שתיית מים שיש בהם תולעים מותרים, כלומר, תולעים שבבורות או בכלים, הוא במי ש"מוכרח לשתות התולעים שלא ברצונו", "כגון שצמא לשתות ואין לו כלי". "משא"כ אם הי’ לו כלי הי’ יכול לזרוק התולעים מהכלי".
כעין זה נמצא גם בדברי המהר"ם מלובלין בשו"ת שלו (סימן צה): "אינו מצוי זה בזמנינו משום בר נש שישחה וישתה אפי’ מן התולעים שבכלים ושבבורות".
דבר זה עונה על השאלה לגבי סינון המים, שבימינו זהו דבר קל, ואפילו אם הי’ ברור שמדובר בתולעים מותרים, הרי אדם נורמאלי נמנע מלשתותם ואינו מוותר על סינון המים.
ז. לעצם העניין, האם הסברא להחשיב את מאגרי המים בניו-יורק למים שבבור הייתה ידועה בשעה שיצאה ההוראה לסנן את המים?
בודאי שסברא זו הייתה ידועה והרבנים דנו בה. גם הי’ ידוע שמי שסומך בעיקר על סברא זו הוא רב שדרכו בהיתרים מפליאים, בדוגמת שאלת הפרות המנותחות, שהוא מתירן ללא כל חשש (בטענה שהניתוח חוזר לבריאותו), ועדיין כל החרדים מקפידים לעצמם להיזהר בזה.
השיטה הזו, לחפש בכל דבר היתרים מפתיעים, מזכירה הערה שכתב הרבי אל הרב זווין ז"ל, באגרת שנדפסה באגרות-קודש חלק י ע’ סו. הרבי כותב שם שאינו יכול להתאפק מלהעיר על רב מסויים שפלא הדבר שמתפרסמים בשמו רק היתרים ולפעמים היתרים מפתיעים ביותר, כאשר הי’ ראוי שבין היתר להיתר יוציא גם איסור...
במאמר המוסגר, כדאי לציין שלמרות שהרב הסומך על סברת מים שבבורות שייך לארגון הכשרות OU, עם זאת, יצאו ה-OU בהוראה ברורה לכל המסעדות והמפעלים שתחת השגחתם שצריכים לסנן את המים, וזאת מאחר והם מקבלים את דעתו של רב אחר שלהם, מגדולי תלמידיו של הרב סולובייצ’יק ז"ל, הסובר שלשרצים הבאים ממאגרי המים שבניו-יורק אסורים מדאורייתא כיון שאין להם דין בור. כלומר, כשיש אצלם שתי דעות, להיתר ולאיסור, הם הולכים לחומרא.
ח. ומדוע באמת לא נאמר שלמאגרי המים יש דין של בור?
כדי לקבל את התשובה לשאלה זו צריך להכיר טוב את מערכת אספקת המים בעיר ניו-יורק. לאחר שביררתי את הנושא עם רבנים שבדקו בעצמם את כל העניין, נפגשתי גם בעצמי עם פקידים בכירים במחלקת המים של העירי’, ולאחר שקבלתי מהם הסבר מפורט על מערכת אספקת המים התחזקה מסקנתי להסכים עם הרבנים שכתבו ופסקו שבנידון דידן אין למאגרי המים דין בורות.
כדאי לציין שבספר "טהרת המים" של הגה"ח הרב ניסן טעלושקין ז"ל – שחזר ונדפס ע"פ הוראת הרבי בשנת תש"נ בהוצאת קה"ת – ישנו פרק שלם שבו הוא דן בעניין כשרות מי העיר ניו-יורק למקוואות, ובתחילת הפרק הוא מקדים ומתאר את אופן הילוך המים מאגמי מעיינות הקעטסקיל עד לאגמים ("רעזערוואַרס") הקרובים יותר לעיר, שבהם מתאספים כל המים, ומשם מגיעים לבתי העיר.
כך, "המעינות של הרי קטעסקיל", "ממעינות קטעסקיל", קורא הרב טעלושקין למים הבאים מהמאגרים ששם.
הספר של הרב טעלושקין נדפס לראשונה בשנת תש"ז ואולי לכן לא מפורטים בו כל שמות האגמים שמהם מגיעים המים, ועכ"פ במפה שקבלתי לאחרונה מהפקידים עמם נפגשתי מצוינים בפירוט כל האגמים והתעלות.
בכל אופן ברור הדבר שמקור המים שבאגמים הוא במים שיש בהם נביעות והרי הם כ"בימים ובנחלים", ולכן כבר כתבו הרבנים, הרה"ג הרב דוד פיינשטיין ועוד רבנים, כל אחד בסגנונו, שגם האגמים הקרובים יותר לעיר, שמקבלים המים מהתעלות, השרצים שבהם אסורים מדאורייתא ואין להם דין בור.
וציינו בזה גם לדברי הדברי חיים שכתב (יורה דעה חלק ב’ סימן נד) שגם במקרים שלעניין טבילה אינו נקרא מעין, שלכן אינו מטהר בזוחלין, מכל מקום לעניין איסור שרצים "מקרי ימים הואיל דנתערב במי הנהר שנובע".
והמציאות היא, שגם אלו האגמים הקרובים לעיר – כמו האגם הנקרא קענסיקאָ שאורכו 1800 רגל (כ-550 מטר) – היו בתחילה, קודם שסידרו שהתעלות יביאו אליהם המים מהאגמים הרחוקים, אגם טבעי (ועד היום מקבל האגם הזה מים גם מנחלים, אמנם בכמות קטנה ביחס לכל המים), והעיקר, שמקור המים הוא ממים הנובעים הבאים מהרי הקעטסקיל.
צריך לחזור ולהזכיר שהאגמים שבהרי הקעטסקיל אין ספק כלל שהם בגדר מים נובעים, וזה מפני שעצם עשיית האגמים שם הוא ע"י העמדת סכר על הנהרות, כאשר לחלק מהמים נותנים להמשיך לזרום בכיוון הנהר, כך שלמעשה עדיין מדובר בנהר ממש.
מלבד זאת ישנם בשטח האגמים הללו גם מעיינות טבעיים, וגם בארות – שדינם כמעיינות – שחפרו האנשים שגרו בשטח זה קודם שעשוהו לאגם.
ועוד, שהרי עם זה שעיקר המים באגמים הוא ממי גשמים והפשרת שלגים, הרי חלק גדול ממי גשמים ושלגים אלו נבלעים תחילה בארץ ודרך עובי עפר הארץ הם נמשכים דרך שטח רב עד שהם נקווים באגם, ובמקרה כזה הרי ידועים דברי אדמו"ר הצמח צדק (בכמה מקומות) שדינם כמעיין, עכ"פ לחומרא.
ועוד יש להאריך בכל זה, אלא שכנ"ל כבר האריכו בזה הרבנים המכירים את מציאות מהלך המים מן האגמים, ופסקו ברור שאין להם דין בור וודאי שהשרצים שבהם אסורים.
ולכן, אפילו אם ימצאו רבנים שיאמרו ברור שלדעתם יש לאגמים דין בור (מאיזו סברא שלא תהי’, ואפילו יתלו בעובדה שבני אדם הם הקובעים כמה מים יכנסו למאגר), הרי מידי ספק לא יצאנו, שכן רבנים אחרים – והם רוב הרבנים – הטוענים ברור שאין לאגמים דין בור, ובזה הרי ספיקא דאורייתא לחומרא!
וזה לבד העניין שהזכרנו לעיל מדברי אדמו"ר הצמח צדק, ושכך גם במהר"ם מלובלין, שאדם נורמאלי נמנע מלשתות גם תולעים המותרים ואינו מוותר על סינון המים.
ט. ומי שבכל זאת רוצה להקל ולומר שקים לו כדעת מיעוט הרבנים המתירים, האם הוא יכול להקל?
מאחר ורוב הרבנים אומרים שחובה לסנן את המים, ואחרי רבים להטות, לכן צריך לשמוע לדעת הרוב. מונחת לפני רשימה ובה שמותיהם של כשבעים רבנים, מחוגים שונים, בהם תלמידי חכמים ופוסקים מובהקים, שכולם בדקו ולמדו את הנושא ופסקו בצורה ברורה שצריך לסנן את המים. לאידך, כמה רבנים פרסמו דעתם שאין צורך לסנן? מיעוט שבמיעוט. לכן ברור מדוע רובו ככולו של העולם החרדי בניו-יורק קיבל את הפסק ומסננים את המים, הן בבתים פרטיים והן במסעדות ובקייטרינג.
כל זה אמור לגבי כל יהודי ירא שמים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחסידי חב"ד, הידועים כמדקדקים במצוות ומחמירים ביותר בפרט בענייני כשרות האכילה ושתי’, פשוט הדבר שהם מקפידים ביותר גם על עניין זה של סינון המים כדי להישמר מעניין חמור זה של אכילת שרץ המים, שלדעת רוב הראשונים עוברים באכילתו על ארבעה לאווים!
הייתכן שבשעה שקהילות שלמות הקרובות אלינו, אפילו בפלעטבוש ובפאראקוויי, קיבלו על עצמן זהירות הכרחית זו, יבואו חסידי חב"ד ויקלו בעניין כה חמור? הרי כאן בולטת בכל עוצמתה שאלת "למה נגרע"?
בכלל אינו מובן אצלי הרצון לוותר על הסינון, בשעה שבין כל גדולי הפוסקים האחרונים שדנו בנושא שרצים שנמצא במים, אין אף אחד שהתיר לשתות מים עם שרצים ללא סינון!
הרי כל השקלא וטריא בפוסקים האחרונים היא רק – כך מפורש בכל השו"ת בנושא – במקרים שנמצאו תולעים מאוד קטנים עד שהסינון לא עזר להסירם מהמים, שאז היו פוסקים שניסו לומר כל מיני היתרים, ולעומתם פוסקים אחרים שהחמירו. אבל להתיר בלי סינון?
וכל זה אפילו בימיהם, כשלא היו להם מים בברזים והיו שואבים אותם מנהרות וכיו"ב, והוצרכו לסנן את המים ע"י מטלית עבה וכיו"ב. בימינו, כשבקלות אפשר לסנן את המים באמצעות פילטר, היעלה על הדעת שאין צורך לסנן מים שיש בהם שרצים?
מעניין לציין שגם כשמצאנו לפוסק שמצא לדבריו היתר ברור להתיר תולעים בלא סינון, כגון בספר כסא אליהו שנדפס בשנת תקע"א, שמחברו המליץ טוב בעד הדרים בארצות מצרים שנהגו לשאוב מי בורות בכלים, מבלי לחוש לדברי האוסרים גם זאת מחשש שמא יפרשו התולעים בכלים, ותלה טעמו בכך ש"אלו התולעים שבמים שבארצות מצרים הם דקים הרבה עד מאד ואין בהם שום ממשות" שלכן לא שייך בהם חשש פרישה, עם זאת, הרי שסיים דבריו במילים אלו: "ואולם עם כל זה אמינא דשומר נפשו ירחק ולא ישתה המים בלי סינון בבגד פשתן עב"!
י. ואם נאמר שדווקא אדמו"ר הצמח צדק פסק להקל בזה מפני שהוא טורח גדול ויכול להיגרם מכך היפך שלום בית?
חס ושלום לומר בשם אדמו"ר הצמח צדק דברים כאלו, שלא רק שלא עלו מעולם על דעתו, עוד זאת שכתב במפורש להיפך!
כל אחד יכול לפתוח ספר שאלות-ותשובות צמח צדק חלק יורה-דעה סימן סב, שכבר הזכרנו לעיל, ששם נשאלה לפניו שאלה מהעיר סקווירא אודות מי נהר שבכל דלי הנשאב מהם נראה שרץ אחד או שנים, "כמין תולעים או זבובים קטנים מאד משייטים אנה ואנה מלמטה למעלה בתוך המים".
בעל השאלה הזכיר אפשרות לדון בשאלה האם סינון הרבה מים נקרא דבר בלתי אפשרי מפני שיש בו טרחא יתירה, אך כתב גם שהמציאות היא שסינון המים במטלית עבה לא הועיל שם שכן השרצים עברו דרך המטלית.
בתשובתו כותב אדמו"ר הצמח צדק דברים ברורים ביותר:
דבר ראשון, שכאשר מדובר בשרצים אסורים יש להתנהג כפסק ההלכה של הבית לחם יהודה לגבי תולעים הנמצאים בחומץ, שכאשר הסינון לבד אינו מועיל להוציא את השרצים, מפני שהשרצים החיים עוברים דרך הסינון, אזי יש להרוג קודם את השרצים ע"י בישול, ואח"כ לסנן.
דבר שני כותב הצמח צדק, שבמקרה שהתולעים נמצאים במים, אין צורך לבשל את המים ולהרוג את התולעים, כיון שהסינון לבד (גם כשהתולעים חיים) כשהוא נעשה בבגד עב מסחורה עבה, די בו כדי להסיר את השרצים. כלומר, שבזה מודיע הצמח צדק לשואל שהמציאות היא שסינון טוב יועיל.
בכל אופן רואים ברור מדברי הצמח צדק שאפילו במקרה שסינון לבד לא מועיל אלא שיש צורך להרוג קודם את השרצים בבישול, הרי שכך יש לנהוג!
כל אחד יכול לשער באיזו טרחא הי’ מדובר בימים ההם, כשהיו צריכים להבעיר אש ולבשל, ואח"כ לפרוש מטלית עבה ולסנן מים מדלי לדלי. ובכל זאת כותב הצמח צדק, שאם זה הסינון הנדרש, הרי שזה מה שצריך לעשות!
כשרואים את הדברים הברורים האלו של הצמח צדק, מבינים גם את דבריו בתשובה אחרת, בסימן ע, לגבי ביטול דבר יבש בלח, שכתב במפורש שהתיר רק "היכא שאי אפשר כלל לברר האיסור מההיתר"!
ובימינו, שאפשר ואפשר לסנן את האיסור, בוודאי שחייבים לעשות זאת.
ולגבי "שלום בית", אומר את האמת, שאיני יודע איך להגיב על טענה מגוחכת זו. לכן רק אומר שכמי שכמעט כל יום יוצא לו לעסוק – בין שאר העניינים – גם בבעיות של שלום בית אצל המבקשים עזרה וסיוע וכו’, אני יכול להעיד בבטחה שאף פעם לא שמעתי על בעי’ ב"שלום בית" שהתעוררה בגלל שאחד הצדדים רוצה דווקא לשתות מים שיש בהם שרצים...
מה שבטוח הוא, שאדמו"ר הצדק לא רק שלא הזכיר דבר כזה, אלא שכתב במפורש שגם בטרחא גדולה בהרבה – ושלא בערך כלל – ממה שמדובר בימינו, יש לטרוח ולסנן את המים.
וכמובן שגם המחיר הפעוט שצריך לשלם עבור פילטר – לא יותר מעשרים דולר, ולאחרונה התבשרנו על פילטר חדש וטוב שהוא אף זול יותר – אינו שווה ערך כלל לסכומים שמשלמים על שאר עניני כשרות כשמדובר בעניינים פחות חמורים. מי שרוצה דווקא להתקין בביתו פילטר יקר שגם מנקה את המים משאר מיני לכלוך וכו’, תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין די בכך שמתקינים פילטר המונע מן השרצים לצאת מהברז.
ואם כבר הזכרנו את "שלום בית", מהראוי לחשוב גם על שלום בית עם הציבור החרדי הגדול, שקיבלו על עצמם ללא עוררים את עניין הסינון. איזה צורה יש לנו אם מגיע יהודי חרדי לשמחה ויודע שכאן הוא אינו יכול לשתות אפילו כוס מים...
יא. ישנם כאלו המחשיבים עצמם ל"שפיץ חב"ד" הטוענים שכיון שרבותינו נשיאינו שתו כאן את המים מבלי לסננם, הרי שאף הם שותים מים בלי סינון...
מניין לטוענים שבאותו הזמן הי’ צורך לסנן את המים? חובת הראי’ היא עליהם, להוכיח שבמשך כל השנים הגיעו השרצים האלו לברזים! כל המומחים ששאלתי אותם בנושא, אמרו שאין הם יודעים מתי התחילה הבעי’, והעובדה היא שרק בזמן האחרון שמו לב לשרצים שבמים, ולפני זה במשך כל השנים מעולם לא הבחינו בהם. מהפקידים הבכירים במחלקת המים של עיריית ניו-יורק שמעתי שרק לפני עשר שנים התחילו לעקוב אחר תופעת השרצים, וכי בהחלט אפשר ששינויים באיכות המים גרמו גם לשינוי בכמותם ומיקומם של השרצים המדוברים. הרי עובדה היא שבאגמים ישנם שרצים מסוגים שונים, ובכל זאת הבעי’ שהתעוררה לאחרונה היא דווקא בסוג מסויים של שרצים, שכיום בעיקר הם חיים בעומק המים באיזור בו מונחים הצינורות המובילים את המים מהאגמים אל תוך העיר. כל שינוי בניקיון המים וכיו"ב, יכול בהחלט לשנות את התופעה.
ממה נפשך, מי שמאמין וסומך על קדושי עליון וצדיקים, ראוי לו שידע את המובא בגמרא אודות זה שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, וביארו בעלי התוספות (גיטין ז, רע"א ובכמה מקומות) שזהו לגבי אכילת דבר אסור שגנאי הוא לצדיק. והרי לא יאונה לצדיק כל און, מדוע לא חשבו הטוענים על אפשרות שהקב"ה דאג (ואם נצרך לזה נס, היפלא מה’ דבר) שלצדיקים לא יזדמנו אלו השרצים?
וכאמור, כדי להוכיח היתר מהנהגת צדיק צריך לדעת ברור שאכל אותו המאכל שיש בו דבר שאלה, אבל כל עוד שאין ידיעה ברורה על זה, אין להוכיח דבר.
אדרבה, ע"פ המפורסם מכמה וכמה סיפורים (וכמו הסיפור אודות ה"קניידלאך" בפסח, ועוד), ינסו הטוענים לשער איך הייתה ההנהגה בקודש כשמתגלה בעי’ חדשה, שלא נודעה עד כה, כאשר רוב גדול של הרבנים והפוסקים מחווים דעתם לאיסור!
כמובן, שאם הי’ מדובר בעניין אחר, שעליו היו מעידים רבותינו נשיאינו בפירוש שהוא מותר, מפני שהמציאות היא כך וכך ובהתאם לזה ההלכה כך וכך, ועל דבר זה בדיוק הי’ מתגלה שאלה וטענה אפשר שהמציאות היא אחרת, הרי אז, אם הי’ ברור לנו שלא השתנתה המציאות, היינו קובעים בוודאות שהמציאות האמיתית היא כפי שהורו רבותינו נשיאינו.
דוגמא לדבר: בשו"ת תורת נתנאל (לבעל הקרבן נתנאל) סימן לח דן בשאלה מסויימת שהמהר"ם מרוטנבורג הורה בה היתר מפני המציאות שראה בה. וכותב שאין לטעון שהמהר"ם מרוטנבורג לא ראה המציאות: "חלילה, אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, מכל שכן לצדיק כזה להתיר איסור דאורייתא, והוא נאמן יותר".
אבל כשאין מדובר בהוראת היתר מפורשת, וגם המציאות לא ברורה כלל, כי אין יודעים איך הייתה המציאות לפני שהתגלתה הבעי’, ובפרט כשמדובר בצדיקים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם – בכל זה ברור שאין כאן מקום לטענה אודות לעז על הראשונים (וכל זה מבלי להכנס לשקלא וטריא באלו דברים חל הגדר שלא להוציא לעז על הראשונים).
יב. האם צריך להשתדל להשפיע על אחרים שיסננו המים?
כמובן, אלא שבדרכי נועם ובדרכי שלום, כפי שיש לנהוג בכל העניינים ובכל המבצעים, ובפרט בעניין חשוב כזה, ששייך במיוחד למבצע כשרות, שידוע עד כמה האריך הרבי בחשיבות מבצע זה.
ובפרט באיסור שרצים, שידועים דברי האור החיים על התורה (שמיני יא, מג):
"האוכל מהשרצים נעשה נפשו עצמו שרץ וכו’ שצריכים ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת וכו’ כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם, וצריך האדם ליזהר בתוספות זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה".
לסיכום...
מדובר בשרצים הנראים לעין.
אין צורך לראות צורת שרץ, ודי בכך שניכר בריחושו כשהוא חי, שאז אסור גם כשמת.
אין לנו אלא דברי בן עמרם, פסק דין מפורש של אדמו"ר הצמח צדק, שמחוייבים לסנן המים כדי להנצל מאיסור תולעים, ושאין זה נקרא טורח, ושלא שייך כאן ביטול.
גם שאר גדולי הפוסקים לא התירו לשתות מים ללא סינון, וכל דיונם הי’ רק במקרים שאי אפשר לסנן.
גם רוב הרבנים בדורנו פסקו שבמים שכאן חובה לסנן המים.
וכן ביררו ופסקו שלא שייך כאן היתר מצד מים שבבורות.
אדמו"ר הצמח צדק פוסק שבכל מקרה, גם כשברור שיש היתר מצד מים בבורות, הרי אדם נורמאלי נמנע משתיית תולעים.
חסידי ליובאוויטש ידועים כמדקדקים ומחמירים בכל הקשור לכשרות האכילה ושתי’, ולבטח אינם מקילים בענייני כשרות שהתקבלו על כלל הציבור החרדי.
הבעי’ התעוררה רק בזמן האחרון ואין כל ראי’ שלפני עשר שנים גם הגיעו השרצים לברזים, ואדרבה, שהרי לא מסתבר לומר שבמשך כ"כ הרבה שנים אף אחד לא הרגיש בהם.
אין אתנו יודע עד מה, מדוע דווקא בתקופה שלנו הביא הקב"ה ניסיון זה, וכבר התפרסמו דברי האורח חיים (בפרשת שמיני שם) אודות הבטחת הקב"ה לכל יהודי הנזהר מאכילת שרצים:
"אני מבטיחך שלא יאונה לך כל מין הרע, והוא אומרו בכל השרץ הרומש וגו’. עוד ירמוז שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו"ם בעם בני ישראל, עכו"ם יקראו שרצים ושקצים הרומשים על הארץ".
ויהי רצון שבזכות הזהירות בזה כאן, בשכונת המלך, ישפיע הדבר בשמירת ביטחונם של אחינו בני ישראל בכל העולם, שנתפטר מכל צוררי היהודים, ובפרט בארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו.
(נרשם ע"י א’ התמימים)
רשימת השאלות
א. יש הטוענים שבדקו את המים ולא מצאו בהם שרצים. האם יש בטענה זו כדי לוותר על הסינון?
ב. טוענים שהנקודות הלבנות הנראות במים שלפנינו אין בהן צורת שרץ. האם שרץ אינו צריך להיות ניכר בצורתו?
ג. האם יש שיעור לגודל התולעים?
ד. ואם הם נראים לעין רק באמצעות מיקרוסקופ?
ה. ואם כדי להבחין בהם יש צורך להשתמש בתחבולה, כמו הנחת המים בכלי שחור שאז קל יותר להבחין בנקודה לבנה, האם גם זה נקרא ראי’?
ו. ידוע שיש הפרש בין שרצים החיים "בימים ובנחלים", שרק אותם אסרה התורה, לבין שרצים שחיים בבורות ובכלים, שאינם דומים לימים ונחלים, שהם מותרים כל עוד לא פירשו על הארץ. אומרים שישנם רבנים שהתירו להשתמש במים ללא סינון בסברא שלמאגרי המים בניו-יורק יש דין של בור. השאלה היא, האם לא כדאי לוותר על סינון המים על סמך היתר זה?
ז. לעצם העניין, האם הסברא להחשיב את מאגרי המים בניו-יורק למים שבבור הייתה ידועה בשעה שיצאה ההוראה לסנן את המים?
ח. ומדוע באמת לא נאמר שלמאגרי המים יש דין של בור?
ט. ומי שבכל זאת רוצה להקל ולומר שקים לו כדעת מיעוט הרבנים המתירים, האם הוא יכול להקל?
י. ואם נאמר שדווקא אדמו"ר הצמח צדק פסק להקל בזה מפני שהוא טורח גדול ויכול להיגרם מכך היפך שלום בית?
יא. ישנם כאלו המחשיבים עצמם ל"שפיץ חב"ד" הטוענים שכיון שרבותינו נשיאינו שתו כאן את המים מבלי לסננם, הרי שאף הם שותים מים בלי סינון...
יב. האם צריך להשתדל להשפיע על אחרים שיסננו המים?
סיכום
א. יש הטוענים שבדקו את המים ולא מצאו בהם שרצים. האם יש בטענה זו כדי לוותר על הסינון?
התברר שאלו הטוענים כך אינם יודעים במה מדובר. הם מחפשים לראות שרצים חיים הנעים במים, או כאלו שכבר במבט ראשון ניכרת עליהם צורת שרץ, וכשלא ראו זאת, קבעו שהמים נקיים משרצים, או שמדובר בשרצים שאין אפשרות לראות בעין רגילה.
אבל לא זו המציאות. המציאות היא שמדובר בשרצים שבעודם חיים הם ניכרים היטב – גם ממרחק של אמה ויותר – כשהם משייטים במים, וכל מי שראה אותם בחיותם אינו יכול לטעות וברור לו שמדובר בשרצים. נכון שהבעי’ שהתגלתה לאחרונה היא לגבי אותם השרצים ממש כשהם כבר מתים (בגלל הכלור שהעירי’ נותנת במים) שאז אין הם ניכרים בתנועתם, ונראים לעין – גם ללא זכוכית מגדלת – רק כנקודה לבנה, משהו שנראה כמו אבק, אבל העובדה הזו אין בה בכדי להתירם. על פי הלכה גם שרץ מת אסור באכילה.
אם מישהו שכבר יודע במה מדובר, היינו שראה פעם נקודה לבנה כזו, וכעת התבונן במשך זמן בכוס שבידו ובחן היטב את כל המים שבתוכה והוא בטוח לגמרי שאין בהם אפילו נקודה אחת, אזי באמת הוא יכול לשתות בלי סינון. אבל הרבה יותר קל לסנן את המים מאשר לבזבז זמן בהתבוננות מרובה בכוס לפני כל שתי’.
ב. טוענים שהנקודות הלבנות הנראות במים שלפנינו אין בהן צורת שרץ. האם שרץ אינו צריך להיות ניכר בצורתו?
הטוענים טענה זו כנראה לא למדו כראוי הלכות תולעים. מספיק שבחיותו השרץ ניכר ברחישתו כדי שיהי’ עליו שם שרץ.
"שרץ" נקרא בשם זה משום שבדרך כלל הוא "דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא על ידי שירוצו וריחושו מפני קוטנו". כך אומר רש"י במסכת עירובין (כח, א ד"ה צרעה) וכך הובא גם בתוספות במסכת פסחים (כד, ב ד"ה צרעה).
בהלכות תולעים בשלחן ערוך, סימן פד, פוסק הרמ"א שגם אם רואים בפרי רק נקודה שחורה שהיא המקום בו מתחילה התולעת להתרקם, הרי אסור לאוכלה כמו שאסור לאכול תולעת. מקורו בדברי הרשב"א שכתב שהנקודה השחורה הוא "ראשו של רחש וגופו אינו ניכר", מפני שזה הרחש "קטן מאד מאד. וכמה פעמים נסינו ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע והוא רוחש והולך". הרי ברור שהתנועה היא המודיעה לנו שזהו תולעת ואין צריך להיות גופו ניכר.
וכך גם לגבי שרץ המים, וכמו שנראה גם משו"ת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק סימן סב, שנשאל על "כמין תולעים או זבובים קטנים מאד משייטים אנה ואנה מלמטה למעלה בתוך המים". כלומר, שהשואל לא הסתפק בקביעה שאלו "כמין תולעים או זבובים קטנים מאד", אלא מצא לנכון להוסיף שהם נראים משייטים וכו’, מפני שזה גופא – התנועה והשיוט במים – היא ההוכחה שאלו תולעים או זבובים, אפילו כשאין רואים את צורת התולעת או הזבוב.
נכון שבמים שאנו מקבלים בברזים אין ניכרת תנועתם של השרצים, אבל זה בגלל שכעת הם כבר מתים (בגלל הכלור), ומאחר שבעת חיותם הם היו ניכרים, היעלה על הדעת לומר שיותרו במיתתם?
ומלבד כל זאת, מי שפעם ראה בצורה ברורה את צורת שרץ המים שבו אנו מדברים, יודע לזהות את הצורה הזו – את הרגלים ואת קרני ההרגשה – גם בנקודות הלבנות שבמים!
ג. האם יש שיעור לגודל התולעים?
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ב’ הלכה כא) כותב: "ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חי’". המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול סימן ה’ כותב: "ואין חילוק אם היא דקה מחוט השערה".
בהלכות תולעים מדובר על סוג של חרק קטן בשם מילווען, שכאשר הוא פורש מהאוכל הרי הוא אסור באכילה. בספר "בדיקת מזון כהלכה" מובא שהחרק הזה, מילווען, גודלו 0.2 מילימטר. ואילו השרצים שנמצאים במים שלנו גודלם הממוצע הוא 0.5 מילימטר, ויש גם הגדולים מזה, עד 1.4 מילימטר.
ולכן, כל עוד השרצים נראים בעין רגילה, כלומר, שבעודם בחיים ניתן להבחין בהם כשהם משייטים במים, וגם אחר מיתתם הרי מציאותם נראית לעין, הרי הם אסורים.
ד. ואם הם נראים לעין רק באמצעות מיקרוסקופ?
בכל דבר ישנם יצורים וחיידקים קטנים מאוד שאין העין יכולה לראותם, ומאחר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, כותבים הפוסקים שאין איסור באכילת יצורים כאלו שאינם נראים לעין.
אבל לא זה המקרה בשרצי המים שהתגלו לאחרונה, שהם נראים לעין, גם בעת חיותם וגם לאחר שמתו, ואפשר להסיר אותם מהמים ע"י סינון.
כדאי להזכיר שלעניין בדיקת תולעים כתב החתם סופר (או"ח סימן קלב) שיש לסמוך רק על היודעים לבדוק כראוי ולא על "חלושי ראות". כלומר, שהגדר של נראה לעין הוא שנראה לבעלי עיניים בריאות. כאמור, השרצים הנמצאים במים שלנו ניכרים היטב לעין כל רואה בעת שהם חיים ומשייטים במים, וגם לאחר שמתו עדיין נראית מציאותם לעין רגילה.
ה. ואם כדי להבחין בהם יש צורך להשתמש בתחבולה, כמו הנחת המים בכלי שחור שאז קל יותר להבחין בנקודה לבנה, האם גם זה נקרא ראי’?
בודאי שגם זה נקרא ראי’, ואני תמה על מי שנסתפק בזה, שהרי זו גמרא ערוכה במסכת עבודה זרה (לט, א):
"רב אשי איקלע לההוא אתרא אייתו לקמי’ נונא דהוי דמי לשפרנונא חפיי’ במשיכלי חיורי חזא בי’ קלפי ושריי’ (משיכלי חיורי, מתוך שהן לבנות נראין בהן קשקשים שהן שחורין. רש"י)".
כלומר, רב אשי הגיע למקום מסויים והביאו לפניו סוג של דג שקשה הי’ להבחין שיש לו קשקשים. רב אשי כיסה את הדג בספלים לבנים שרק כך אפשר הי’ להבחין בקשקשים השחורים!
מובן שאותו הדבר גם להיפך, שאם קל יותר להבחין בנקודות הלבנות כאשר נותנים את המים בכלי שחור, הרי זה נקרא ראי’.
אלא שמלבד זאת, בנקודות הלבנות הללו אפשר להבחין גם ללא כלי שחור, אלא שע"י כלי השחור אפשר להבחין בהן מהר יותר.
ו. ידוע שיש הפרש בין שרצים החיים "בימים ובנחלים", שרק אותם אסרה התורה, לבין שרצים שחיים בבורות ובכלים, שאינם דומים לימים ונחלים, שהם מותרים כל עוד לא פירשו על הארץ. אומרים שישנם רבנים שהתירו להשתמש במים ללא סינון בסברא שלמאגרי המים בניו-יורק יש דין של בור. השאלה היא, האם לא כדאי לוותר על סינון המים על סמך היתר זה?
לפני שנכנס לעצם העניין, להוכיח את המציאות האמיתית שלמאגרי המים אין דין של בור, חשוב להזכיר את הדברים שכתב כ"ק אדמו"ר הצמח צדק בפסקי דינים שלו (סימן פד ס"ק ד): "דבאמת מי הוא זה ואיזה הוא שירצה לשתות תולעים אף אם מותר לשתותם".
בזה מסביר הצמח צדק שהדיון אודות שתיית מים שיש בהם תולעים מותרים, כלומר, תולעים שבבורות או בכלים, הוא במי ש"מוכרח לשתות התולעים שלא ברצונו", "כגון שצמא לשתות ואין לו כלי". "משא"כ אם הי’ לו כלי הי’ יכול לזרוק התולעים מהכלי".
כעין זה נמצא גם בדברי המהר"ם מלובלין בשו"ת שלו (סימן צה): "אינו מצוי זה בזמנינו משום בר נש שישחה וישתה אפי’ מן התולעים שבכלים ושבבורות".
דבר זה עונה על השאלה לגבי סינון המים, שבימינו זהו דבר קל, ואפילו אם הי’ ברור שמדובר בתולעים מותרים, הרי אדם נורמאלי נמנע מלשתותם ואינו מוותר על סינון המים.
ז. לעצם העניין, האם הסברא להחשיב את מאגרי המים בניו-יורק למים שבבור הייתה ידועה בשעה שיצאה ההוראה לסנן את המים?
בודאי שסברא זו הייתה ידועה והרבנים דנו בה. גם הי’ ידוע שמי שסומך בעיקר על סברא זו הוא רב שדרכו בהיתרים מפליאים, בדוגמת שאלת הפרות המנותחות, שהוא מתירן ללא כל חשש (בטענה שהניתוח חוזר לבריאותו), ועדיין כל החרדים מקפידים לעצמם להיזהר בזה.
השיטה הזו, לחפש בכל דבר היתרים מפתיעים, מזכירה הערה שכתב הרבי אל הרב זווין ז"ל, באגרת שנדפסה באגרות-קודש חלק י ע’ סו. הרבי כותב שם שאינו יכול להתאפק מלהעיר על רב מסויים שפלא הדבר שמתפרסמים בשמו רק היתרים ולפעמים היתרים מפתיעים ביותר, כאשר הי’ ראוי שבין היתר להיתר יוציא גם איסור...
במאמר המוסגר, כדאי לציין שלמרות שהרב הסומך על סברת מים שבבורות שייך לארגון הכשרות OU, עם זאת, יצאו ה-OU בהוראה ברורה לכל המסעדות והמפעלים שתחת השגחתם שצריכים לסנן את המים, וזאת מאחר והם מקבלים את דעתו של רב אחר שלהם, מגדולי תלמידיו של הרב סולובייצ’יק ז"ל, הסובר שלשרצים הבאים ממאגרי המים שבניו-יורק אסורים מדאורייתא כיון שאין להם דין בור. כלומר, כשיש אצלם שתי דעות, להיתר ולאיסור, הם הולכים לחומרא.
ח. ומדוע באמת לא נאמר שלמאגרי המים יש דין של בור?
כדי לקבל את התשובה לשאלה זו צריך להכיר טוב את מערכת אספקת המים בעיר ניו-יורק. לאחר שביררתי את הנושא עם רבנים שבדקו בעצמם את כל העניין, נפגשתי גם בעצמי עם פקידים בכירים במחלקת המים של העירי’, ולאחר שקבלתי מהם הסבר מפורט על מערכת אספקת המים התחזקה מסקנתי להסכים עם הרבנים שכתבו ופסקו שבנידון דידן אין למאגרי המים דין בורות.
כדאי לציין שבספר "טהרת המים" של הגה"ח הרב ניסן טעלושקין ז"ל – שחזר ונדפס ע"פ הוראת הרבי בשנת תש"נ בהוצאת קה"ת – ישנו פרק שלם שבו הוא דן בעניין כשרות מי העיר ניו-יורק למקוואות, ובתחילת הפרק הוא מקדים ומתאר את אופן הילוך המים מאגמי מעיינות הקעטסקיל עד לאגמים ("רעזערוואַרס") הקרובים יותר לעיר, שבהם מתאספים כל המים, ומשם מגיעים לבתי העיר.
כך, "המעינות של הרי קטעסקיל", "ממעינות קטעסקיל", קורא הרב טעלושקין למים הבאים מהמאגרים ששם.
הספר של הרב טעלושקין נדפס לראשונה בשנת תש"ז ואולי לכן לא מפורטים בו כל שמות האגמים שמהם מגיעים המים, ועכ"פ במפה שקבלתי לאחרונה מהפקידים עמם נפגשתי מצוינים בפירוט כל האגמים והתעלות.
בכל אופן ברור הדבר שמקור המים שבאגמים הוא במים שיש בהם נביעות והרי הם כ"בימים ובנחלים", ולכן כבר כתבו הרבנים, הרה"ג הרב דוד פיינשטיין ועוד רבנים, כל אחד בסגנונו, שגם האגמים הקרובים יותר לעיר, שמקבלים המים מהתעלות, השרצים שבהם אסורים מדאורייתא ואין להם דין בור.
וציינו בזה גם לדברי הדברי חיים שכתב (יורה דעה חלק ב’ סימן נד) שגם במקרים שלעניין טבילה אינו נקרא מעין, שלכן אינו מטהר בזוחלין, מכל מקום לעניין איסור שרצים "מקרי ימים הואיל דנתערב במי הנהר שנובע".
והמציאות היא, שגם אלו האגמים הקרובים לעיר – כמו האגם הנקרא קענסיקאָ שאורכו 1800 רגל (כ-550 מטר) – היו בתחילה, קודם שסידרו שהתעלות יביאו אליהם המים מהאגמים הרחוקים, אגם טבעי (ועד היום מקבל האגם הזה מים גם מנחלים, אמנם בכמות קטנה ביחס לכל המים), והעיקר, שמקור המים הוא ממים הנובעים הבאים מהרי הקעטסקיל.
צריך לחזור ולהזכיר שהאגמים שבהרי הקעטסקיל אין ספק כלל שהם בגדר מים נובעים, וזה מפני שעצם עשיית האגמים שם הוא ע"י העמדת סכר על הנהרות, כאשר לחלק מהמים נותנים להמשיך לזרום בכיוון הנהר, כך שלמעשה עדיין מדובר בנהר ממש.
מלבד זאת ישנם בשטח האגמים הללו גם מעיינות טבעיים, וגם בארות – שדינם כמעיינות – שחפרו האנשים שגרו בשטח זה קודם שעשוהו לאגם.
ועוד, שהרי עם זה שעיקר המים באגמים הוא ממי גשמים והפשרת שלגים, הרי חלק גדול ממי גשמים ושלגים אלו נבלעים תחילה בארץ ודרך עובי עפר הארץ הם נמשכים דרך שטח רב עד שהם נקווים באגם, ובמקרה כזה הרי ידועים דברי אדמו"ר הצמח צדק (בכמה מקומות) שדינם כמעיין, עכ"פ לחומרא.
ועוד יש להאריך בכל זה, אלא שכנ"ל כבר האריכו בזה הרבנים המכירים את מציאות מהלך המים מן האגמים, ופסקו ברור שאין להם דין בור וודאי שהשרצים שבהם אסורים.
ולכן, אפילו אם ימצאו רבנים שיאמרו ברור שלדעתם יש לאגמים דין בור (מאיזו סברא שלא תהי’, ואפילו יתלו בעובדה שבני אדם הם הקובעים כמה מים יכנסו למאגר), הרי מידי ספק לא יצאנו, שכן רבנים אחרים – והם רוב הרבנים – הטוענים ברור שאין לאגמים דין בור, ובזה הרי ספיקא דאורייתא לחומרא!
וזה לבד העניין שהזכרנו לעיל מדברי אדמו"ר הצמח צדק, ושכך גם במהר"ם מלובלין, שאדם נורמאלי נמנע מלשתות גם תולעים המותרים ואינו מוותר על סינון המים.
ט. ומי שבכל זאת רוצה להקל ולומר שקים לו כדעת מיעוט הרבנים המתירים, האם הוא יכול להקל?
מאחר ורוב הרבנים אומרים שחובה לסנן את המים, ואחרי רבים להטות, לכן צריך לשמוע לדעת הרוב. מונחת לפני רשימה ובה שמותיהם של כשבעים רבנים, מחוגים שונים, בהם תלמידי חכמים ופוסקים מובהקים, שכולם בדקו ולמדו את הנושא ופסקו בצורה ברורה שצריך לסנן את המים. לאידך, כמה רבנים פרסמו דעתם שאין צורך לסנן? מיעוט שבמיעוט. לכן ברור מדוע רובו ככולו של העולם החרדי בניו-יורק קיבל את הפסק ומסננים את המים, הן בבתים פרטיים והן במסעדות ובקייטרינג.
כל זה אמור לגבי כל יהודי ירא שמים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בחסידי חב"ד, הידועים כמדקדקים במצוות ומחמירים ביותר בפרט בענייני כשרות האכילה ושתי’, פשוט הדבר שהם מקפידים ביותר גם על עניין זה של סינון המים כדי להישמר מעניין חמור זה של אכילת שרץ המים, שלדעת רוב הראשונים עוברים באכילתו על ארבעה לאווים!
הייתכן שבשעה שקהילות שלמות הקרובות אלינו, אפילו בפלעטבוש ובפאראקוויי, קיבלו על עצמן זהירות הכרחית זו, יבואו חסידי חב"ד ויקלו בעניין כה חמור? הרי כאן בולטת בכל עוצמתה שאלת "למה נגרע"?
בכלל אינו מובן אצלי הרצון לוותר על הסינון, בשעה שבין כל גדולי הפוסקים האחרונים שדנו בנושא שרצים שנמצא במים, אין אף אחד שהתיר לשתות מים עם שרצים ללא סינון!
הרי כל השקלא וטריא בפוסקים האחרונים היא רק – כך מפורש בכל השו"ת בנושא – במקרים שנמצאו תולעים מאוד קטנים עד שהסינון לא עזר להסירם מהמים, שאז היו פוסקים שניסו לומר כל מיני היתרים, ולעומתם פוסקים אחרים שהחמירו. אבל להתיר בלי סינון?
וכל זה אפילו בימיהם, כשלא היו להם מים בברזים והיו שואבים אותם מנהרות וכיו"ב, והוצרכו לסנן את המים ע"י מטלית עבה וכיו"ב. בימינו, כשבקלות אפשר לסנן את המים באמצעות פילטר, היעלה על הדעת שאין צורך לסנן מים שיש בהם שרצים?
מעניין לציין שגם כשמצאנו לפוסק שמצא לדבריו היתר ברור להתיר תולעים בלא סינון, כגון בספר כסא אליהו שנדפס בשנת תקע"א, שמחברו המליץ טוב בעד הדרים בארצות מצרים שנהגו לשאוב מי בורות בכלים, מבלי לחוש לדברי האוסרים גם זאת מחשש שמא יפרשו התולעים בכלים, ותלה טעמו בכך ש"אלו התולעים שבמים שבארצות מצרים הם דקים הרבה עד מאד ואין בהם שום ממשות" שלכן לא שייך בהם חשש פרישה, עם זאת, הרי שסיים דבריו במילים אלו: "ואולם עם כל זה אמינא דשומר נפשו ירחק ולא ישתה המים בלי סינון בבגד פשתן עב"!
י. ואם נאמר שדווקא אדמו"ר הצמח צדק פסק להקל בזה מפני שהוא טורח גדול ויכול להיגרם מכך היפך שלום בית?
חס ושלום לומר בשם אדמו"ר הצמח צדק דברים כאלו, שלא רק שלא עלו מעולם על דעתו, עוד זאת שכתב במפורש להיפך!
כל אחד יכול לפתוח ספר שאלות-ותשובות צמח צדק חלק יורה-דעה סימן סב, שכבר הזכרנו לעיל, ששם נשאלה לפניו שאלה מהעיר סקווירא אודות מי נהר שבכל דלי הנשאב מהם נראה שרץ אחד או שנים, "כמין תולעים או זבובים קטנים מאד משייטים אנה ואנה מלמטה למעלה בתוך המים".
בעל השאלה הזכיר אפשרות לדון בשאלה האם סינון הרבה מים נקרא דבר בלתי אפשרי מפני שיש בו טרחא יתירה, אך כתב גם שהמציאות היא שסינון המים במטלית עבה לא הועיל שם שכן השרצים עברו דרך המטלית.
בתשובתו כותב אדמו"ר הצמח צדק דברים ברורים ביותר:
דבר ראשון, שכאשר מדובר בשרצים אסורים יש להתנהג כפסק ההלכה של הבית לחם יהודה לגבי תולעים הנמצאים בחומץ, שכאשר הסינון לבד אינו מועיל להוציא את השרצים, מפני שהשרצים החיים עוברים דרך הסינון, אזי יש להרוג קודם את השרצים ע"י בישול, ואח"כ לסנן.
דבר שני כותב הצמח צדק, שבמקרה שהתולעים נמצאים במים, אין צורך לבשל את המים ולהרוג את התולעים, כיון שהסינון לבד (גם כשהתולעים חיים) כשהוא נעשה בבגד עב מסחורה עבה, די בו כדי להסיר את השרצים. כלומר, שבזה מודיע הצמח צדק לשואל שהמציאות היא שסינון טוב יועיל.
בכל אופן רואים ברור מדברי הצמח צדק שאפילו במקרה שסינון לבד לא מועיל אלא שיש צורך להרוג קודם את השרצים בבישול, הרי שכך יש לנהוג!
כל אחד יכול לשער באיזו טרחא הי’ מדובר בימים ההם, כשהיו צריכים להבעיר אש ולבשל, ואח"כ לפרוש מטלית עבה ולסנן מים מדלי לדלי. ובכל זאת כותב הצמח צדק, שאם זה הסינון הנדרש, הרי שזה מה שצריך לעשות!
כשרואים את הדברים הברורים האלו של הצמח צדק, מבינים גם את דבריו בתשובה אחרת, בסימן ע, לגבי ביטול דבר יבש בלח, שכתב במפורש שהתיר רק "היכא שאי אפשר כלל לברר האיסור מההיתר"!
ובימינו, שאפשר ואפשר לסנן את האיסור, בוודאי שחייבים לעשות זאת.
ולגבי "שלום בית", אומר את האמת, שאיני יודע איך להגיב על טענה מגוחכת זו. לכן רק אומר שכמי שכמעט כל יום יוצא לו לעסוק – בין שאר העניינים – גם בבעיות של שלום בית אצל המבקשים עזרה וסיוע וכו’, אני יכול להעיד בבטחה שאף פעם לא שמעתי על בעי’ ב"שלום בית" שהתעוררה בגלל שאחד הצדדים רוצה דווקא לשתות מים שיש בהם שרצים...
מה שבטוח הוא, שאדמו"ר הצדק לא רק שלא הזכיר דבר כזה, אלא שכתב במפורש שגם בטרחא גדולה בהרבה – ושלא בערך כלל – ממה שמדובר בימינו, יש לטרוח ולסנן את המים.
וכמובן שגם המחיר הפעוט שצריך לשלם עבור פילטר – לא יותר מעשרים דולר, ולאחרונה התבשרנו על פילטר חדש וטוב שהוא אף זול יותר – אינו שווה ערך כלל לסכומים שמשלמים על שאר עניני כשרות כשמדובר בעניינים פחות חמורים. מי שרוצה דווקא להתקין בביתו פילטר יקר שגם מנקה את המים משאר מיני לכלוך וכו’, תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין די בכך שמתקינים פילטר המונע מן השרצים לצאת מהברז.
ואם כבר הזכרנו את "שלום בית", מהראוי לחשוב גם על שלום בית עם הציבור החרדי הגדול, שקיבלו על עצמם ללא עוררים את עניין הסינון. איזה צורה יש לנו אם מגיע יהודי חרדי לשמחה ויודע שכאן הוא אינו יכול לשתות אפילו כוס מים...
יא. ישנם כאלו המחשיבים עצמם ל"שפיץ חב"ד" הטוענים שכיון שרבותינו נשיאינו שתו כאן את המים מבלי לסננם, הרי שאף הם שותים מים בלי סינון...
מניין לטוענים שבאותו הזמן הי’ צורך לסנן את המים? חובת הראי’ היא עליהם, להוכיח שבמשך כל השנים הגיעו השרצים האלו לברזים! כל המומחים ששאלתי אותם בנושא, אמרו שאין הם יודעים מתי התחילה הבעי’, והעובדה היא שרק בזמן האחרון שמו לב לשרצים שבמים, ולפני זה במשך כל השנים מעולם לא הבחינו בהם. מהפקידים הבכירים במחלקת המים של עיריית ניו-יורק שמעתי שרק לפני עשר שנים התחילו לעקוב אחר תופעת השרצים, וכי בהחלט אפשר ששינויים באיכות המים גרמו גם לשינוי בכמותם ומיקומם של השרצים המדוברים. הרי עובדה היא שבאגמים ישנם שרצים מסוגים שונים, ובכל זאת הבעי’ שהתעוררה לאחרונה היא דווקא בסוג מסויים של שרצים, שכיום בעיקר הם חיים בעומק המים באיזור בו מונחים הצינורות המובילים את המים מהאגמים אל תוך העיר. כל שינוי בניקיון המים וכיו"ב, יכול בהחלט לשנות את התופעה.
ממה נפשך, מי שמאמין וסומך על קדושי עליון וצדיקים, ראוי לו שידע את המובא בגמרא אודות זה שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, וביארו בעלי התוספות (גיטין ז, רע"א ובכמה מקומות) שזהו לגבי אכילת דבר אסור שגנאי הוא לצדיק. והרי לא יאונה לצדיק כל און, מדוע לא חשבו הטוענים על אפשרות שהקב"ה דאג (ואם נצרך לזה נס, היפלא מה’ דבר) שלצדיקים לא יזדמנו אלו השרצים?
וכאמור, כדי להוכיח היתר מהנהגת צדיק צריך לדעת ברור שאכל אותו המאכל שיש בו דבר שאלה, אבל כל עוד שאין ידיעה ברורה על זה, אין להוכיח דבר.
אדרבה, ע"פ המפורסם מכמה וכמה סיפורים (וכמו הסיפור אודות ה"קניידלאך" בפסח, ועוד), ינסו הטוענים לשער איך הייתה ההנהגה בקודש כשמתגלה בעי’ חדשה, שלא נודעה עד כה, כאשר רוב גדול של הרבנים והפוסקים מחווים דעתם לאיסור!
כמובן, שאם הי’ מדובר בעניין אחר, שעליו היו מעידים רבותינו נשיאינו בפירוש שהוא מותר, מפני שהמציאות היא כך וכך ובהתאם לזה ההלכה כך וכך, ועל דבר זה בדיוק הי’ מתגלה שאלה וטענה אפשר שהמציאות היא אחרת, הרי אז, אם הי’ ברור לנו שלא השתנתה המציאות, היינו קובעים בוודאות שהמציאות האמיתית היא כפי שהורו רבותינו נשיאינו.
דוגמא לדבר: בשו"ת תורת נתנאל (לבעל הקרבן נתנאל) סימן לח דן בשאלה מסויימת שהמהר"ם מרוטנבורג הורה בה היתר מפני המציאות שראה בה. וכותב שאין לטעון שהמהר"ם מרוטנבורג לא ראה המציאות: "חלילה, אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, מכל שכן לצדיק כזה להתיר איסור דאורייתא, והוא נאמן יותר".
אבל כשאין מדובר בהוראת היתר מפורשת, וגם המציאות לא ברורה כלל, כי אין יודעים איך הייתה המציאות לפני שהתגלתה הבעי’, ובפרט כשמדובר בצדיקים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם – בכל זה ברור שאין כאן מקום לטענה אודות לעז על הראשונים (וכל זה מבלי להכנס לשקלא וטריא באלו דברים חל הגדר שלא להוציא לעז על הראשונים).
יב. האם צריך להשתדל להשפיע על אחרים שיסננו המים?
כמובן, אלא שבדרכי נועם ובדרכי שלום, כפי שיש לנהוג בכל העניינים ובכל המבצעים, ובפרט בעניין חשוב כזה, ששייך במיוחד למבצע כשרות, שידוע עד כמה האריך הרבי בחשיבות מבצע זה.
ובפרט באיסור שרצים, שידועים דברי האור החיים על התורה (שמיני יא, מג):
"האוכל מהשרצים נעשה נפשו עצמו שרץ וכו’ שצריכים ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת וכו’ כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם, וצריך האדם ליזהר בתוספות זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה".
לסיכום...
מדובר בשרצים הנראים לעין.
אין צורך לראות צורת שרץ, ודי בכך שניכר בריחושו כשהוא חי, שאז אסור גם כשמת.
אין לנו אלא דברי בן עמרם, פסק דין מפורש של אדמו"ר הצמח צדק, שמחוייבים לסנן המים כדי להנצל מאיסור תולעים, ושאין זה נקרא טורח, ושלא שייך כאן ביטול.
גם שאר גדולי הפוסקים לא התירו לשתות מים ללא סינון, וכל דיונם הי’ רק במקרים שאי אפשר לסנן.
גם רוב הרבנים בדורנו פסקו שבמים שכאן חובה לסנן המים.
וכן ביררו ופסקו שלא שייך כאן היתר מצד מים שבבורות.
אדמו"ר הצמח צדק פוסק שבכל מקרה, גם כשברור שיש היתר מצד מים בבורות, הרי אדם נורמאלי נמנע משתיית תולעים.
חסידי ליובאוויטש ידועים כמדקדקים ומחמירים בכל הקשור לכשרות האכילה ושתי’, ולבטח אינם מקילים בענייני כשרות שהתקבלו על כלל הציבור החרדי.
הבעי’ התעוררה רק בזמן האחרון ואין כל ראי’ שלפני עשר שנים גם הגיעו השרצים לברזים, ואדרבה, שהרי לא מסתבר לומר שבמשך כ"כ הרבה שנים אף אחד לא הרגיש בהם.
אין אתנו יודע עד מה, מדוע דווקא בתקופה שלנו הביא הקב"ה ניסיון זה, וכבר התפרסמו דברי האורח חיים (בפרשת שמיני שם) אודות הבטחת הקב"ה לכל יהודי הנזהר מאכילת שרצים:
"אני מבטיחך שלא יאונה לך כל מין הרע, והוא אומרו בכל השרץ הרומש וגו’. עוד ירמוז שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו"ם בעם בני ישראל, עכו"ם יקראו שרצים ושקצים הרומשים על הארץ".
ויהי רצון שבזכות הזהירות בזה כאן, בשכונת המלך, ישפיע הדבר בשמירת ביטחונם של אחינו בני ישראל בכל העולם, שנתפטר מכל צוררי היהודים, ובפרט בארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו.
