הלכה ומנהג
תיקון עירובין לשיטת אדמו"ר הזקן
א' כסלו ס''ה
הת’ עזריאל ברגר -בית משיח 770.
א. פתיחה
חלק א’ – מהי רשות הרבים?
ב. שיטת המצריכים ששים רבוא
ג. שיטת המחמירים
ד. פסקי השו"ע והרמ"א
ה. שיטת אדמו"ר הזקן
חלק ב’ – כיצד מערבין רשות הרבים?
ו. דברי הגמ’
ז. מחלוקת הרמב"ם עם הרי"ף והרא"ש
ח. פסקי השו"ע ואדה"ז
חלק ג’ – צורת-הפתח ביותר מעשר אמות
ט. המחלוקת בגמרא
י. דברי הפוסקים
חלק ד’ – ביטול המחיצות ע"י זרעים
יא. מקור הגזירה בגמ’
יב. דברי הפוסקים, והמחלוקת בענין זרעים בחצר
יג. מציאות הבעי’ והסברות להיתר
יד. (אי) התאמת הסברות הנ"ל עם שיטת אדה"ז
טו. הוספה – טלטול ברשות היחיד
סיכום כללי
א. פתיחה
בענין תיקון עירובין כבר דשו רבים, הן בעצם הענין האם ראוי לתקן "עירוב" או שעדיף לימנע מזה [עיין בשערי הלכה ומנהג ח"ב עמודים מו-נו, אשר משמע משם שדעת כ"ק אד"ש מה"מ היא שיש לתקן "עירוב" אף אם לא יתאים הוא לכל השיטות, כדי שאלו שמטלטלים בלאו הכי לא יכשלו בחילול שבת לדעת המתירים, אמנם ראוי שלא לפרסם זאת כדי שאלו שאינם מטלטלים לא יתחילו לטלטל ויכשלו בחילול שבת לדעת האוסרים, ועיי"ש בארוכה], והן בפרטי הדבר כיצד הוא התיקון המתיר לטלטל מרשות לרשות בשבת, אשר יש בזה כו"כ מחלוקות ופרטי דינים, וכאן באתי לנסות לברר ולבאר את שיטת רבינו הזקן בענין זה.
מובן וגם פשוט שאין בדברים הנכתבים כאן משום פסק הלכה וכיו"ב שכן ענינים אלו שייכים לרב מורא הוראה, וכל הנכתב כאן הוא לפלפולא בעלמא בלבד.
ראשית דבר נמנה את הבעיות הקיימות ב"עירוב" הנפוץ, ואח"כ נבוא לברר מהי דעתו של אדמו"ר הזקן בכל אחת ואחת מהן:
א. אם יש רשות הרבים בתוך השטח שאנו רוצים לערב אותו – לא מספיק לעשות היקף של צוה"פ [=צורת-הפתח] אלא צריך מחיצה ממש עם דלתות. ע"כ יש לברר האם יש לנו רה"ר או לא?
ב. באם נאמר שיש רה"ר – האם זה שצוה"פ אינו מועיל זה מדאורייתא או מדרבנן, וכן מה כן יועיל למעשה?
ג. כאשר אנו עושים היקף של צוה"פ ויש יותר מעשר אמות בין עמוד לעמוד – האם זה מבטל את ההיקף או שאין בזה בעי’?
ד. שדות זרועים הנמצאים בתוך היקף המחיצות – האם הם אוסרים לטלטל?
ונוסף כאן גם ביאור בענין טלטול ברשות היחיד, אשר גם הוא איננו חלק כלל וכלל, וכדלקמן.
חלק א’ – מהי רשות הרבים?
ב. שיטת המצריכים ששים רבוא
בגמ’ שבת (ו, א): "ת"ר ד’ רשויות לשבת: רה"י, רה"ר, כרמלית ומקום פטור . . ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא (מסילה שהולכין בה מעיר לעיר – רש"י) ופלטיא (רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה – רש"י) גדולה, ומבואות (של עיר רחבים י"ו אמה – רש"י) המפולשין (משני ראשיהן (לפלטיא) [לסרטיא] – רש"י) זו היא רשות הרבים גמורה". ובהמשך הגמ’ (שם ע"ב) "ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא איזו היא ר"ה סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין והמדבר! אמר אביי לא קשיא, כאן בזמן שישראל שרויין במדבר (חשיבא רה"ר – רש"י) כאן בזמן הזה (אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדבריות לא שכיח – רש"י)".
וכתבו התוס’ "כאן בזמן שישראל שרויין במדבר – משמע קצת דאינה ר"ה אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר". ובעירובין (ו’ ע"א) כתב כן רש"י בפירוש "ר"ה – משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים ריבוא" וכו’ (ועיין תוס’ שם).
נמצינו למדים שיטת רש"י (ועוד כו"כ ראשונים כמבואר בביאור הלכה סי’ שמ"ה ס"ז ד"ה "שאין") דא’ מגדרי רה"ר הוא שמצויין בעיר ס’ ריבוא כדגלי מדבר (מלבד שאר הגדרים, כגון רוחב ט"ז אמה, חוסר תקרה וכו’).
ג. שיטת המחמירים
הרמב"ם (פרק י"ד מהל’ שבת הל’ א’) כותב: "איזו היא רה"ר, מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהי’ רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהי’ עליו תקרה" עכ"ל.
ומקשה המגיד משנה (על אתר) "מ"ש רבינו המדברות והיערים בכלל רה"ר הוא דבר מתמי’ אצלי שהרי . . והקשו וליחשב נמי מדבר . . ותירץ אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה ופירש"י ז"ל בזמן ההוא חשובה רה"ר בזמן הזה אינו מקום הילוך לרבים וכו’", וא"כ כיצד הרמב"ם כותב שמדבר הוא רה"ר כשהגמ’ אומרת שבזמן הזה אינו רה"ר?
ומתרץ הכסף משנה בשם רבי אברהם בן הרמב"ם "שי"מ בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סגורים בו הי’ לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו [היינו כרמלית – ע.ב.] ובזמן הזה שאין ישראל דרים בו אלא כל מיש ירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה"ר", היינו שהרמב"ם לומד את הגמ’ הפוך, בזמן שישראל במדבר הוא כרמלית ובזמן הזה הוא רה"ר.
ולפי דרכנו למדנו שהרמב"ם (ועמו עוד כו"כ ראשונים כמבואר בביאור הלכה הנ"ל) חולק על רש"י וסיעתו ופוסק שאין צורך בס’ ריבוא כדי שמקום מסויים יהי’ רה"ר.
ד. פסקי השו"ע והרמ"א
המחבר כותב בשו"ע (סי’ שמ"ה ס"ז) "איזהו רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה . . הוי רשות הרבים וי"א שכל שאין ששים ריבוא עוברים בו בכל יום אינו רה"ר" עכ"ל, ונחלקו האחרונים בדבריו, איזו שיטה הוא תופס כעיקר:
המ"א כותב (בס"ק ז’)"ויש אומרים כו’ - ומ"ב סי’ צ"ב ורש"ל בביצה סימן פ’ פסקו לחומרא אך דעת רוב הפוסקים להקל וכ"פ בש"ע סי’ ש"ג סי"ח ובכמה דוכתי וכ"כ מהרא"י בפסקים סי’ נ"ה", והט"ז (בס"ק ו’) כותב באריכות בענין זה ומביא שאף דעת הרמ"א להקל, וזה לשונו "ורמ"א כ’ בסי’ שמ"ו שכל רשויות שלנו כרמלית הם, משמע כדיעה אחרונה" וכו’.
אמנם בביאור הלכה (שם ד"ה שאין ששים ריבוא וכו’) דוחה את ראיותיהם של המ"א והט"ז, כדלהלן:
בסי’ ש"ג מדבר המחבר על תכשיטי אשה שרבים מהם אסור לצאת בהם לרה"ר בשבת, וכותב (בסעיף י"ח) שהנשים נהגו לצאת בתכשיטיהן בשבת "ויש שלמדו עליהם זכות לומר . . שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת והשתא דלית לן רה"ר גמור הוה לי’ כל רה"ר שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר" עכ"ל. מכאן (לכאו’) הביא המ"א ראי’ שהמחבר סובר שאין לנו רה"ר, אבל הביה"ל כותב שאפשר ללמוד שדברים אלו הם חלק מדברי המלמדים זכות ולי’ לא ס"ל.
עד"ז בסי’ שמ"ו הרמ"א כותב "אסור להכניס מאסקופה לרה"י או איפכא דחיישינן שמא לא יהי’ התקרה ארבע ואז . . אם גבוה שלש מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור" וכו’, דהיינו: כאשר ישנה אסקופה הגבוהה ג’ טפחים ואין בה רוחב ד’ על ד’ טפחים – אם היא סמוכה לרה"ר מותר להכניס ממנה לבית ואם היא סמוכה לכרמלית אסור להכניס ממנה לבית (עיי"ש טעם הדבר), ועל זה אומר הרמ"א שמכיון שכל רשויות שלנו כרמלית ע"כ הדבר אסור. מדברים אלו מוכיח הט"ז שהרמ"א סובר שאין לנו רה"ר, אבל – מקשה הביה"ל – הרמ"א כתב זאת לחומרא ולא לקולא, ובודאי חוששים לדעה זו לחומרא, אבל מנין לנו להקל כמותה?
וע"כ כותב המשנה ברורה (ס"ק כ"ג): "ולענין הלכה מדעת המחבר דכתב דעה זו רק בשם י"א משמע דלהלכה לא ס"ל כן, ומ"מ אין בנו כח למחות ביד הסומכין על דיעה זו דדיעה זו ג"כ לא דעת יחידאה היא כמו שכתבתי בביאור הלכה וכן צדדו כמה אחרונים וכל בעל נפש יחמיר לעצמו" וכו’ [ועיין עוד במשנה ברורה ס"י שס"ד (ס"ק ז’) ובביה"ל שם (ד"ה ואחר שעשה לה) שכותב שמכיון שיש דעה שצוה"פ מועילה מדאורייתא (אע"פ שלשיטתו דעה זו היא נגד השו"ע והרמ"א!) ע"כ מצרפים את דעתם עם דעת המקילים בעצם דין רה"ר ומקילים למעשה, וכפי שיתבאר לקמן].
ה. שיטת אדמו"ר הזקן
אדה"ז בשולחנו (סי’ שמ"ה סעי’ י"א) כותב "איזו היא רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה . . הן ר"ה גמורה, וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו ר"ה אלא כרמלית, וע"פ דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו ר"ה גמורה ואין למחות בידם שיש להם על מי שיסמכו . . וכל ירא שמים יחמיר לעצמו". היינו דמביא ב’ השיטות וכותב דאין למחות ביד המקילים, וכל יר"ש יחמיר לעצמו, ולכאורה נראה דס"ל ששיטת רש"י עיקר דבלא ס’ ריבוא אין רה"ר. כמו"כ בעוד מקומות (סי’ ש"ג סעיף כ"ג וסי’ שס"ד סעיף ד’) מביא די"א שאין לנו רה"ר, וגם משם נראה דדעתו שלכתחילה יש להחמיר.
יתירה מזו מצינו בסי’ ש"א (סעי’ ל"ח) שכותב "היוצא במעות התפורין בבגדו פטור . . ובמקום הפסד . . נוהגין להקל לצאת בהם לפי שי"א שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה כמו שיתבאר בסי’ ש"ז וגם י"א שעכשיו אין לנו רה"ר אלא כרמלית ואפי’ הוצאה כדרכה אינה אסורה בה אלא מד"ס. ומכל מקום אין להקל אלא כשאי אפשר לו שלא לצאת לכרמלית" וכו’. כאן אנו רואים שבמקום הפסד מרובה מתיר אדה"ז הוצאה בשינוי, בהסתמכות על דעת רש"י.
ועוד יותר גם מזה מצאנו בסי’ רס"ו לגבי מי שהחשיך לו בדרך וכיסו בידו שיש כמה היתרים כיצד להביאו לביתו, ובאם אינו יכול להשתמש באף א’ מההיתרים שנמנו שם – אזי כותב אדה"ז (בסעי’ י"ג) ש"יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו שאין כאן איסור של תורה אף אם היא רה"ר גמורה אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום שלא היתה העקירה בשבת . . ובזמן הזה שאין לנו ר"ה אלא כרמלית יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה" וכו’ [עיי"ש בארוכה ועיין גם בקונטרס אחרון (שם ס"ק ד’) "דעכשיו אין נפקא מינה לפמ"ש המ"א דלכ"ע שרי בכרמלית" וכו’], כאן אדה"ז מביא את שיטת רש"י ללא דיעה חולקת, ובדבר שלפי הרמב"ם קרוב ממש הוא לחיוב חטאת וכו’.
המורם מכל האמור: לשיטת רש"י ברוב המקומות אין רה"ר מפני שאין ס’ ריבוא עוברים בכל יום, ואילו לשיטת הרמב"ם יש לנו רה"ר מפני שאין צורך בס’ ריבוא להפוך מקום לרה"ר. המשנ"ב סובר ששיטת הרמב"ם עיקר, ורק "אין בנו כח למחות" בהמקילים כרש"י, ואילו שיטת אדה"ז שההלכה כרש"י ורק "ירא שמים יחמיר לעצמו".
חלק ב’ – כיצד מערבין רשות הרבים?
ו. דברי הגמ’
אם נאמר שמקום פלוני הוא רה"ר (בין אם מצד חומרא כהרמב"ם ובין אם יש בו בפועל ס"ר, כנ"ל), מה צריך לעשות כדי להתיר בו טלטול בשבת?
אומרת הגמ’ (עירובין ו’, א’) "ת"ר כיצד מערבין דרך רה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי [או קורה] (וקורה) מכאן. חנני’ אומר ב"ש אומרים עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשהוא יוצא ונכנס נועל, וב"ה אומרים עושה דלת מכאן ולחי [או קורה] (וקורה) מכאן. ורה"ר מי מיערבא . . והאמר רבה בר [בר חנה] (רב הונא) אמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי’ ננעלות בלילה חייבין עלי’ משום רה"ר . . אמר רב יהודה הכי קאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי (וקורה) [או קורה] מכאן . . איבעיא להו לחנני’ אליבא דבית הלל צריך לנעול או אין צריך לנעול. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל א"צ לנעול וכן א"ר מתנה אמר שמואל א"צ לנעול . . כיון דראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות". השייך מכאן לענינו הוא דר’ יוחנן סובר שלולא נעילת דלתות ירושלים היתה היא רה"ר, ואילו לשיטת שמואל (ע"פ ביאורו של רב נחמן עי"ש) דלתות הראויות לינעל דינן כננעלות בפועל.
במקום אחר מובאת מחלוקת תנאים בדיני ביטול מחיצות ע"י בקיעות רבים, וזה לשון המשנה (עירובין כ"ב, א’) "ר’ יהודה אומר אם הי’ דרך רה"ר מפסקתן יסלקה לצדדין וחכ"א אינו צריך", דהיינו: חכמים תיקנו "פסי ביראות" שהם מחיצות קטנות באופן של ארבע זויות מסביב לבאר העומדת ברה"ר, ועי"ז מותר לשאוב מים מן הבאר בשבת מכיון שפסים אלו הופכים את המקום שבתוכם לרה"י גמורה, ונחלקו חכמים ור’ יהודה האם בקיעת רבים מבטלת מחיצות אלו או לאו, ר"י מחמיר וחכמים מקילים.
בגמ’ שם (עי"ש בארוכה) העלו למסקנא שר’ יהודה מצריך שתי מחיצות שלימות כדי שלא יבטלו הרבים את המחיצות, ורבנן לצורך זה דורשים "שֵׁם ארבע מחיצות" היינו ארבע זויות של מחיצות, ר’ יוחנן (שם) פוסק כר’ יהודה ור’ אלעזר (בגמ’ עירובין כ’, א’) פוסק כרבנן.
ז. מחלוקת הרמב"ם עם הרי"ף והרא"ש
במחלוקת זו האחרונה הרמב"ם פוסק בפירוש כר’ אלעזר דפסק כרבנן, וז"ל (פרק י"ז מהל’ שבת הל’ ל"ג) "הזורק מרה"ר לבין הפסים חייב הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה . . והרי הריבוע ניכר ונראה, ונעשה כל שביניהם רה"י . . ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות . . והזורק לתוכן חייב, ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם הי’ ביניהן באר" (וכן כתב המגיד משנה בפירוש דנחלקו בזה ר’ יוחנן ור’ אלעזר והרמב"ם פסק כר"א).
ובנוגע למחלוקצ הראשונה בענין התרת רה"ר עצמה כותב הרמב"ם (בפרק י"ז מהל’ שבת הל’ יו"ד) "שני כתלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה ביניהם רה"י, וא"צ לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות לינעל . . אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר".
אמנם הרי"ף (דף ב’ ע"א בדפי הרי"ף) כתב "ברה"ר גופא לא מערבין אלא בדלתות מכאן ומכאן והוא דננעלות בלילה דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי’ ננעלות בלילה חייבין עלי’ משום רה"ר דאלמא כל שאין דלתותי’ ננעלות בלילה חייבין עלי’ משום רה"ר", וכן הרא"ש (בפרק א’ ממס’ עירובין סימן ח’) כתב כהרי"ף ממש.
נמצאנו למדים שבשני דברים נחלק הרמב"ם עם הרי"ף והרא"ש, דהנה הרי"ף והרא"ש הביאו להלכה דברי ר’ יוחנן שבלא נעילת דלתות הוי רה"ר גמורה, וזה אומר דפסקו להחמיר גם בדלתות דבעינן נעולות וגם ברה"ר דרבים מבטלין המחיצות (כאשר אין ב’ מחיצות שלימות) – דהרי ממאמר זה עצמו הוכיחה הגמ’ שסובר כר’ יהודה (כדלעיל מדף כ"ב ע"א). אמנם הרמב"ם מיקל בשני דינים אלו, הן בנוגע לבקיעת רבים במקום שיש לו "שם ד’ מחיצות" פוסק הרמב"ם להקל והן בנוגע לדלתות שא"צ לנועלן בלילה.
ח. פסקי השו"ע ואדה"ז
בענין בקיעת רבים לא מצאתי הכרעה מפורשת בשו"ע, ונראה דהמחבר השמיט לגמרי את כל דיני פסי ביראות מכיון שאינם נוהגים בזמננו [ועדיין פליאה עצומה כיצד לא הביא את הדין שהעושה פסי ביראות ברה"ר אסור לטלטל מתוכם לרה"ר ולהיפך (מדאורייתא)! וצ"ע], כמבואר בגמ’ שם. אמנם אדה"ז הביא דין זה ונראה דס"ל כהרמב"ם, וז"ל (סי’ שמ"ה סעי’ ה’) "כל מקום שיש לו שֵׁם ד’ מחיצות אע"פ שאינן שלמות אלא פרוצות באמצען ואין בהן אלא אמה לכאן ואמה לכאן בכל זוית . . הרי זה רה"י מן התורה והזורק לתוכה מר"ה חייב אבל מד"ס אינן חשובות מחיצות להתיר הטלטול בתוכו" וכו’. ומכיון שלא הזכיר שם דין רבים בוקעים בו נראה ברור דס"ל כהרמב"ם.
ובענין נעילת הדלתות מצאנו בבירור מחלוקת, וכלשון המחבר בשו"ע (שס"ד סעי’ ב’) "רה"ר עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות והוא שננעלות בלילה, וי"א אע"פ שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל" וכו’. וכתב המשנ"ב (ס"ק ח’) "וי"א וכו’ – מדהעתיק המחבר דעה הראשונה בסתמא ודעה השני’ בשם י"א משמע דדעתו כדעה הראשונה" וכו’ (ולכאורה נראה להוסיף טעם בדבריו דהנה ידוע שהמחבר כתב את השו"ע ע"פ דעתם של הרי"ף הרא"ש והרמב"ם וכאן הרי"ף והרא"ש מחמירים והרמב"ם מיקל, וע"פ הכלל יש לפסוק כהרבים ולהחמיר).
וכתב בביה"ל (ד"ה ואחר שעשה לה וכו’) "וא"כ קשה על מנהג העולם שמסתפקין בצוה"פ . . ולסמוך על שיטה דלדידן לית לן רה"ר ג"כ קשה מאוד דבאמת רוב ראשונים סוברים דגם בדידן איכא רה"ר עיין במשכנ"י שהאריך בזה וא"כ קשה לסמוך ע"ז באיסור סקילה, והנכון דסומכין על שיטת הרמב"ם דפסק כר"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולדידי’ בודאי מן התורה סגי בצוה"פ ולא נשאר לנו כ"א איסור דרבנן . . ובזה אפשר לסמוך אדעה דאין ר"ה אלא בששים ריבוא ולא הוי אלא כרמלית ולהכי סגי בצוה"פ, ומ"מ לאו דרך כבושה היא . . וע"כ אף דאין למחות ביד העולם דנהגו להקל, אבל בעל נפש יחמיר לעצמו כי יש בזה גררא דחיוב חטאת" וכו’.
דהיינו: מכיון שהמשנ"ב סובר שבענין האם יש רה"ר בלאו ס’ ריבוא העיקר כהרמב"ם לחומרא, ובענין ביטול המחיצה ע"י רבים העיקר כהרי"ף והרא"ש ג"כ לחומרא ע"כ יוצא לכאורה שההסתמכות על ה"עירוב" הנפוץ היא חילול שבת דאורייתא הכרוך באיסור חטאת וכו’ ח"ו (!) ע"כ הוא עושה מעין "שעטנז": מסתמכים על הרמב"ם דאין איסור של תורה אף בלא דלתות, ומכיון שזה רק דרבנן – מסתמכים על שיטת רש"י ודעימי’ דאין לנו רה"ר כלל, ומכיון שזה היתר דחוק ביותר על כן הוא כותב שכל בעל נפש יחמיר ויזהר מלסמוך על ה"עירוב" [ולהעיר דהרמב"ם גם מחמיר ביותר בדיני צוה"פ כפי שיובא בפרק הבא, עיין בהל’ שבת פרק ט"ז הל’ ט"ז, וחומרא גדולה מזו תמצא שם בהלכה כ’].
לעומת זה אדה"ז מיקל בשני הענינים (כהרמב"ם) וזלה"ק (סי’ שס"ד סעי’ ב’) "(ואע"פ שצו"פ היא כמחיצה גמורה ואם עשה צו"פ ע"ג ד’ קונדסין רה"י גמורה היא מן התורה אפי’ עשה כן באמצע ר"ה גמורה כמ"ש בסי’ שס"ב אעפ"כ מד"ס אין צו"פ מועלת לר"ה גמורה אם נשלמו בה כל תנאי ר"ה שנתבאר בסי’ שמ"ה אלא) הבא להכשיר ר"ה להתיר בה הטלטול צריך לעשות לה דלת מכאן ודלת מכאן והוא שננעלות בלילה . . וי"א שא"צ שיהיו נעולות בלילה רק שיהיו ראויות לינעל . . ויש להחמיר כסברא הראשונה אע"פ שהעיקר כסברא האחרונה וכבר נתבאר בסי’ שמ"ה שי"א שעכשיו אין לנו ר"ה גמורה", עכלה"ק.
דהיינו: אדה"ז פוסק (אמנם בסוגריים וכו’, אבל פוסק כך ללא כל דעה חולקת) שמדאורייתא צוה"פ מועילה, וכבר יצאנו מידי חשש דאורייתא בוודאות [דבר זה מתאים עם פסק אדה"ז בסי’ שמ"ה (הנזכר לעיל) דאין רבים מבטלים המחיצות], כמו"כ אדה"ז פוסק שהעיקר כהאומרים שא"צ לנעול בלילה רק שיהיו הדלתות ראויות לינעל, אבל יש להחמיר ולנעול.
[ולהעיר, שאת סיום דברי אדה"ז "וכבר נתבאר" וכו’, יש ללמוד בשני אופנים:
א. במהדורה החדשה דשו"ע אדה"ז חילקו סעיף זה לג’ קטעים: קטע ראשון מההתחלה עד סיום ביאור הדעה הראשונה, קטע שני שהוא כדיעה השני’ עם ההכרעה עד "שהעיקר כסברא האחרונה", וקטע שלישי הוא המשפט "וכבר נתבאר" וכו’ עד סיום הסעיף.
ע"פ חלוקה זאת המשפט "וכבר נתבאר" וכו’ הוא הערה, כאומר: יש מחלוקת מה הדין ברה"ר, אבל להאומרים שאין לנו רה"ר מחלוקת זאת אינה מעשית.
ב. העירני א’ התמימים שניתן ללמוד זאת באופן אחר: ישנן שתי סיבות להקל: א. העיקר כסברא האחרונה. ב. י"א שאין לנו רה"ר. ועל אף כל זאת אומר אדה"ז להחמיר.
כפשוט אין בכל הנ"ל נפקותא גדולה למעשה, אבל צ"ע מהי כוונת אדה"ז.]
לסיכום: לדעת המשנ"ב משמעות השו"ע היא דצוה"פ ברה"ר אינה כלום, ולכאורה ההסתמכות על ה"עירוב" כרוכה באיסור דאורייתא, וההיתר שהוא מצא הוא שמסתמכים על שיטת הרמב"ם לומר שצוה"פ ברה"ר מועילה מדאורייתא וכך ניתן להקל בעצם גדר רה"ר. וברה"ר גמורה סובר המשנ"ב שיש לעשות דלתות ננעלות ובלא זה לכאורה המקום נשאר רה"ר גמורה. אמנם אדה"ז סובר שצוה"פ ברה"ר מועילה מדאורייתא, וכן שאפילו מדרבנן צריך רק דלתות הראויות לינעל (אמנם לכתחילה יש להחמיר ולנעול). וכפי שהוזכר לעיל אדה"ז סובר שאין לנו רה"ר היום (אמנם גם בזה יר"ש יחמיר לעצמו).
חלק ג’ – צורת-הפתח ביותר מעשר אמות
ט. המחלוקת בגמרא
ה"עירוב" הנפוץ הוא בדרך כלל עמודים המקיפים את העיר ועליהם חוט מתוח, אשר ע"פ הלכה זהו "צורת פתח". אמנם כאשר המרחק בין עמוד לעמוד הוא יותר מעשר אמות (עשר אמות הן 4.8 מטר – 16 רגל) יש סברא לומר שזה מבטל את כל ההיקף, ועל כך נדון בחלק זה.
הגמ’ (עירובין דף י"א) מביאה "דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד’ קונדיסין בארבע [פינות] (פיאות) השדה ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים, ואמר ר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת. ר’ יוחנן אמר לכלאים התירו לו ולענין שבת לא התירו לו". ובהמשך דברי הגמ’ מובאת מחלוקת נוספת בין ר’ יוחנן ור"ל: "דאמר ר"ל משום ר’ יהודה בר’ חנינא פיאה (קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחבירו. רש"י) מותרת לענין כלאים אבל לא לשבת ור’ יוחנן אמר כמחיצות לשבת דלא כך מחיצות לכלאים דלא", והגמ’ מביאה ב’ אופנים כיצד ללמוד את מחלוקתם:
א. המקרה הראשון מדבר בצוה"פ "על גבן" (קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן – זוהי צוה"פ רגילה) ביותר מעשר אמות, והשני מדבר בצוה"פ "מן הצד" (להרמב"ם – צורת פתח בקרן זוית שאין דרך הפתחים להיות שם, ולרש"י ורוב הראשונים הכוונה שהקנה העליון אינו "על גבן" אלא נוגע בהם מן הצד). וכך יתפרשו שיטותיהם: שיטת ר"ל היא שלענין שבת כל צוה"פ "על גבן" מועלת וכל צוה"פ "מן הצד" אינה מועלת, ולענין כלאים מקילים שגם צוה"פ "מן הצד" מועלת, ואפי’ ביותר מעשר. ור"י סובר שלענין שבת מועיל רק "על גבן" ורק עשר אמות ולא יותר, ואילו לענין כלאים מועיל אפי’ ביתר מעשר, ואפי’ "מן הצד", אבל כשזה גם יתר מעשר וגם "מן הצד" – לא מועיל אפי’ לענין כלאים.
ב. שני המקרים מדברים בצוה"פ "מן הצד", אלא שהראשון הוא בעשר והשני ביתר מעשר, וכך יתפרשו שיטותיהם: ר"ל סובר שבין "מן הצד" ובין "על גבן" בין בעשר ובין ביתר מעשר מועיל לענין כלאים, לענין שבת ג"כ הכל מותר חוץ מיתר מעשר "מן הצד", ואילו ר’ יוחנן סובר ש"על גבן" מועיל תמיד, ו"מן הצד" לענין שבת לא מועיל כלל, ואילו לענין כלאים ב"מן הצד" אם זה בעשר מותר, וביותר מעשר אסור.
י. דברי הפוסקים
בדין זה נחלקו הפוסקים: הרמב"ם (פרק ט"ז מהל’ שבת הל’ ט"ז) כותב "כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם הי’ פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהי’ באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח. אם הי’ לפרצה זו צורת פתח אע"פ שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד" עכ"ל, והיינו שפסק כר’ יוחנן וכמו שנתפרש באופן הא’ דלעיל [ותמוה לי שלא מצאתי שפסק כר’ יוחנן בהלכות כלאים, וצ"ע].
אמנם בשו"ע (סי’ שס"ב סעי’ יו"ד) הביא מחלוקת וז"ל "אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר מותר ואפילו לא נעץ אלא ד’ קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן מותר . . ולהרמב"ם אין צוה"פ מועיל לפרצה יותר מעשר אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ" – זהו פשוט שהשיטה הראשונה היא כריש לקיש (ע"פ אופן א’), והשיטה השני’ – שיטת הרמב"ם – היא כר’ יוחנן (ג"כ ע"פ אופן הא’).
וכן אדה"ז בשולחנו (סי’ שס"ב סע’ י"ט) מביא ב’ שיטות אלו, וזלה"ק: "אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר מותר מפני שאין כאן פרוץ כלל . . ויש אומרים שאין צורת פתח מועיל לפרצה יתירה מעשר . . אא"כ עומד מרובה על הפרוץ . . אבל לפרצת עשר מועיל צורת פתח אפילו . . כל הד’ הרוחות הן ע"י צורת פתח ואין בהן אלא עשר על עשר מותר . . וטוב לחוש לדבריהם אע"פ שהעיקר כסברא הראשונה", היינו שמביא המחלוקת, ופוסק שהעיקר כשיטה הא’ ואעפ"כ טוב לחוש לשיטת הרמב"ם (וכן המשנ"ב כותב (בס"ק נ"ט) "ונכון לחוש לדברי הרמב"ם שגם דעת הסמ"ג והסמ"ק הוא כן).
ה"עירוב" המצוי ברוב המקומות הוא בהרבה יותר מעשר אמות (בד"כ המרחק בין עמוד לעמוד הוא כעשרים מטר (קרוב לשבעים רגל) שהם כארבעים אמה) ובפרוץ מרובה על העומד (בד"כ כל המחיצה היא בצוה"פ מלבד קטעים קצרים מאד), וע"כ אף אם נאמר שאין לנו רה"ר וכיו"ב, אבל לשיטת הרמב"ם ה"עירוב" המצוי אינו כלום מדאורייתא (בפשטות), ואדה"ז סובר ש"טוב לחוש" לשיטתו!
חלק ד’ – ביטול המחיצות ע"י זרעים
יא. מקור הגזירה בגמ’
המשנה (עירובין כ"ג א’) אומרת "הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים על ע’ אמה ושיריים המוקפות גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה", דהיינו מקום שהוקף שלא לשם דירה, כגון גינה או קרפף (חצר גדולה המשמשת להניח בה חפצים ולא לדור בתוכה), וכן מקום שהוקף מאליו (כגון סלע גבוה וכיו"ב) אסרו חכמים לטלטל בו אם שטחו יתר על בית סאתיים (5000 אמות מרובעות (לערך דונם אחד) כחצר המשכן שהיתה 100 אמה אורך ו-50 אמה רוחב), מפני שמקום גדול כזה דומה הוא קצת לרה"ר וחששו שיחליפו בינו לבין רה"ר וע"כ עשאוהו ככרמלית אע"פ שמדאורייתא הוא רה"י גמורה.
בהמשך לזה מביאה הגמ’ (שם סוף ע"ב ואילך) דין "קרפף שהוא יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה: נזרע רובו – הרי הוא כגינה ואסור, נטע רובו – הרי הוא כחצר ומותר. נזרע רובו . . הא מיעוטא שרי אמר רב הונא ברי’ דרב יהושע לא אמרן אלא בית סאתיים אבל יותר מבית סאתיים אסור".
ומבאר רש"י "נזרע רובו – בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי והוה לי’ גינה ואסור לטלטל אף בשאינו נזרע דבטלי לי’ לגבי רובא אבל בנוטע אילנות לא ביטל דירתו דאורחא להסתופף בצל אילנות תמיד". ובהמשך הגמ’ כותב רש"י "דלא הוי – ההוא מיעוט דנזרע בית סאתים, דלא חשיב להבדל מן החצר ולהקרות לו שם לבדו. אבל בית סאתים – נקרא קרפף שלא הוקף לדירה . . הכא דנפרץ לחצר וחצר נפרצה לו – קיימא לן דאסור לטלטל מקרפף לחצר, דהוי רשות הנפרצה למקום האסור לה ואוסרין הרשויות זו לזו ואין מטלטלין לא בזה ולא בזה".
דהיינו: אם נזרע רובו של הקרפף – נחשב הוא כאילו כולו זרוע ואסור לטלטל בכולו כדין כרמלית. אם נזרע מיעוטו של הקרפף, והמקום הזרוע הוא פחות מבית סאתיים – מותר לטלטל בכולו שאין המקום הזרוע חולק רשות לעצמו. נזרע מיעוטו, והוא בית סאתיים מצומצם – מחלוקת בגמ’ ומחלוקת בראשונים, ואינו נוגע לעניננו שכן אינו מצוי. נזרע מיעוטו, והוא יותר מבית סאתיים – נחשב המקום הזרוע כאילו הוא קרפף שלא הוקף לדירה בפני-עצמו, והמקום שאינו זרוע נחשב כמו חצר, והדין אומר שכאשר יש שתי רשויות שאסור לטלטל מזו לזו ואין מחיצה בין שתיהן – אסור לטלטל בכל אחת ואחת מפני ש"נפרצה למקום האסור לה", וע"כ אסור לטלטל אף בחלק שאינו זרוע ודינו כקרפף שלא הוקף לדירה.
יב. דברי הפוסקים, והמחלוקת בענין זרעים בחצר
והנה, הרמב"ם (פרק ט"ז מהל’ שבת הל’ ו’) כתב: "מקום יתר מבית סאתיים שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בכולו, נזרע מיעוטו אם נזרע ממנו בית סאתיים מותר לטלטל בכולו. ואם הי’ המקום הזרוע יתר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו" היינו שפסק דברי הגמ’ כפשטם ללא כל חילוק מהי מהותו של "מקום" זה שנזרעו בו הזרעים, אם הוא קרפף או רחבה או חצר.
אמנם הרא"ש (עירובין פ"ב סי’ ב’) כתב "ואפילו בחצר שלפני הבית נראה לומר דזריעת רוב מבטל ממנה הדירה כמו בקרפף, ואם אם תמצא לומר דדירת חצר חשיבא ולא מבטלי לה זרעים מ"מ ברחבה נראה דזרעים מבטלי היקף דירה, ובחצר נמי הזרוע מיהת יפסד דירה שלו. ונפקא מינה שאסור להכניס ממנו לבית. וגם אם הזרוע יותר מבית סאתיים יאסר כל החצר. ומתוך פירש"י יש להביא ראי’ דלא מבטלי זרעים לדירה אלא לקרפף יותר מבית סאתיים . . מסתבר כיון דלא אשכחן לי’ אלא בקרפף דאין ללמוד ביטול היקף דירה דרחבה וחצר מקרפף וצ"ע" עכ"ל הרא"ש (ועיין במרדכי שכתב כהרא"ש אך בקיצור, ואף הוא מסיים בצריך עיון).
היינו דהרא"ש מסתפק לומר שלא גזרו חכמים גזירה הנ"ל אלא בקרפף (שמתחילה דירתו גרועה) אבל בחצר לא גזרו כלל (ויש להדגיש שאינו כותב זאת בודאות אלא בצריך עיון. ועוד, שאפשר לומר שאינו מיקל אלא בנזרע רובו ולא בנזרע בית סאתים ממנו וכמו שיתבאר בהמשך).
והנה המחבר בשו"ע לכאו’ פוסק כהרמב"ם, דז"ל (סי’ שנ"ח סעי’ ט’) "קרפף יותר מסאתיים שהוקף לדירה ונטע רובו אילנות . . אינם מבטלים הדירה, אבל אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה . . נזרע מיעוטו אם אין בו אלא סאתיים מותר יותר מסאתיים אסור", וממשיך לבאר (שם סעי’ יו"ד) "מי שיש לו גינה בחצירו אם הוא רוב החצר אפי’ אין בה בית סאתיים לא יטלטל ממנו ומן החצר לבית ואם הוא יותר מסאתיים לא יטלטל בה ובחצר אלא בד’ אמות, ואם היא מיעוט החצר מה שיש בה יותר מסאתיים אוסר כל החצר" וכו’ (עיי"ש ובסעיף י"א).
לעומת זאת, אדה"ז מביא את ספיקו של הרא"ש, אך מכריע להחמיר, וז"ל (סי’ שנ"ח סעי’ י"ז) "קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה . . אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה אפי’ אין בהם בית סאתיים לפי שאין דרך לדור בזרעים והמיעוט שלא נזרע בטל לגבי רוב הנזרע ונאסר כולו כאילו לא הוקף כלל לדירה. נזרע מיעוטו . . ואם המיעוט הזרוע הוא יותר מבית סאתיים אסור לטלטל בכל הקרפף כ"א בד’ אמות שהרי הזרוע הוא כרמלית כדין קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה והשאר שלא נזרע הוא פרוץ לו במילואו . . יש להסתפק בחצר או רחבה שאחורי הבתים שנזרע רובה אם הזרעים מבטלים דירתן כי שמא אינם מבטלים אלא דירת קרפף יותר מבית סאתיים שאינו חשוב דירה כ"כ אע"פ שהקיפו לדירה ויש להחמיר בכ"ז, לפיכך מי שיש לו גינה זרוע בחצירו . . ואם הזרוע הוא מיעוט החצר אם יש בו לבדו יותר מבית סאתיים אוסר כל החצר שלא לטלטל בה אלא בד’ אמות הואיל והיא נפרצה לו במילואה" וכו’.
לסיכום: מקום שהוקף לדירה ונזרעו בו זרעים, ויש במקום הזרוע יותר מבית סאתיים – המקום הזרוע הוא כרמלית וכל שאר ההיקף נאסר ג"כ מדין "נפרץ במילואו" ודינו ככרמלית. הרא"ש מסתפק שמא דין זה הוא רק בקרפף או גם בחצר ורחבה ונשאר בצ"ע, לעומתו הרמב"ם והשו"ע לא חילקו כלל בין קרפף לחצר ורחבה, אדה"ז מביא את ספיקו של הרא"ש ופוסק ש"יש להחמיר בכל זה".
יג. מציאות הבעי’ והסברות להיתר
המציאות היא שבהרבה מקומות יש זרעים בתוך השטח המוקף ב"עירוב", וע"פ רוב יש בשטחים אלו יותר מבית סאתיים, ולכאורה הדבר אוסר לטלטל בכל השטח המוקף! ולדוגמא אתאר מצב שראיתי באחת הערים באה"ק: חלק גדול מה"עירוב" עשוי על עמודי החשמל, שיש עמוד מכאן ועמוד מכאן וחוט על גביהם, וחוטי החשמל עוברים בתוך שדה השייכת ליישוב סמוך, כאשר חלק גדול מן השדה (שיש בו יותר מבית סאתיים) נמצא בתוך ה"עירוב" בנוסף לזה יש כמה שטחים גדולים שצומחים בהם קוצים ודרדרים וכו’ (שאף בשטחם יש הרבה יותר מבית סאתיים) ומטלטלים בעיר זו למרות שע"פ המתבאר מדברינו עד כה – לכאורה הדבר אסור!
וכבר עמדו האחרונים על סוגיא זו, וכתבו כו"כ חילוקים והיתרים בענין זה, ועל זה נדון כאן, ולראות האם היתרים אלו מתאימים לדברי אדה"ז.
(הדברים דלהלן מלוקטים (בעיקר) מהספרים הבאים: שו"ת שואל ומשיב [להרב יוסף שאול נתנזון], משנה ברורה, שו"ת אורח משפט [להרב אברהם יצחק הכהן קוק], שו"ת חלקת יעקב [להרב מרדכי יעקב ברייש], שו"ת ישכיל עבדי [להרב עובדי’ הדאי’, מתפלפל בזה עם הרב איסר זלמן מלצר], שו"ת היכל יצחק [להרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג], שו"ת מנחת יצחק [להרב יצחק יעקב וייס], שו"ת ציץ אליעזר [להרב אליעזר יהודה ולדנברג] ושו"ת משנה הלכות [להרב מנשה הקטן (קליין)] – בכל אלו מצאתי סברות להיתר, ולעומתם מצאתי גם כמה שכתבו לאיסור, ואף מדבריהם יובא בהמשך, והם: שו"ת הר צבי [להרב צבי פסח פראנק], שו"ת משפטי עוזיאל [להרב בנציון מאיר חי עוזיאל], ולקמן לא אביא כל דבר ודבר בשם אומרו כיון שרבים הם ואי אפשר לפורטם, ובפרט שלפעמים סברא א’ מובאת בשני מקומות ויותר)
הסברות שמצאתי לעת עתה להתיר במקרים מסוימים הן:
א. דברי הרא"ש הנ"ל שגזרו דווקא בקרפף שדירתו גרועה ולא בחצר וכיו"ב.
ב. זה לשון הביאור-הלכה (סי’ שנ"ח ד"ה "אבל אם נזרע וכו’", ועד"ז כתבו עוד כמה אחרונים): "עיין בת’ דבר שמואל שמצדד להקל בעיר מוקפת חומה ששם אין זרעים שבתוך העיר מבטלי להיקף דירה של חומה", ומשמע מדבריהם שזה כשיטת הרא"ש, ואפילו המחמירים בחצר יודו בעיר שלמה (ראה לקמן את לשונו של ה"דבר שמואל" עצמו).
ג. בזמן שהשדה זרוע אין רשות ללכת בו מכיון שההליכה מקלקלת את השדה וע"כ אין זה "נפרץ למקום האסור" ממש.
ד. כאשר לא נזרעו הזרעים בכוונה אלא עלו מאליהם אינם מבטלים הדירה (יש שכתבו כן אף בתבן וקש שאינם כלום מכיון שלא נעשו בכוונה).
ה. בשביל לעשות עירובי חצירות צריכים לשכור רשות מן הגוים שבעיר (עיין סי’ שפ"ב), ומכיון שרשותם של הגוים מושכרת ליהודים והיהודים לא ניחא להו בזרעים – אין הזרעים מבטלים הדירה.
ו. כאשר נקצרו הזרעים וכבר המקום ריק וראוי לדירה – נחלקו האחרונים האם מותר לטלטל מיד או שצריך לפרוץ את החומה ולתקנה לשם דירה (וכן ה"עירוב" של צוה"פ – לקרוע חוט ולקושרו מחדש), וכן יש להסתפק אם כשנקצרו הזרעים ובעוד כמה חדשים יזרעו עוה"פ האם נחשב המקום כאילו הוא זרוע או לא.
יד. (אי) התאמת הסברות הנ"ל עם שיטת אדה"ז
וכעת נבוא לברר כאו"א מההיתרים הנ"ל אם הוא מתאים לדעת אדה"ז:
א. דעת הרא"ש – אדה"ז מביאו ופוסק שיש להחמיר.
ועוד, דמלשון הרא"ש יש לדייק שאינו מקיל כ"א ברוב חצר שנזרע, אבל לא במיעוט החצר שיש בו בית סאתיים, דהא לא באנו לדקדק כל החצר ואמר בטלה הדירה מכולה, אלא על השטח הזרוע בלבד, ושטח זה בודאי אינו ראוי לדירה ושאר השטח נאסור מדין "פרוץ במילואו" ולא בגלל חסרון בו עצמו, ודו"ק היטב.
ועוד, שכאשר השדה הזרוע אינו חלק מחצר אלא שדה בפ"ע – ג"כ מסתבר לומר שהרא"ש יודה ויאסור.
ב. דברי ה"דבר שמואל" [ספר זה הוא שו"ת מאת ר’ שמואל אבוהב, העותק שממנו העתקתי את דבריו נדפס בויניציאה בשנת תס"ב. מסתבר לומר שאדה"ז ראה ספר זה, שכן הוא מובא בספרים שנדפסו עוד קודם לידת אדה"ז, ומדלא הביאו בשו"ע לכאורה יש מקום להוכיח שאינו אוחז מדבריו] – זו לשונו (תשובה רנ"ט): "...עיר המוקף חומה שקנו היהודים רשותה לטלטל בתוכה ביום השבת ונמצאו בה כעין קרפיפות או שדות מבפני’ סמוך לחומה שזורעים אותם לפעמים . . ראיתי ונתון את לבי החילוק הנכון שעשתה חכמת האדון בין היקף העיר העשוי לשם דירת כל יושבי’ ובין היקף קרפף אחד המיוחד לבעליו וגם סברתי החלושה מטה לזה שאם אמרו שהזריעה מבטלת דירת הקרפף אין לנו לדון ממנו שגם מקצת קרקע זרוע הלא מצער הוא לגבי כל העיר לבטל גודל היקף דירתה.
"ומה גם שעל הרוב כוונת המלך או שרי העיר בבניינה והיקפה רוצים לכתחילה להניח מבפנים לחומה מקום הרווחה חלקה אחת רחבת ידים מבלי שום בנין לחיזוק שמירת העיר ולגיומתי’ לשעת הצורך כמנהג רוב העירות הבצורות באופן שאותו המקום הפנוי לא יקרא מבטל היקף הדירה אלא אדרבא מאשר ומקיים שמו ותכלית כוונתו הרצוי’ לתקוף ולשמור דירת יושבי’ ואם לפעמים זורעי’ אותו הוא דרך עראי בעוד שאינם צריכים להרויח קצת בצמחי האדמה.
"ובדין הקרפף שנאסר הטלטול בזריעתו אם נזרע ב’ ג’ שנים מדעת הבעלים אעפ"י שנשאר קצת שנים אח"כ כשדה בור בלי חרישה וזריעה הייתי מפקפק בהיתרו כיון שנתבטל פעם אחת היקף הדירה.
"ולענין נדון דידן עמדתי ואתבונן עוד טעם נוסף להקל שכפי הנר’ היהודים שקנו העיר עשו עירוב ביניהם והעירוב הנעשה בעיר מסתמא מתיר הטלטול בשווקים וברחובות שיש להם דין כרמלית גמור וה"ה הקרפיפות יותר מבית סאתיים אף על פי שלא הוקפו לשם דירה שנתנו להם חכמים חומרת הכרמלית דמאי שנא כנר’ מהשגרת לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה’ ערובין ובא"ח סי’ שע"ב ובתיקון העירוב הותרו כולם וחזרתי על ספרי הפוסקים לבקש לי הדבר הזה מפורש ולא מצאתי ועם כי הדעת נוטה לו ולטעם חילוק הראשון לא אסמוך על עצמי להחליט ההיתר כי אם בהסכמת מורי ואופי היושבים על כסא ההוראה".
דהיינו שיש לו ג’ סברות להקל: הא’ שלא אמרו שזרעים מבטלים היקף הדירה כ"א בקרפף אבל לא בעיר שלימה. ודבריו הם כדברי הרא"ש לגבי חצר, ואינני רואה כל סברא לומר שהחולקים על הרא"ש – ואדה"ז בכללם – יודו כאן, ובפרט שלא באנו לדון על ביטול המחיצות לכל העיר אלא רק לשטח הזרוע, ושאר העיר נאסרת מדין "פרוץ במילואו" (עיין הערה 19 בסעיף א’ לגבי שיטת הרא"ש).
הב’ שבנידון המדובר שם (בלבד!) מקום הזרעים האלו הוא מקום הנצרך להגנת העיר, וזריעתו היא רק ארעית. טעם זה מסתבר והגיוני מאוד, אך הוא מתאים במקרה הנ"ל בלבד ולא במקומות אחרים, כאשר השדות נמצאים בתוך ה"עירוב" מטעמים של חסכון בעמודים וחוטים וכיו"ב ולא להגנת העיר, ולאידך השדה נזרעה בכוונה תחילה כדי "להרויח בצמחי האדמה"!
והג’ שאם העירוב מועיל להתיר טלטול בשוקים וברחובות, לכאו’ יתיר גם פה. והוא עצמו כותב בפירוש "וחזרתי על כל ספרי הפוסקים לבקש לי הדבר הזה מפורש ולא מצאתי", ולאחרי בקשת מחילה וסליחה מכבוד תורתו – לכאורה מחורפי’ לא דק, שכן העירוב מועיל רק למקומות המוקפים לדירה, שדין כרמלית חל עליהם אך ורק כאשר לא עירבו. אבל בזרעים לא מועיל עירוב, כפי שמשמע ברור בגמ’ ובכל ספרי הפוסקים, ודבריו צע"ג, ובודאי שאין להקל מסברא קלושה זו.
ג. אין רשות ללכת במקום הזרוע שלא יקלקל הזרעים [יש להקשות מרש"י (ב"מ כב, ב) על סברא זו, ואכ"מ] – לשון אדה"ז (שנ"ח, י"ח) היא "אבל אם יש ביניהם מחיצה כהלכתה אין הזרוע אוסר על החצר", היינו דבעינן מחיצה כהלכתה ולא רק שאין רשות ללכת (ובדיוק הל’ כהלכתה – עיין בשיחותיו המרובות של הרבי בענין החילוק בין "נתגייר" ל"נתגייר כהלכה").
ד. אין הזרעים מבטלים הדירה כ"א כשנזרעו בכוונה ולא כשעלו מאליהם, וראיתי מביאים ראי’ לכך מדברי רש"י (עירובין כ"ג, ב’) "נזרע רובו בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי", מדכתב ביטל ולא ביטלו משמע שהאדם הזורע הוא שביטל את דירתו ולא שהזרעים ביטלו את דירתו של האדם. אמנם לשון המחבר בשו"ע (שכ"ח, ט) היא: "אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה" וכן היא ל’ אדה"ז (שכ"ח, יז) ממש כל’ המחבר, ויתר על כן, בסעיף י"א כותב המחבר "קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה ונכנסו בו מים . . ואם אינם ראוים לשתי’ דינם כזרעים" וכן לשונו של אדה"ז (סעי’ י"ט) כל’ המחבר ממש – מהלשון "נכנסו" משמע נכנסו מאליהם (ומדובר במים שאינם ראויים לשתי’ (וי"א אף לכביסה – עיין משנה ברורה על המקום) שבפשטות בעל החצר לא ניחא לי’ בהו) ואעפ"כ אסור ודינם כזרעים לכל דבר (בגדרים שנתבארו בהמשך הדברים שם), ומה לי מים שנכנסו מאליהן או זרעים שעלו מאליהן? ועיין בסעיף הבא.
ה. רשות הזורעים מושכרת ליהודים והיהודים לא ניחא להו בזרעים – כבר נתבאר בסעיף הקודם שאף זרעים שעלו מאליהן אוסרים, כיון שאין המקום ראוי לדירה, ומאי שנא הא מהא? ועוד, דהא שכירת הרשות הנ"ל היא להיכר בעלמא ואינה שכירות ממשית (עיין בפרטי דיני השכירות כפי שנתבארו בשו"ע סי’ שפ"ב), וקשה לומר שבשכירות כל-דהיא יהפכו זרעים שנזרעו בכוונה לדברים שלא ניחא בהם. ועוד, שלפעמים (כגון בעיר הנ"ל שראיתי) השדה הזרועה שייכת לאנשים שלא שכרו מהם רשות כיון שהם גרים בישוב אחר ואין צורך לערב עמם או לשכור מהם רשות, ועוד והוא העיקר שלפעמים היהודים המשתמשים בעירוב הם עצמם הזורעים ואיך נאמר ש"לא ניחא להו"?
ו. כשנקצרו הזרעים והמקום ראוי כעת לדירה – בזה נחלקו האחרונים, דיש שהקילו בזה (אפילו כשנקצרו ועומד המקום לזריעה חוזרת עוד כמה חודשים) שמותר מיד לטלטל ללא חשש, ויש שהחמירו (אפילו כאשר לעולם לא יזרעו במקום זה) דיש לפרוץ המחיצה ולתקנה לשם דירה (ויש לברר האם להמחמירים מועיל לפרוץ המחיצה ולתקנה כאשר ידוע שבעוד כמה חודשים יזרעו שוב במקום זה), ולא מצאתי שאדה"ז מדבר בזה, ואולי יש לומר כאן "ספק דרבנן לקולא" וצ"ע למעשה.
לסיכום: ישנם כו"כ היתרים שנכתבו בענין זה, אך לא מצאתי אפילו א’ מהם שיתאים עם דברי אדה"ז, וע"כ לכאורה יש להחמיר בענין זה מעיקר הדין ולא רק מצד "חומרא", וכמובן שאין לומר ליהודי אחר שיטלטל וכיו"ב משום "לפני עור לא תתן מכשול"!
טו. הוספה – טלטול ברשות היחיד
עד כאן דובר על כמה בעיות שישנן בטלטול ברחוב העיר, וכמבואר באריכות שם האיסורים וההיתרים וכו’, וכאן נוסיף ביאור בשאלה נוספת: האם ברשות היחיד גמורה לכו"ע, בתוך הבית, מותר לטלטל בחופשיות, או שגם שם ישנן הגבלות?
וכדי לענות תשובה לשאלה זו, יש להקדים: ידוע שלרשות הרבים מותר (מדאורייתא) לצאת עם כל דבר שהוא בגדר מלבוש או תכשיט, וכל דבר שאיננו מלבוש ולא תכשיט הרי הוא משא. אמנם חכמים גזרו על כו"כ דברים שאע"פ שהם בגדר דמלבוש ותכשיט אסור לצאת בהם בשבת שמא יורידם מעליו מפני סיבה כלשהי ויטלטלם ד’ אמות ברה"ר, כמבואר בארוכה במס’ שבת פרק "במה אשה יוצאה".
ונחלקו הפוסקים בגזירה זו, וזה לשונו של אדה"ז בענין זה (סי’ ש"ג סע’ כ"ג):
"כל תכשיט ומלבוש שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים מחשש שמא יביאנו בידו אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת . . אבל בחצר המעורבת מותר לצאת אפילו בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרה"ר ואין חוששין שמא ישכח ויצא בהם מחצר לרה"ר.
"ויש חולקין על זה ואמרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרה"ר משום גזירה שמא יביאם בידו אסור לצאת בהם אפילו בבית דהיינו שאסור להתקשט בהם כלל בשבת . . גזירה שמא יצאו בהם לרה"ר, ואין זו גזירה לגזירה שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרה"ר ישכח להסיר התכשיטין מעליו...
"אבל יש מקילין עוד שאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא יביאם בידו.
"ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף לכרמלית . . וע"פ דבריהם אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטין לפי שי"א שבזמן הזה אין לנו רה"ר כלל אלא לכרמלית" וכו’, (וראה אריכות הדברים בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן).
לסיכום, ישנן ארבעה דעות בנוגע לגזירת התכשיטין, ונפרטן מהמקילין ועד למחמירים:
א. לא גזרו חכמים גזירות אלו אלא ברה"ר גמורה ולא בכרמלית (ועפ"ז התירו לצאת בתכשיטין בכל מקום שאין בו ס’ ריבוא שכן אינו רה"ר (לדעה אחת) כנ"ל), זוהי הדעה האחרונה בדברי אדה"ז.
ב. חכמים גזרו גזירות אלו בכל מקום שאינו רה"י, אבל ברה"י מותר, ואע"פ שלא עירבו, זו הדעה השלישית בדברי אדה"ז.
ג. חכמים גזרו גזירות אלו בכל מקום שאסור לטלטל בו דהיינו אפי’ בחצר שאינה מעורבת. זו הדעה הראשונה בדברי אדה"ז.
ד. חכמים גזרו גזירות אלו בכל מקום שהוא, אפי’ בתוך הבית, גזירה שמא ישכח ויצא לרה"ר. זו הדעה השני’ בדברי אדה"ז.
כשאדה"ז מדבר על דעת המחמירים (המובאת כאן אחרונה) הוא מוסיף ביאור, וז"ל: "ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו לרה"ר שאסור להשים אותו עליו בבית, ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו . . וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או בשאר מקומות שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרה"ר, ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרה"ר שהרי רואה החפץ בידו, משא"כ כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרה"ר . . (ואפילו בעיר המעורבת שאין בה מקום האסור עכשיו בטלטול אסור) ואפילו שיש אומרים שאין לנו רה"ר כלל אין להקל בדבר.
"ויש להחמיר כסברא זו אם לא בעת הצורך שאז יש לסמוך על סברא הראשונה כמו שנתבאר בסי’ ש"א".
דהיינו: מצוי ביותר (וידע איניש בנפשי’) שאדם מניח דבר בכיסו (וכיו"ב) בתוך הבית, ואח"כ כשבא לצאת החוצה אינו זוכר לבדוק את הכיסים, ויוצא לרה"ר כשהחפץ בכיסו, ויכול בקלות לבוא לידי איסור דאורייתא, ע"כ אסרו חכמים להניח שום דבר בבגדיו בשבת, שמא ישכח ויצא לרה"ר, וקודם השבת ישנו חיוב (המבואר בסי’ רנ"ב כ’, ועיי"ש סעי’ י"ז) למשמש בבגדיו ולבדוק (לא רק אם יש בהם "מוקצה" אלא בעיקר) שאין בהם שום דבר כדי שלא יצא בטעות לרה"ר כשיש חפץ בכיסו וכיו"ב.
ואדה"ז פוסק שיש להחמיר כסברא זו וצריך לנהוג כן לכתחילה (ועיין סי’ ש"ח סעי’ י"ט וסי’ ש"י סע’ י"ב שגם בשני מקומות אלו מביא אדה"ז חומרא זו) ורק בעת הצורך יסמוך על סברא הראשונה (שגזירת התכשיטים היא בכל מקום שאסור לטלטל בו) "כמו שנתבאר בסי’ ש"א".
כדי להבין ביתר ביאור מתי אדה"ז מיקל בענין זה, ולאידך עד כמה אדה"ז מחמיר בעצם הענין, נביא את תוכן דברי אדה"ז בסי’ ש"א (סעיף ל"ח), וזה קיצור דבריו: יהודי שחושש שמא יגנב כספו וע"כ תפר אותו בתוך בגדיו, לפעמים אפשר להתיר לו לצאת עם בגדים אלו בשבת אפילו לרחובות המצויים (שיש מחלוקת אם הם רה"ר או כרמלית), אבל אם יכול הוא לשבת בבית כל השבת – יעשה כן ולא יצא לכרמלית, מכיון שאמנם זהו טלטול בשינוי אבל אין זה היתר גמור. ומסיים שם אדה"ז שאם הדבר באפשרותו לא ילבש בגד זה כלל בשבת, אף אם אין בו איסור מוקצה, מפני החשש דלעיל שמא יצא לרה"ר, אבל כשחושש שיגנבו את ממונו אין מחמירים עליו (עיי"ש בארוכה ובקו"א ס"ק ט’).
לסיכום: יש להחמיר שלא להניח בכיס וכיו"ב שום דבר שמא ישכח ויצא עמו לרה"ר, ובשעת הצורך אפשר להקל. ולהעיר, שכאשר מקפידים על זה הרבה יותר קל גם להחמיר שלא לסמוך על ה"עירוב" הנפוץ על כל החששות שבו.
סיכום כללי
ב"עירוב" הנפוץ יש שלש בעיות כלליות:
א. י"א שאין לנו רה"ר מכיון שצריך שיעברו ס’ ריבוא בכל יום במקום בשביל שהוא יהי’ רה"ר, ולדבריהם מועיל צוה"פ בלבד, אבל י"א שיש רה"ר בלא ס’ ריבוא, ולדבריהם אין מועיל צוה"פ בלבד (מדרבנן, וי"א מדאורייתא, ואדה"ז פוסק כהמקילים שזוהי גזירה דרבנן בלבד), במחלוקת זו הכריע אדה"ז כהמקילים, וכתב "וכל ירא שמים יחמיר לעצמו".
ב. י"א שהיקף צוה"פ מועיל בפרוץ מרובה על העומד גם ביותר מעשר אמות, וי"א שאין צוה"פ מועילה אלא עד עשר אמות או בעומד מרובה על הפרוץ, ולדבריהם ה"עירוב" שלנו אינו כלום, במחלוקת זו אדה"ז פוסק כהמקילים "וטוב לחוש" כהמחמירים.
ג. ענין הזרעים שנתבאר בפרק זה ובפרק הקודם, אשר לדעת אדה"ז לכאורה כל מקום שיש בו בית-סאתיים של זרעים הרי הם אוסרים את ההיקף כולו, עד שיעשו מחיצה כהלכתה (אפי’ צוה"פ וכיו"ב – כפשוט) בין הזרעים לשאר השטח המוקף.
(בענין שכירת הרשות המוזכרת לעיל – שאלתי א’ מרבני אנ"ש, ואמר לי ששוכרים את הרשות מן המשטרה, שכיון שיש להם רשות להכנס בעת הצורך לכל בית בעיר – ניתן לשכור מהם את כל העיר).
כמו"כ נתבאר שראוי להחמיר שלא להניח דברים בכיסים וכיו"ב גם בתוך הבית שמא יטעה ויצא בהם למקום האסור בטלטול.
יש להזכיר שכל האמור כאן אינו להלכה ולא למעשה, כ"א לפלפולא בעלמא, ולמעשה יש לשאול רב מורה הוראה.
אם ישנו מן הקוראים (ובפרט הרבנים מורי הוראה) מי שיש לו תגובות וכו’ על הנכתב כאן – אבקשנו בכל לשון של בקשה שישלחן בהקדם האפשרי למערכת "הערות התמימים ואנ"ש – פורטל חב"ד" (באמצעות קישור זה או באימייל) או לאימייל שלי.
הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, בהתגלות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א תיכף ומי"ד ממ"ש.
א. פתיחה
חלק א’ – מהי רשות הרבים?
ב. שיטת המצריכים ששים רבוא
ג. שיטת המחמירים
ד. פסקי השו"ע והרמ"א
ה. שיטת אדמו"ר הזקן
חלק ב’ – כיצד מערבין רשות הרבים?
ו. דברי הגמ’
ז. מחלוקת הרמב"ם עם הרי"ף והרא"ש
ח. פסקי השו"ע ואדה"ז
חלק ג’ – צורת-הפתח ביותר מעשר אמות
ט. המחלוקת בגמרא
י. דברי הפוסקים
חלק ד’ – ביטול המחיצות ע"י זרעים
יא. מקור הגזירה בגמ’
יב. דברי הפוסקים, והמחלוקת בענין זרעים בחצר
יג. מציאות הבעי’ והסברות להיתר
יד. (אי) התאמת הסברות הנ"ל עם שיטת אדה"ז
טו. הוספה – טלטול ברשות היחיד
סיכום כללי
א. פתיחה
בענין תיקון עירובין כבר דשו רבים, הן בעצם הענין האם ראוי לתקן "עירוב" או שעדיף לימנע מזה [עיין בשערי הלכה ומנהג ח"ב עמודים מו-נו, אשר משמע משם שדעת כ"ק אד"ש מה"מ היא שיש לתקן "עירוב" אף אם לא יתאים הוא לכל השיטות, כדי שאלו שמטלטלים בלאו הכי לא יכשלו בחילול שבת לדעת המתירים, אמנם ראוי שלא לפרסם זאת כדי שאלו שאינם מטלטלים לא יתחילו לטלטל ויכשלו בחילול שבת לדעת האוסרים, ועיי"ש בארוכה], והן בפרטי הדבר כיצד הוא התיקון המתיר לטלטל מרשות לרשות בשבת, אשר יש בזה כו"כ מחלוקות ופרטי דינים, וכאן באתי לנסות לברר ולבאר את שיטת רבינו הזקן בענין זה.
מובן וגם פשוט שאין בדברים הנכתבים כאן משום פסק הלכה וכיו"ב שכן ענינים אלו שייכים לרב מורא הוראה, וכל הנכתב כאן הוא לפלפולא בעלמא בלבד.
ראשית דבר נמנה את הבעיות הקיימות ב"עירוב" הנפוץ, ואח"כ נבוא לברר מהי דעתו של אדמו"ר הזקן בכל אחת ואחת מהן:
א. אם יש רשות הרבים בתוך השטח שאנו רוצים לערב אותו – לא מספיק לעשות היקף של צוה"פ [=צורת-הפתח] אלא צריך מחיצה ממש עם דלתות. ע"כ יש לברר האם יש לנו רה"ר או לא?
ב. באם נאמר שיש רה"ר – האם זה שצוה"פ אינו מועיל זה מדאורייתא או מדרבנן, וכן מה כן יועיל למעשה?
ג. כאשר אנו עושים היקף של צוה"פ ויש יותר מעשר אמות בין עמוד לעמוד – האם זה מבטל את ההיקף או שאין בזה בעי’?
ד. שדות זרועים הנמצאים בתוך היקף המחיצות – האם הם אוסרים לטלטל?
ונוסף כאן גם ביאור בענין טלטול ברשות היחיד, אשר גם הוא איננו חלק כלל וכלל, וכדלקמן.
חלק א’ – מהי רשות הרבים?
ב. שיטת המצריכים ששים רבוא
בגמ’ שבת (ו, א): "ת"ר ד’ רשויות לשבת: רה"י, רה"ר, כרמלית ומקום פטור . . ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא (מסילה שהולכין בה מעיר לעיר – רש"י) ופלטיא (רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה – רש"י) גדולה, ומבואות (של עיר רחבים י"ו אמה – רש"י) המפולשין (משני ראשיהן (לפלטיא) [לסרטיא] – רש"י) זו היא רשות הרבים גמורה". ובהמשך הגמ’ (שם ע"ב) "ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא איזו היא ר"ה סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין והמדבר! אמר אביי לא קשיא, כאן בזמן שישראל שרויין במדבר (חשיבא רה"ר – רש"י) כאן בזמן הזה (אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדבריות לא שכיח – רש"י)".
וכתבו התוס’ "כאן בזמן שישראל שרויין במדבר – משמע קצת דאינה ר"ה אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר". ובעירובין (ו’ ע"א) כתב כן רש"י בפירוש "ר"ה – משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים ריבוא" וכו’ (ועיין תוס’ שם).
נמצינו למדים שיטת רש"י (ועוד כו"כ ראשונים כמבואר בביאור הלכה סי’ שמ"ה ס"ז ד"ה "שאין") דא’ מגדרי רה"ר הוא שמצויין בעיר ס’ ריבוא כדגלי מדבר (מלבד שאר הגדרים, כגון רוחב ט"ז אמה, חוסר תקרה וכו’).
ג. שיטת המחמירים
הרמב"ם (פרק י"ד מהל’ שבת הל’ א’) כותב: "איזו היא רה"ר, מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהי’ רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהי’ עליו תקרה" עכ"ל.
ומקשה המגיד משנה (על אתר) "מ"ש רבינו המדברות והיערים בכלל רה"ר הוא דבר מתמי’ אצלי שהרי . . והקשו וליחשב נמי מדבר . . ותירץ אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה ופירש"י ז"ל בזמן ההוא חשובה רה"ר בזמן הזה אינו מקום הילוך לרבים וכו’", וא"כ כיצד הרמב"ם כותב שמדבר הוא רה"ר כשהגמ’ אומרת שבזמן הזה אינו רה"ר?
ומתרץ הכסף משנה בשם רבי אברהם בן הרמב"ם "שי"מ בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סגורים בו הי’ לגבן כמו בקעה ושדה ומאי דדמי להו [היינו כרמלית – ע.ב.] ובזמן הזה שאין ישראל דרים בו אלא כל מיש ירצה הולך ועובר בתוכו הוא רה"ר", היינו שהרמב"ם לומד את הגמ’ הפוך, בזמן שישראל במדבר הוא כרמלית ובזמן הזה הוא רה"ר.
ולפי דרכנו למדנו שהרמב"ם (ועמו עוד כו"כ ראשונים כמבואר בביאור הלכה הנ"ל) חולק על רש"י וסיעתו ופוסק שאין צורך בס’ ריבוא כדי שמקום מסויים יהי’ רה"ר.
ד. פסקי השו"ע והרמ"א
המחבר כותב בשו"ע (סי’ שמ"ה ס"ז) "איזהו רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה . . הוי רשות הרבים וי"א שכל שאין ששים ריבוא עוברים בו בכל יום אינו רה"ר" עכ"ל, ונחלקו האחרונים בדבריו, איזו שיטה הוא תופס כעיקר:
המ"א כותב (בס"ק ז’)"ויש אומרים כו’ - ומ"ב סי’ צ"ב ורש"ל בביצה סימן פ’ פסקו לחומרא אך דעת רוב הפוסקים להקל וכ"פ בש"ע סי’ ש"ג סי"ח ובכמה דוכתי וכ"כ מהרא"י בפסקים סי’ נ"ה", והט"ז (בס"ק ו’) כותב באריכות בענין זה ומביא שאף דעת הרמ"א להקל, וזה לשונו "ורמ"א כ’ בסי’ שמ"ו שכל רשויות שלנו כרמלית הם, משמע כדיעה אחרונה" וכו’.
אמנם בביאור הלכה (שם ד"ה שאין ששים ריבוא וכו’) דוחה את ראיותיהם של המ"א והט"ז, כדלהלן:
בסי’ ש"ג מדבר המחבר על תכשיטי אשה שרבים מהם אסור לצאת בהם לרה"ר בשבת, וכותב (בסעיף י"ח) שהנשים נהגו לצאת בתכשיטיהן בשבת "ויש שלמדו עליהם זכות לומר . . שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת והשתא דלית לן רה"ר גמור הוה לי’ כל רה"ר שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר" עכ"ל. מכאן (לכאו’) הביא המ"א ראי’ שהמחבר סובר שאין לנו רה"ר, אבל הביה"ל כותב שאפשר ללמוד שדברים אלו הם חלק מדברי המלמדים זכות ולי’ לא ס"ל.
עד"ז בסי’ שמ"ו הרמ"א כותב "אסור להכניס מאסקופה לרה"י או איפכא דחיישינן שמא לא יהי’ התקרה ארבע ואז . . אם גבוה שלש מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור" וכו’, דהיינו: כאשר ישנה אסקופה הגבוהה ג’ טפחים ואין בה רוחב ד’ על ד’ טפחים – אם היא סמוכה לרה"ר מותר להכניס ממנה לבית ואם היא סמוכה לכרמלית אסור להכניס ממנה לבית (עיי"ש טעם הדבר), ועל זה אומר הרמ"א שמכיון שכל רשויות שלנו כרמלית ע"כ הדבר אסור. מדברים אלו מוכיח הט"ז שהרמ"א סובר שאין לנו רה"ר, אבל – מקשה הביה"ל – הרמ"א כתב זאת לחומרא ולא לקולא, ובודאי חוששים לדעה זו לחומרא, אבל מנין לנו להקל כמותה?
וע"כ כותב המשנה ברורה (ס"ק כ"ג): "ולענין הלכה מדעת המחבר דכתב דעה זו רק בשם י"א משמע דלהלכה לא ס"ל כן, ומ"מ אין בנו כח למחות ביד הסומכין על דיעה זו דדיעה זו ג"כ לא דעת יחידאה היא כמו שכתבתי בביאור הלכה וכן צדדו כמה אחרונים וכל בעל נפש יחמיר לעצמו" וכו’ [ועיין עוד במשנה ברורה ס"י שס"ד (ס"ק ז’) ובביה"ל שם (ד"ה ואחר שעשה לה) שכותב שמכיון שיש דעה שצוה"פ מועילה מדאורייתא (אע"פ שלשיטתו דעה זו היא נגד השו"ע והרמ"א!) ע"כ מצרפים את דעתם עם דעת המקילים בעצם דין רה"ר ומקילים למעשה, וכפי שיתבאר לקמן].
ה. שיטת אדמו"ר הזקן
אדה"ז בשולחנו (סי’ שמ"ה סעי’ י"א) כותב "איזו היא רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה . . הן ר"ה גמורה, וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו ר"ה אלא כרמלית, וע"פ דבריהם נתפשט המנהג במדינות אלו להקל ולומר שאין לנו עכשיו ר"ה גמורה ואין למחות בידם שיש להם על מי שיסמכו . . וכל ירא שמים יחמיר לעצמו". היינו דמביא ב’ השיטות וכותב דאין למחות ביד המקילים, וכל יר"ש יחמיר לעצמו, ולכאורה נראה דס"ל ששיטת רש"י עיקר דבלא ס’ ריבוא אין רה"ר. כמו"כ בעוד מקומות (סי’ ש"ג סעיף כ"ג וסי’ שס"ד סעיף ד’) מביא די"א שאין לנו רה"ר, וגם משם נראה דדעתו שלכתחילה יש להחמיר.
יתירה מזו מצינו בסי’ ש"א (סעי’ ל"ח) שכותב "היוצא במעות התפורין בבגדו פטור . . ובמקום הפסד . . נוהגין להקל לצאת בהם לפי שי"א שכל שבות שהוא שינוי מדרך החול לא גזרו עליו במקום הפסד מרובה כמו שיתבאר בסי’ ש"ז וגם י"א שעכשיו אין לנו רה"ר אלא כרמלית ואפי’ הוצאה כדרכה אינה אסורה בה אלא מד"ס. ומכל מקום אין להקל אלא כשאי אפשר לו שלא לצאת לכרמלית" וכו’. כאן אנו רואים שבמקום הפסד מרובה מתיר אדה"ז הוצאה בשינוי, בהסתמכות על דעת רש"י.
ועוד יותר גם מזה מצאנו בסי’ רס"ו לגבי מי שהחשיך לו בדרך וכיסו בידו שיש כמה היתרים כיצד להביאו לביתו, ובאם אינו יכול להשתמש באף א’ מההיתרים שנמנו שם – אזי כותב אדה"ז (בסעי’ י"ג) ש"יכול לרוץ עם כיסו עד שיגיע לביתו שאין כאן איסור של תורה אף אם היא רה"ר גמורה אם התחיל לרוץ קודם שקדש עליו היום שלא היתה העקירה בשבת . . ובזמן הזה שאין לנו ר"ה אלא כרמלית יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשכה" וכו’ [עיי"ש בארוכה ועיין גם בקונטרס אחרון (שם ס"ק ד’) "דעכשיו אין נפקא מינה לפמ"ש המ"א דלכ"ע שרי בכרמלית" וכו’], כאן אדה"ז מביא את שיטת רש"י ללא דיעה חולקת, ובדבר שלפי הרמב"ם קרוב ממש הוא לחיוב חטאת וכו’.
המורם מכל האמור: לשיטת רש"י ברוב המקומות אין רה"ר מפני שאין ס’ ריבוא עוברים בכל יום, ואילו לשיטת הרמב"ם יש לנו רה"ר מפני שאין צורך בס’ ריבוא להפוך מקום לרה"ר. המשנ"ב סובר ששיטת הרמב"ם עיקר, ורק "אין בנו כח למחות" בהמקילים כרש"י, ואילו שיטת אדה"ז שההלכה כרש"י ורק "ירא שמים יחמיר לעצמו".
חלק ב’ – כיצד מערבין רשות הרבים?
ו. דברי הגמ’
אם נאמר שמקום פלוני הוא רה"ר (בין אם מצד חומרא כהרמב"ם ובין אם יש בו בפועל ס"ר, כנ"ל), מה צריך לעשות כדי להתיר בו טלטול בשבת?
אומרת הגמ’ (עירובין ו’, א’) "ת"ר כיצד מערבין דרך רה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי [או קורה] (וקורה) מכאן. חנני’ אומר ב"ש אומרים עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשהוא יוצא ונכנס נועל, וב"ה אומרים עושה דלת מכאן ולחי [או קורה] (וקורה) מכאן. ורה"ר מי מיערבא . . והאמר רבה בר [בר חנה] (רב הונא) אמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי’ ננעלות בלילה חייבין עלי’ משום רה"ר . . אמר רב יהודה הכי קאמר כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר עושה צוה"פ מכאן ולחי (וקורה) [או קורה] מכאן . . איבעיא להו לחנני’ אליבא דבית הלל צריך לנעול או אין צריך לנעול. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל א"צ לנעול וכן א"ר מתנה אמר שמואל א"צ לנעול . . כיון דראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות". השייך מכאן לענינו הוא דר’ יוחנן סובר שלולא נעילת דלתות ירושלים היתה היא רה"ר, ואילו לשיטת שמואל (ע"פ ביאורו של רב נחמן עי"ש) דלתות הראויות לינעל דינן כננעלות בפועל.
במקום אחר מובאת מחלוקת תנאים בדיני ביטול מחיצות ע"י בקיעות רבים, וזה לשון המשנה (עירובין כ"ב, א’) "ר’ יהודה אומר אם הי’ דרך רה"ר מפסקתן יסלקה לצדדין וחכ"א אינו צריך", דהיינו: חכמים תיקנו "פסי ביראות" שהם מחיצות קטנות באופן של ארבע זויות מסביב לבאר העומדת ברה"ר, ועי"ז מותר לשאוב מים מן הבאר בשבת מכיון שפסים אלו הופכים את המקום שבתוכם לרה"י גמורה, ונחלקו חכמים ור’ יהודה האם בקיעת רבים מבטלת מחיצות אלו או לאו, ר"י מחמיר וחכמים מקילים.
בגמ’ שם (עי"ש בארוכה) העלו למסקנא שר’ יהודה מצריך שתי מחיצות שלימות כדי שלא יבטלו הרבים את המחיצות, ורבנן לצורך זה דורשים "שֵׁם ארבע מחיצות" היינו ארבע זויות של מחיצות, ר’ יוחנן (שם) פוסק כר’ יהודה ור’ אלעזר (בגמ’ עירובין כ’, א’) פוסק כרבנן.
ז. מחלוקת הרמב"ם עם הרי"ף והרא"ש
במחלוקת זו האחרונה הרמב"ם פוסק בפירוש כר’ אלעזר דפסק כרבנן, וז"ל (פרק י"ז מהל’ שבת הל’ ל"ג) "הזורק מרה"ר לבין הפסים חייב הואיל ויש בכל זוית וזוית מחיצה גמורה שיש בה גובה עשרה . . והרי הריבוע ניכר ונראה, ונעשה כל שביניהם רה"י . . ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין לא בטלו המחיצות . . והזורק לתוכן חייב, ומותר להשקות הבהמה ביניהן אם הי’ ביניהן באר" (וכן כתב המגיד משנה בפירוש דנחלקו בזה ר’ יוחנן ור’ אלעזר והרמב"ם פסק כר"א).
ובנוגע למחלוקצ הראשונה בענין התרת רה"ר עצמה כותב הרמב"ם (בפרק י"ז מהל’ שבת הל’ יו"ד) "שני כתלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם? עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה ביניהם רה"י, וא"צ לנעול הדלתות בלילה אבל צריך שיהיו ראויות לינעל . . אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילין בהכשר רה"ר".
אמנם הרי"ף (דף ב’ ע"א בדפי הרי"ף) כתב "ברה"ר גופא לא מערבין אלא בדלתות מכאן ומכאן והוא דננעלות בלילה דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי’ ננעלות בלילה חייבין עלי’ משום רה"ר דאלמא כל שאין דלתותי’ ננעלות בלילה חייבין עלי’ משום רה"ר", וכן הרא"ש (בפרק א’ ממס’ עירובין סימן ח’) כתב כהרי"ף ממש.
נמצאנו למדים שבשני דברים נחלק הרמב"ם עם הרי"ף והרא"ש, דהנה הרי"ף והרא"ש הביאו להלכה דברי ר’ יוחנן שבלא נעילת דלתות הוי רה"ר גמורה, וזה אומר דפסקו להחמיר גם בדלתות דבעינן נעולות וגם ברה"ר דרבים מבטלין המחיצות (כאשר אין ב’ מחיצות שלימות) – דהרי ממאמר זה עצמו הוכיחה הגמ’ שסובר כר’ יהודה (כדלעיל מדף כ"ב ע"א). אמנם הרמב"ם מיקל בשני דינים אלו, הן בנוגע לבקיעת רבים במקום שיש לו "שם ד’ מחיצות" פוסק הרמב"ם להקל והן בנוגע לדלתות שא"צ לנועלן בלילה.
ח. פסקי השו"ע ואדה"ז
בענין בקיעת רבים לא מצאתי הכרעה מפורשת בשו"ע, ונראה דהמחבר השמיט לגמרי את כל דיני פסי ביראות מכיון שאינם נוהגים בזמננו [ועדיין פליאה עצומה כיצד לא הביא את הדין שהעושה פסי ביראות ברה"ר אסור לטלטל מתוכם לרה"ר ולהיפך (מדאורייתא)! וצ"ע], כמבואר בגמ’ שם. אמנם אדה"ז הביא דין זה ונראה דס"ל כהרמב"ם, וז"ל (סי’ שמ"ה סעי’ ה’) "כל מקום שיש לו שֵׁם ד’ מחיצות אע"פ שאינן שלמות אלא פרוצות באמצען ואין בהן אלא אמה לכאן ואמה לכאן בכל זוית . . הרי זה רה"י מן התורה והזורק לתוכה מר"ה חייב אבל מד"ס אינן חשובות מחיצות להתיר הטלטול בתוכו" וכו’. ומכיון שלא הזכיר שם דין רבים בוקעים בו נראה ברור דס"ל כהרמב"ם.
ובענין נעילת הדלתות מצאנו בבירור מחלוקת, וכלשון המחבר בשו"ע (שס"ד סעי’ ב’) "רה"ר עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות והוא שננעלות בלילה, וי"א אע"פ שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל" וכו’. וכתב המשנ"ב (ס"ק ח’) "וי"א וכו’ – מדהעתיק המחבר דעה הראשונה בסתמא ודעה השני’ בשם י"א משמע דדעתו כדעה הראשונה" וכו’ (ולכאורה נראה להוסיף טעם בדבריו דהנה ידוע שהמחבר כתב את השו"ע ע"פ דעתם של הרי"ף הרא"ש והרמב"ם וכאן הרי"ף והרא"ש מחמירים והרמב"ם מיקל, וע"פ הכלל יש לפסוק כהרבים ולהחמיר).
וכתב בביה"ל (ד"ה ואחר שעשה לה וכו’) "וא"כ קשה על מנהג העולם שמסתפקין בצוה"פ . . ולסמוך על שיטה דלדידן לית לן רה"ר ג"כ קשה מאוד דבאמת רוב ראשונים סוברים דגם בדידן איכא רה"ר עיין במשכנ"י שהאריך בזה וא"כ קשה לסמוך ע"ז באיסור סקילה, והנכון דסומכין על שיטת הרמב"ם דפסק כר"א דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולדידי’ בודאי מן התורה סגי בצוה"פ ולא נשאר לנו כ"א איסור דרבנן . . ובזה אפשר לסמוך אדעה דאין ר"ה אלא בששים ריבוא ולא הוי אלא כרמלית ולהכי סגי בצוה"פ, ומ"מ לאו דרך כבושה היא . . וע"כ אף דאין למחות ביד העולם דנהגו להקל, אבל בעל נפש יחמיר לעצמו כי יש בזה גררא דחיוב חטאת" וכו’.
דהיינו: מכיון שהמשנ"ב סובר שבענין האם יש רה"ר בלאו ס’ ריבוא העיקר כהרמב"ם לחומרא, ובענין ביטול המחיצה ע"י רבים העיקר כהרי"ף והרא"ש ג"כ לחומרא ע"כ יוצא לכאורה שההסתמכות על ה"עירוב" הנפוץ היא חילול שבת דאורייתא הכרוך באיסור חטאת וכו’ ח"ו (!) ע"כ הוא עושה מעין "שעטנז": מסתמכים על הרמב"ם דאין איסור של תורה אף בלא דלתות, ומכיון שזה רק דרבנן – מסתמכים על שיטת רש"י ודעימי’ דאין לנו רה"ר כלל, ומכיון שזה היתר דחוק ביותר על כן הוא כותב שכל בעל נפש יחמיר ויזהר מלסמוך על ה"עירוב" [ולהעיר דהרמב"ם גם מחמיר ביותר בדיני צוה"פ כפי שיובא בפרק הבא, עיין בהל’ שבת פרק ט"ז הל’ ט"ז, וחומרא גדולה מזו תמצא שם בהלכה כ’].
לעומת זה אדה"ז מיקל בשני הענינים (כהרמב"ם) וזלה"ק (סי’ שס"ד סעי’ ב’) "(ואע"פ שצו"פ היא כמחיצה גמורה ואם עשה צו"פ ע"ג ד’ קונדסין רה"י גמורה היא מן התורה אפי’ עשה כן באמצע ר"ה גמורה כמ"ש בסי’ שס"ב אעפ"כ מד"ס אין צו"פ מועלת לר"ה גמורה אם נשלמו בה כל תנאי ר"ה שנתבאר בסי’ שמ"ה אלא) הבא להכשיר ר"ה להתיר בה הטלטול צריך לעשות לה דלת מכאן ודלת מכאן והוא שננעלות בלילה . . וי"א שא"צ שיהיו נעולות בלילה רק שיהיו ראויות לינעל . . ויש להחמיר כסברא הראשונה אע"פ שהעיקר כסברא האחרונה וכבר נתבאר בסי’ שמ"ה שי"א שעכשיו אין לנו ר"ה גמורה", עכלה"ק.
דהיינו: אדה"ז פוסק (אמנם בסוגריים וכו’, אבל פוסק כך ללא כל דעה חולקת) שמדאורייתא צוה"פ מועילה, וכבר יצאנו מידי חשש דאורייתא בוודאות [דבר זה מתאים עם פסק אדה"ז בסי’ שמ"ה (הנזכר לעיל) דאין רבים מבטלים המחיצות], כמו"כ אדה"ז פוסק שהעיקר כהאומרים שא"צ לנעול בלילה רק שיהיו הדלתות ראויות לינעל, אבל יש להחמיר ולנעול.
[ולהעיר, שאת סיום דברי אדה"ז "וכבר נתבאר" וכו’, יש ללמוד בשני אופנים:
א. במהדורה החדשה דשו"ע אדה"ז חילקו סעיף זה לג’ קטעים: קטע ראשון מההתחלה עד סיום ביאור הדעה הראשונה, קטע שני שהוא כדיעה השני’ עם ההכרעה עד "שהעיקר כסברא האחרונה", וקטע שלישי הוא המשפט "וכבר נתבאר" וכו’ עד סיום הסעיף.
ע"פ חלוקה זאת המשפט "וכבר נתבאר" וכו’ הוא הערה, כאומר: יש מחלוקת מה הדין ברה"ר, אבל להאומרים שאין לנו רה"ר מחלוקת זאת אינה מעשית.
ב. העירני א’ התמימים שניתן ללמוד זאת באופן אחר: ישנן שתי סיבות להקל: א. העיקר כסברא האחרונה. ב. י"א שאין לנו רה"ר. ועל אף כל זאת אומר אדה"ז להחמיר.
כפשוט אין בכל הנ"ל נפקותא גדולה למעשה, אבל צ"ע מהי כוונת אדה"ז.]
לסיכום: לדעת המשנ"ב משמעות השו"ע היא דצוה"פ ברה"ר אינה כלום, ולכאורה ההסתמכות על ה"עירוב" כרוכה באיסור דאורייתא, וההיתר שהוא מצא הוא שמסתמכים על שיטת הרמב"ם לומר שצוה"פ ברה"ר מועילה מדאורייתא וכך ניתן להקל בעצם גדר רה"ר. וברה"ר גמורה סובר המשנ"ב שיש לעשות דלתות ננעלות ובלא זה לכאורה המקום נשאר רה"ר גמורה. אמנם אדה"ז סובר שצוה"פ ברה"ר מועילה מדאורייתא, וכן שאפילו מדרבנן צריך רק דלתות הראויות לינעל (אמנם לכתחילה יש להחמיר ולנעול). וכפי שהוזכר לעיל אדה"ז סובר שאין לנו רה"ר היום (אמנם גם בזה יר"ש יחמיר לעצמו).
חלק ג’ – צורת-הפתח ביותר מעשר אמות
ט. המחלוקת בגמרא
ה"עירוב" הנפוץ הוא בדרך כלל עמודים המקיפים את העיר ועליהם חוט מתוח, אשר ע"פ הלכה זהו "צורת פתח". אמנם כאשר המרחק בין עמוד לעמוד הוא יותר מעשר אמות (עשר אמות הן 4.8 מטר – 16 רגל) יש סברא לומר שזה מבטל את כל ההיקף, ועל כך נדון בחלק זה.
הגמ’ (עירובין דף י"א) מביאה "דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד’ קונדיסין בארבע [פינות] (פיאות) השדה ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים, ואמר ר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת. ר’ יוחנן אמר לכלאים התירו לו ולענין שבת לא התירו לו". ובהמשך דברי הגמ’ מובאת מחלוקת נוספת בין ר’ יוחנן ור"ל: "דאמר ר"ל משום ר’ יהודה בר’ חנינא פיאה (קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחבירו. רש"י) מותרת לענין כלאים אבל לא לשבת ור’ יוחנן אמר כמחיצות לשבת דלא כך מחיצות לכלאים דלא", והגמ’ מביאה ב’ אופנים כיצד ללמוד את מחלוקתם:
א. המקרה הראשון מדבר בצוה"פ "על גבן" (קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן – זוהי צוה"פ רגילה) ביותר מעשר אמות, והשני מדבר בצוה"פ "מן הצד" (להרמב"ם – צורת פתח בקרן זוית שאין דרך הפתחים להיות שם, ולרש"י ורוב הראשונים הכוונה שהקנה העליון אינו "על גבן" אלא נוגע בהם מן הצד). וכך יתפרשו שיטותיהם: שיטת ר"ל היא שלענין שבת כל צוה"פ "על גבן" מועלת וכל צוה"פ "מן הצד" אינה מועלת, ולענין כלאים מקילים שגם צוה"פ "מן הצד" מועלת, ואפי’ ביותר מעשר. ור"י סובר שלענין שבת מועיל רק "על גבן" ורק עשר אמות ולא יותר, ואילו לענין כלאים מועיל אפי’ ביתר מעשר, ואפי’ "מן הצד", אבל כשזה גם יתר מעשר וגם "מן הצד" – לא מועיל אפי’ לענין כלאים.
ב. שני המקרים מדברים בצוה"פ "מן הצד", אלא שהראשון הוא בעשר והשני ביתר מעשר, וכך יתפרשו שיטותיהם: ר"ל סובר שבין "מן הצד" ובין "על גבן" בין בעשר ובין ביתר מעשר מועיל לענין כלאים, לענין שבת ג"כ הכל מותר חוץ מיתר מעשר "מן הצד", ואילו ר’ יוחנן סובר ש"על גבן" מועיל תמיד, ו"מן הצד" לענין שבת לא מועיל כלל, ואילו לענין כלאים ב"מן הצד" אם זה בעשר מותר, וביותר מעשר אסור.
י. דברי הפוסקים
בדין זה נחלקו הפוסקים: הרמב"ם (פרק ט"ז מהל’ שבת הל’ ט"ז) כותב "כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם הי’ פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהי’ באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח. אם הי’ לפרצה זו צורת פתח אע"פ שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד" עכ"ל, והיינו שפסק כר’ יוחנן וכמו שנתפרש באופן הא’ דלעיל [ותמוה לי שלא מצאתי שפסק כר’ יוחנן בהלכות כלאים, וצ"ע].
אמנם בשו"ע (סי’ שס"ב סעי’ יו"ד) הביא מחלוקת וז"ל "אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר מותר ואפילו לא נעץ אלא ד’ קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן מותר . . ולהרמב"ם אין צוה"פ מועיל לפרצה יותר מעשר אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ" – זהו פשוט שהשיטה הראשונה היא כריש לקיש (ע"פ אופן א’), והשיטה השני’ – שיטת הרמב"ם – היא כר’ יוחנן (ג"כ ע"פ אופן הא’).
וכן אדה"ז בשולחנו (סי’ שס"ב סע’ י"ט) מביא ב’ שיטות אלו, וזלה"ק: "אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר מותר מפני שאין כאן פרוץ כלל . . ויש אומרים שאין צורת פתח מועיל לפרצה יתירה מעשר . . אא"כ עומד מרובה על הפרוץ . . אבל לפרצת עשר מועיל צורת פתח אפילו . . כל הד’ הרוחות הן ע"י צורת פתח ואין בהן אלא עשר על עשר מותר . . וטוב לחוש לדבריהם אע"פ שהעיקר כסברא הראשונה", היינו שמביא המחלוקת, ופוסק שהעיקר כשיטה הא’ ואעפ"כ טוב לחוש לשיטת הרמב"ם (וכן המשנ"ב כותב (בס"ק נ"ט) "ונכון לחוש לדברי הרמב"ם שגם דעת הסמ"ג והסמ"ק הוא כן).
ה"עירוב" המצוי ברוב המקומות הוא בהרבה יותר מעשר אמות (בד"כ המרחק בין עמוד לעמוד הוא כעשרים מטר (קרוב לשבעים רגל) שהם כארבעים אמה) ובפרוץ מרובה על העומד (בד"כ כל המחיצה היא בצוה"פ מלבד קטעים קצרים מאד), וע"כ אף אם נאמר שאין לנו רה"ר וכיו"ב, אבל לשיטת הרמב"ם ה"עירוב" המצוי אינו כלום מדאורייתא (בפשטות), ואדה"ז סובר ש"טוב לחוש" לשיטתו!
חלק ד’ – ביטול המחיצות ע"י זרעים
יא. מקור הגזירה בגמ’
המשנה (עירובין כ"ג א’) אומרת "הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים על ע’ אמה ושיריים המוקפות גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה", דהיינו מקום שהוקף שלא לשם דירה, כגון גינה או קרפף (חצר גדולה המשמשת להניח בה חפצים ולא לדור בתוכה), וכן מקום שהוקף מאליו (כגון סלע גבוה וכיו"ב) אסרו חכמים לטלטל בו אם שטחו יתר על בית סאתיים (5000 אמות מרובעות (לערך דונם אחד) כחצר המשכן שהיתה 100 אמה אורך ו-50 אמה רוחב), מפני שמקום גדול כזה דומה הוא קצת לרה"ר וחששו שיחליפו בינו לבין רה"ר וע"כ עשאוהו ככרמלית אע"פ שמדאורייתא הוא רה"י גמורה.
בהמשך לזה מביאה הגמ’ (שם סוף ע"ב ואילך) דין "קרפף שהוא יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה: נזרע רובו – הרי הוא כגינה ואסור, נטע רובו – הרי הוא כחצר ומותר. נזרע רובו . . הא מיעוטא שרי אמר רב הונא ברי’ דרב יהושע לא אמרן אלא בית סאתיים אבל יותר מבית סאתיים אסור".
ומבאר רש"י "נזרע רובו – בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי והוה לי’ גינה ואסור לטלטל אף בשאינו נזרע דבטלי לי’ לגבי רובא אבל בנוטע אילנות לא ביטל דירתו דאורחא להסתופף בצל אילנות תמיד". ובהמשך הגמ’ כותב רש"י "דלא הוי – ההוא מיעוט דנזרע בית סאתים, דלא חשיב להבדל מן החצר ולהקרות לו שם לבדו. אבל בית סאתים – נקרא קרפף שלא הוקף לדירה . . הכא דנפרץ לחצר וחצר נפרצה לו – קיימא לן דאסור לטלטל מקרפף לחצר, דהוי רשות הנפרצה למקום האסור לה ואוסרין הרשויות זו לזו ואין מטלטלין לא בזה ולא בזה".
דהיינו: אם נזרע רובו של הקרפף – נחשב הוא כאילו כולו זרוע ואסור לטלטל בכולו כדין כרמלית. אם נזרע מיעוטו של הקרפף, והמקום הזרוע הוא פחות מבית סאתיים – מותר לטלטל בכולו שאין המקום הזרוע חולק רשות לעצמו. נזרע מיעוטו, והוא בית סאתיים מצומצם – מחלוקת בגמ’ ומחלוקת בראשונים, ואינו נוגע לעניננו שכן אינו מצוי. נזרע מיעוטו, והוא יותר מבית סאתיים – נחשב המקום הזרוע כאילו הוא קרפף שלא הוקף לדירה בפני-עצמו, והמקום שאינו זרוע נחשב כמו חצר, והדין אומר שכאשר יש שתי רשויות שאסור לטלטל מזו לזו ואין מחיצה בין שתיהן – אסור לטלטל בכל אחת ואחת מפני ש"נפרצה למקום האסור לה", וע"כ אסור לטלטל אף בחלק שאינו זרוע ודינו כקרפף שלא הוקף לדירה.
יב. דברי הפוסקים, והמחלוקת בענין זרעים בחצר
והנה, הרמב"ם (פרק ט"ז מהל’ שבת הל’ ו’) כתב: "מקום יתר מבית סאתיים שהוקף לדירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בכולו, נזרע מיעוטו אם נזרע ממנו בית סאתיים מותר לטלטל בכולו. ואם הי’ המקום הזרוע יתר מבית סאתים אסור לטלטל בכולו" היינו שפסק דברי הגמ’ כפשטם ללא כל חילוק מהי מהותו של "מקום" זה שנזרעו בו הזרעים, אם הוא קרפף או רחבה או חצר.
אמנם הרא"ש (עירובין פ"ב סי’ ב’) כתב "ואפילו בחצר שלפני הבית נראה לומר דזריעת רוב מבטל ממנה הדירה כמו בקרפף, ואם אם תמצא לומר דדירת חצר חשיבא ולא מבטלי לה זרעים מ"מ ברחבה נראה דזרעים מבטלי היקף דירה, ובחצר נמי הזרוע מיהת יפסד דירה שלו. ונפקא מינה שאסור להכניס ממנו לבית. וגם אם הזרוע יותר מבית סאתיים יאסר כל החצר. ומתוך פירש"י יש להביא ראי’ דלא מבטלי זרעים לדירה אלא לקרפף יותר מבית סאתיים . . מסתבר כיון דלא אשכחן לי’ אלא בקרפף דאין ללמוד ביטול היקף דירה דרחבה וחצר מקרפף וצ"ע" עכ"ל הרא"ש (ועיין במרדכי שכתב כהרא"ש אך בקיצור, ואף הוא מסיים בצריך עיון).
היינו דהרא"ש מסתפק לומר שלא גזרו חכמים גזירה הנ"ל אלא בקרפף (שמתחילה דירתו גרועה) אבל בחצר לא גזרו כלל (ויש להדגיש שאינו כותב זאת בודאות אלא בצריך עיון. ועוד, שאפשר לומר שאינו מיקל אלא בנזרע רובו ולא בנזרע בית סאתים ממנו וכמו שיתבאר בהמשך).
והנה המחבר בשו"ע לכאו’ פוסק כהרמב"ם, דז"ל (סי’ שנ"ח סעי’ ט’) "קרפף יותר מסאתיים שהוקף לדירה ונטע רובו אילנות . . אינם מבטלים הדירה, אבל אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה . . נזרע מיעוטו אם אין בו אלא סאתיים מותר יותר מסאתיים אסור", וממשיך לבאר (שם סעי’ יו"ד) "מי שיש לו גינה בחצירו אם הוא רוב החצר אפי’ אין בה בית סאתיים לא יטלטל ממנו ומן החצר לבית ואם הוא יותר מסאתיים לא יטלטל בה ובחצר אלא בד’ אמות, ואם היא מיעוט החצר מה שיש בה יותר מסאתיים אוסר כל החצר" וכו’ (עיי"ש ובסעיף י"א).
לעומת זאת, אדה"ז מביא את ספיקו של הרא"ש, אך מכריע להחמיר, וז"ל (סי’ שנ"ח סעי’ י"ז) "קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה . . אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה אפי’ אין בהם בית סאתיים לפי שאין דרך לדור בזרעים והמיעוט שלא נזרע בטל לגבי רוב הנזרע ונאסר כולו כאילו לא הוקף כלל לדירה. נזרע מיעוטו . . ואם המיעוט הזרוע הוא יותר מבית סאתיים אסור לטלטל בכל הקרפף כ"א בד’ אמות שהרי הזרוע הוא כרמלית כדין קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה והשאר שלא נזרע הוא פרוץ לו במילואו . . יש להסתפק בחצר או רחבה שאחורי הבתים שנזרע רובה אם הזרעים מבטלים דירתן כי שמא אינם מבטלים אלא דירת קרפף יותר מבית סאתיים שאינו חשוב דירה כ"כ אע"פ שהקיפו לדירה ויש להחמיר בכ"ז, לפיכך מי שיש לו גינה זרוע בחצירו . . ואם הזרוע הוא מיעוט החצר אם יש בו לבדו יותר מבית סאתיים אוסר כל החצר שלא לטלטל בה אלא בד’ אמות הואיל והיא נפרצה לו במילואה" וכו’.
לסיכום: מקום שהוקף לדירה ונזרעו בו זרעים, ויש במקום הזרוע יותר מבית סאתיים – המקום הזרוע הוא כרמלית וכל שאר ההיקף נאסר ג"כ מדין "נפרץ במילואו" ודינו ככרמלית. הרא"ש מסתפק שמא דין זה הוא רק בקרפף או גם בחצר ורחבה ונשאר בצ"ע, לעומתו הרמב"ם והשו"ע לא חילקו כלל בין קרפף לחצר ורחבה, אדה"ז מביא את ספיקו של הרא"ש ופוסק ש"יש להחמיר בכל זה".
יג. מציאות הבעי’ והסברות להיתר
המציאות היא שבהרבה מקומות יש זרעים בתוך השטח המוקף ב"עירוב", וע"פ רוב יש בשטחים אלו יותר מבית סאתיים, ולכאורה הדבר אוסר לטלטל בכל השטח המוקף! ולדוגמא אתאר מצב שראיתי באחת הערים באה"ק: חלק גדול מה"עירוב" עשוי על עמודי החשמל, שיש עמוד מכאן ועמוד מכאן וחוט על גביהם, וחוטי החשמל עוברים בתוך שדה השייכת ליישוב סמוך, כאשר חלק גדול מן השדה (שיש בו יותר מבית סאתיים) נמצא בתוך ה"עירוב" בנוסף לזה יש כמה שטחים גדולים שצומחים בהם קוצים ודרדרים וכו’ (שאף בשטחם יש הרבה יותר מבית סאתיים) ומטלטלים בעיר זו למרות שע"פ המתבאר מדברינו עד כה – לכאורה הדבר אסור!
וכבר עמדו האחרונים על סוגיא זו, וכתבו כו"כ חילוקים והיתרים בענין זה, ועל זה נדון כאן, ולראות האם היתרים אלו מתאימים לדברי אדה"ז.
(הדברים דלהלן מלוקטים (בעיקר) מהספרים הבאים: שו"ת שואל ומשיב [להרב יוסף שאול נתנזון], משנה ברורה, שו"ת אורח משפט [להרב אברהם יצחק הכהן קוק], שו"ת חלקת יעקב [להרב מרדכי יעקב ברייש], שו"ת ישכיל עבדי [להרב עובדי’ הדאי’, מתפלפל בזה עם הרב איסר זלמן מלצר], שו"ת היכל יצחק [להרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג], שו"ת מנחת יצחק [להרב יצחק יעקב וייס], שו"ת ציץ אליעזר [להרב אליעזר יהודה ולדנברג] ושו"ת משנה הלכות [להרב מנשה הקטן (קליין)] – בכל אלו מצאתי סברות להיתר, ולעומתם מצאתי גם כמה שכתבו לאיסור, ואף מדבריהם יובא בהמשך, והם: שו"ת הר צבי [להרב צבי פסח פראנק], שו"ת משפטי עוזיאל [להרב בנציון מאיר חי עוזיאל], ולקמן לא אביא כל דבר ודבר בשם אומרו כיון שרבים הם ואי אפשר לפורטם, ובפרט שלפעמים סברא א’ מובאת בשני מקומות ויותר)
הסברות שמצאתי לעת עתה להתיר במקרים מסוימים הן:
א. דברי הרא"ש הנ"ל שגזרו דווקא בקרפף שדירתו גרועה ולא בחצר וכיו"ב.
ב. זה לשון הביאור-הלכה (סי’ שנ"ח ד"ה "אבל אם נזרע וכו’", ועד"ז כתבו עוד כמה אחרונים): "עיין בת’ דבר שמואל שמצדד להקל בעיר מוקפת חומה ששם אין זרעים שבתוך העיר מבטלי להיקף דירה של חומה", ומשמע מדבריהם שזה כשיטת הרא"ש, ואפילו המחמירים בחצר יודו בעיר שלמה (ראה לקמן את לשונו של ה"דבר שמואל" עצמו).
ג. בזמן שהשדה זרוע אין רשות ללכת בו מכיון שההליכה מקלקלת את השדה וע"כ אין זה "נפרץ למקום האסור" ממש.
ד. כאשר לא נזרעו הזרעים בכוונה אלא עלו מאליהם אינם מבטלים הדירה (יש שכתבו כן אף בתבן וקש שאינם כלום מכיון שלא נעשו בכוונה).
ה. בשביל לעשות עירובי חצירות צריכים לשכור רשות מן הגוים שבעיר (עיין סי’ שפ"ב), ומכיון שרשותם של הגוים מושכרת ליהודים והיהודים לא ניחא להו בזרעים – אין הזרעים מבטלים הדירה.
ו. כאשר נקצרו הזרעים וכבר המקום ריק וראוי לדירה – נחלקו האחרונים האם מותר לטלטל מיד או שצריך לפרוץ את החומה ולתקנה לשם דירה (וכן ה"עירוב" של צוה"פ – לקרוע חוט ולקושרו מחדש), וכן יש להסתפק אם כשנקצרו הזרעים ובעוד כמה חדשים יזרעו עוה"פ האם נחשב המקום כאילו הוא זרוע או לא.
יד. (אי) התאמת הסברות הנ"ל עם שיטת אדה"ז
וכעת נבוא לברר כאו"א מההיתרים הנ"ל אם הוא מתאים לדעת אדה"ז:
א. דעת הרא"ש – אדה"ז מביאו ופוסק שיש להחמיר.
ועוד, דמלשון הרא"ש יש לדייק שאינו מקיל כ"א ברוב חצר שנזרע, אבל לא במיעוט החצר שיש בו בית סאתיים, דהא לא באנו לדקדק כל החצר ואמר בטלה הדירה מכולה, אלא על השטח הזרוע בלבד, ושטח זה בודאי אינו ראוי לדירה ושאר השטח נאסור מדין "פרוץ במילואו" ולא בגלל חסרון בו עצמו, ודו"ק היטב.
ועוד, שכאשר השדה הזרוע אינו חלק מחצר אלא שדה בפ"ע – ג"כ מסתבר לומר שהרא"ש יודה ויאסור.
ב. דברי ה"דבר שמואל" [ספר זה הוא שו"ת מאת ר’ שמואל אבוהב, העותק שממנו העתקתי את דבריו נדפס בויניציאה בשנת תס"ב. מסתבר לומר שאדה"ז ראה ספר זה, שכן הוא מובא בספרים שנדפסו עוד קודם לידת אדה"ז, ומדלא הביאו בשו"ע לכאורה יש מקום להוכיח שאינו אוחז מדבריו] – זו לשונו (תשובה רנ"ט): "...עיר המוקף חומה שקנו היהודים רשותה לטלטל בתוכה ביום השבת ונמצאו בה כעין קרפיפות או שדות מבפני’ סמוך לחומה שזורעים אותם לפעמים . . ראיתי ונתון את לבי החילוק הנכון שעשתה חכמת האדון בין היקף העיר העשוי לשם דירת כל יושבי’ ובין היקף קרפף אחד המיוחד לבעליו וגם סברתי החלושה מטה לזה שאם אמרו שהזריעה מבטלת דירת הקרפף אין לנו לדון ממנו שגם מקצת קרקע זרוע הלא מצער הוא לגבי כל העיר לבטל גודל היקף דירתה.
"ומה גם שעל הרוב כוונת המלך או שרי העיר בבניינה והיקפה רוצים לכתחילה להניח מבפנים לחומה מקום הרווחה חלקה אחת רחבת ידים מבלי שום בנין לחיזוק שמירת העיר ולגיומתי’ לשעת הצורך כמנהג רוב העירות הבצורות באופן שאותו המקום הפנוי לא יקרא מבטל היקף הדירה אלא אדרבא מאשר ומקיים שמו ותכלית כוונתו הרצוי’ לתקוף ולשמור דירת יושבי’ ואם לפעמים זורעי’ אותו הוא דרך עראי בעוד שאינם צריכים להרויח קצת בצמחי האדמה.
"ובדין הקרפף שנאסר הטלטול בזריעתו אם נזרע ב’ ג’ שנים מדעת הבעלים אעפ"י שנשאר קצת שנים אח"כ כשדה בור בלי חרישה וזריעה הייתי מפקפק בהיתרו כיון שנתבטל פעם אחת היקף הדירה.
"ולענין נדון דידן עמדתי ואתבונן עוד טעם נוסף להקל שכפי הנר’ היהודים שקנו העיר עשו עירוב ביניהם והעירוב הנעשה בעיר מסתמא מתיר הטלטול בשווקים וברחובות שיש להם דין כרמלית גמור וה"ה הקרפיפות יותר מבית סאתיים אף על פי שלא הוקפו לשם דירה שנתנו להם חכמים חומרת הכרמלית דמאי שנא כנר’ מהשגרת לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה’ ערובין ובא"ח סי’ שע"ב ובתיקון העירוב הותרו כולם וחזרתי על ספרי הפוסקים לבקש לי הדבר הזה מפורש ולא מצאתי ועם כי הדעת נוטה לו ולטעם חילוק הראשון לא אסמוך על עצמי להחליט ההיתר כי אם בהסכמת מורי ואופי היושבים על כסא ההוראה".
דהיינו שיש לו ג’ סברות להקל: הא’ שלא אמרו שזרעים מבטלים היקף הדירה כ"א בקרפף אבל לא בעיר שלימה. ודבריו הם כדברי הרא"ש לגבי חצר, ואינני רואה כל סברא לומר שהחולקים על הרא"ש – ואדה"ז בכללם – יודו כאן, ובפרט שלא באנו לדון על ביטול המחיצות לכל העיר אלא רק לשטח הזרוע, ושאר העיר נאסרת מדין "פרוץ במילואו" (עיין הערה 19 בסעיף א’ לגבי שיטת הרא"ש).
הב’ שבנידון המדובר שם (בלבד!) מקום הזרעים האלו הוא מקום הנצרך להגנת העיר, וזריעתו היא רק ארעית. טעם זה מסתבר והגיוני מאוד, אך הוא מתאים במקרה הנ"ל בלבד ולא במקומות אחרים, כאשר השדות נמצאים בתוך ה"עירוב" מטעמים של חסכון בעמודים וחוטים וכיו"ב ולא להגנת העיר, ולאידך השדה נזרעה בכוונה תחילה כדי "להרויח בצמחי האדמה"!
והג’ שאם העירוב מועיל להתיר טלטול בשוקים וברחובות, לכאו’ יתיר גם פה. והוא עצמו כותב בפירוש "וחזרתי על כל ספרי הפוסקים לבקש לי הדבר הזה מפורש ולא מצאתי", ולאחרי בקשת מחילה וסליחה מכבוד תורתו – לכאורה מחורפי’ לא דק, שכן העירוב מועיל רק למקומות המוקפים לדירה, שדין כרמלית חל עליהם אך ורק כאשר לא עירבו. אבל בזרעים לא מועיל עירוב, כפי שמשמע ברור בגמ’ ובכל ספרי הפוסקים, ודבריו צע"ג, ובודאי שאין להקל מסברא קלושה זו.
ג. אין רשות ללכת במקום הזרוע שלא יקלקל הזרעים [יש להקשות מרש"י (ב"מ כב, ב) על סברא זו, ואכ"מ] – לשון אדה"ז (שנ"ח, י"ח) היא "אבל אם יש ביניהם מחיצה כהלכתה אין הזרוע אוסר על החצר", היינו דבעינן מחיצה כהלכתה ולא רק שאין רשות ללכת (ובדיוק הל’ כהלכתה – עיין בשיחותיו המרובות של הרבי בענין החילוק בין "נתגייר" ל"נתגייר כהלכה").
ד. אין הזרעים מבטלים הדירה כ"א כשנזרעו בכוונה ולא כשעלו מאליהם, וראיתי מביאים ראי’ לכך מדברי רש"י (עירובין כ"ג, ב’) "נזרע רובו בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי", מדכתב ביטל ולא ביטלו משמע שהאדם הזורע הוא שביטל את דירתו ולא שהזרעים ביטלו את דירתו של האדם. אמנם לשון המחבר בשו"ע (שכ"ח, ט) היא: "אם נזרע רובו הזרעים מבטלים הדירה" וכן היא ל’ אדה"ז (שכ"ח, יז) ממש כל’ המחבר, ויתר על כן, בסעיף י"א כותב המחבר "קרפף יותר מבית סאתיים שהוקף לדירה ונכנסו בו מים . . ואם אינם ראוים לשתי’ דינם כזרעים" וכן לשונו של אדה"ז (סעי’ י"ט) כל’ המחבר ממש – מהלשון "נכנסו" משמע נכנסו מאליהם (ומדובר במים שאינם ראויים לשתי’ (וי"א אף לכביסה – עיין משנה ברורה על המקום) שבפשטות בעל החצר לא ניחא לי’ בהו) ואעפ"כ אסור ודינם כזרעים לכל דבר (בגדרים שנתבארו בהמשך הדברים שם), ומה לי מים שנכנסו מאליהן או זרעים שעלו מאליהן? ועיין בסעיף הבא.
ה. רשות הזורעים מושכרת ליהודים והיהודים לא ניחא להו בזרעים – כבר נתבאר בסעיף הקודם שאף זרעים שעלו מאליהן אוסרים, כיון שאין המקום ראוי לדירה, ומאי שנא הא מהא? ועוד, דהא שכירת הרשות הנ"ל היא להיכר בעלמא ואינה שכירות ממשית (עיין בפרטי דיני השכירות כפי שנתבארו בשו"ע סי’ שפ"ב), וקשה לומר שבשכירות כל-דהיא יהפכו זרעים שנזרעו בכוונה לדברים שלא ניחא בהם. ועוד, שלפעמים (כגון בעיר הנ"ל שראיתי) השדה הזרועה שייכת לאנשים שלא שכרו מהם רשות כיון שהם גרים בישוב אחר ואין צורך לערב עמם או לשכור מהם רשות, ועוד והוא העיקר שלפעמים היהודים המשתמשים בעירוב הם עצמם הזורעים ואיך נאמר ש"לא ניחא להו"?
ו. כשנקצרו הזרעים והמקום ראוי כעת לדירה – בזה נחלקו האחרונים, דיש שהקילו בזה (אפילו כשנקצרו ועומד המקום לזריעה חוזרת עוד כמה חודשים) שמותר מיד לטלטל ללא חשש, ויש שהחמירו (אפילו כאשר לעולם לא יזרעו במקום זה) דיש לפרוץ המחיצה ולתקנה לשם דירה (ויש לברר האם להמחמירים מועיל לפרוץ המחיצה ולתקנה כאשר ידוע שבעוד כמה חודשים יזרעו שוב במקום זה), ולא מצאתי שאדה"ז מדבר בזה, ואולי יש לומר כאן "ספק דרבנן לקולא" וצ"ע למעשה.
לסיכום: ישנם כו"כ היתרים שנכתבו בענין זה, אך לא מצאתי אפילו א’ מהם שיתאים עם דברי אדה"ז, וע"כ לכאורה יש להחמיר בענין זה מעיקר הדין ולא רק מצד "חומרא", וכמובן שאין לומר ליהודי אחר שיטלטל וכיו"ב משום "לפני עור לא תתן מכשול"!
טו. הוספה – טלטול ברשות היחיד
עד כאן דובר על כמה בעיות שישנן בטלטול ברחוב העיר, וכמבואר באריכות שם האיסורים וההיתרים וכו’, וכאן נוסיף ביאור בשאלה נוספת: האם ברשות היחיד גמורה לכו"ע, בתוך הבית, מותר לטלטל בחופשיות, או שגם שם ישנן הגבלות?
וכדי לענות תשובה לשאלה זו, יש להקדים: ידוע שלרשות הרבים מותר (מדאורייתא) לצאת עם כל דבר שהוא בגדר מלבוש או תכשיט, וכל דבר שאיננו מלבוש ולא תכשיט הרי הוא משא. אמנם חכמים גזרו על כו"כ דברים שאע"פ שהם בגדר דמלבוש ותכשיט אסור לצאת בהם בשבת שמא יורידם מעליו מפני סיבה כלשהי ויטלטלם ד’ אמות ברה"ר, כמבואר בארוכה במס’ שבת פרק "במה אשה יוצאה".
ונחלקו הפוסקים בגזירה זו, וזה לשונו של אדה"ז בענין זה (סי’ ש"ג סע’ כ"ג):
"כל תכשיט ומלבוש שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים מחשש שמא יביאנו בידו אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת . . אבל בחצר המעורבת מותר לצאת אפילו בדברים שיש בהם חיוב חטאת אם יצא בהם לרה"ר ואין חוששין שמא ישכח ויצא בהם מחצר לרה"ר.
"ויש חולקין על זה ואמרים שאפילו בתכשיטים שאסרו לצאת בהם לרה"ר משום גזירה שמא יביאם בידו אסור לצאת בהם אפילו בבית דהיינו שאסור להתקשט בהם כלל בשבת . . גזירה שמא יצאו בהם לרה"ר, ואין זו גזירה לגזירה שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרה"ר ישכח להסיר התכשיטין מעליו...
"אבל יש מקילין עוד שאפילו לחצר שאינה מעורבת מותר לצאת בכל התכשיטין שאסרו משום גזירה שמא יביאם בידו.
"ויש מקילין עוד לפי זה לצאת בהם אף לכרמלית . . וע"פ דבריהם אין למחות עכשיו בנשים שלנו היוצאות בכל מיני תכשיטין לפי שי"א שבזמן הזה אין לנו רה"ר כלל אלא לכרמלית" וכו’, (וראה אריכות הדברים בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן).
לסיכום, ישנן ארבעה דעות בנוגע לגזירת התכשיטין, ונפרטן מהמקילין ועד למחמירים:
א. לא גזרו חכמים גזירות אלו אלא ברה"ר גמורה ולא בכרמלית (ועפ"ז התירו לצאת בתכשיטין בכל מקום שאין בו ס’ ריבוא שכן אינו רה"ר (לדעה אחת) כנ"ל), זוהי הדעה האחרונה בדברי אדה"ז.
ב. חכמים גזרו גזירות אלו בכל מקום שאינו רה"י, אבל ברה"י מותר, ואע"פ שלא עירבו, זו הדעה השלישית בדברי אדה"ז.
ג. חכמים גזרו גזירות אלו בכל מקום שאסור לטלטל בו דהיינו אפי’ בחצר שאינה מעורבת. זו הדעה הראשונה בדברי אדה"ז.
ד. חכמים גזרו גזירות אלו בכל מקום שהוא, אפי’ בתוך הבית, גזירה שמא ישכח ויצא לרה"ר. זו הדעה השני’ בדברי אדה"ז.
כשאדה"ז מדבר על דעת המחמירים (המובאת כאן אחרונה) הוא מוסיף ביאור, וז"ל: "ואין צריך לומר שדבר שיש בו חיוב חטאת אם יצא בו לרה"ר שאסור להשים אותו עליו בבית, ולכן אסור להשים איזה חפץ בתוך חיקו או בשאר מקומות שבבגדיו . . וכן לתלות מפתח או חפץ אחר בחגורתו או בשאר מקומות שבבגדיו בענין שאסור לצאת כן לרה"ר, ואין היתר לטלטל שום חפץ בבית אלא בידו שבידו בודאי אין לחוש שמא ישכח ויוציאה לרה"ר שהרי רואה החפץ בידו, משא"כ כשאינו בידו יש לחוש שמא ישכח שהחפץ אצלו כשיוצא לרה"ר . . (ואפילו בעיר המעורבת שאין בה מקום האסור עכשיו בטלטול אסור) ואפילו שיש אומרים שאין לנו רה"ר כלל אין להקל בדבר.
"ויש להחמיר כסברא זו אם לא בעת הצורך שאז יש לסמוך על סברא הראשונה כמו שנתבאר בסי’ ש"א".
דהיינו: מצוי ביותר (וידע איניש בנפשי’) שאדם מניח דבר בכיסו (וכיו"ב) בתוך הבית, ואח"כ כשבא לצאת החוצה אינו זוכר לבדוק את הכיסים, ויוצא לרה"ר כשהחפץ בכיסו, ויכול בקלות לבוא לידי איסור דאורייתא, ע"כ אסרו חכמים להניח שום דבר בבגדיו בשבת, שמא ישכח ויצא לרה"ר, וקודם השבת ישנו חיוב (המבואר בסי’ רנ"ב כ’, ועיי"ש סעי’ י"ז) למשמש בבגדיו ולבדוק (לא רק אם יש בהם "מוקצה" אלא בעיקר) שאין בהם שום דבר כדי שלא יצא בטעות לרה"ר כשיש חפץ בכיסו וכיו"ב.
ואדה"ז פוסק שיש להחמיר כסברא זו וצריך לנהוג כן לכתחילה (ועיין סי’ ש"ח סעי’ י"ט וסי’ ש"י סע’ י"ב שגם בשני מקומות אלו מביא אדה"ז חומרא זו) ורק בעת הצורך יסמוך על סברא הראשונה (שגזירת התכשיטים היא בכל מקום שאסור לטלטל בו) "כמו שנתבאר בסי’ ש"א".
כדי להבין ביתר ביאור מתי אדה"ז מיקל בענין זה, ולאידך עד כמה אדה"ז מחמיר בעצם הענין, נביא את תוכן דברי אדה"ז בסי’ ש"א (סעיף ל"ח), וזה קיצור דבריו: יהודי שחושש שמא יגנב כספו וע"כ תפר אותו בתוך בגדיו, לפעמים אפשר להתיר לו לצאת עם בגדים אלו בשבת אפילו לרחובות המצויים (שיש מחלוקת אם הם רה"ר או כרמלית), אבל אם יכול הוא לשבת בבית כל השבת – יעשה כן ולא יצא לכרמלית, מכיון שאמנם זהו טלטול בשינוי אבל אין זה היתר גמור. ומסיים שם אדה"ז שאם הדבר באפשרותו לא ילבש בגד זה כלל בשבת, אף אם אין בו איסור מוקצה, מפני החשש דלעיל שמא יצא לרה"ר, אבל כשחושש שיגנבו את ממונו אין מחמירים עליו (עיי"ש בארוכה ובקו"א ס"ק ט’).
לסיכום: יש להחמיר שלא להניח בכיס וכיו"ב שום דבר שמא ישכח ויצא עמו לרה"ר, ובשעת הצורך אפשר להקל. ולהעיר, שכאשר מקפידים על זה הרבה יותר קל גם להחמיר שלא לסמוך על ה"עירוב" הנפוץ על כל החששות שבו.
סיכום כללי
ב"עירוב" הנפוץ יש שלש בעיות כלליות:
א. י"א שאין לנו רה"ר מכיון שצריך שיעברו ס’ ריבוא בכל יום במקום בשביל שהוא יהי’ רה"ר, ולדבריהם מועיל צוה"פ בלבד, אבל י"א שיש רה"ר בלא ס’ ריבוא, ולדבריהם אין מועיל צוה"פ בלבד (מדרבנן, וי"א מדאורייתא, ואדה"ז פוסק כהמקילים שזוהי גזירה דרבנן בלבד), במחלוקת זו הכריע אדה"ז כהמקילים, וכתב "וכל ירא שמים יחמיר לעצמו".
ב. י"א שהיקף צוה"פ מועיל בפרוץ מרובה על העומד גם ביותר מעשר אמות, וי"א שאין צוה"פ מועילה אלא עד עשר אמות או בעומד מרובה על הפרוץ, ולדבריהם ה"עירוב" שלנו אינו כלום, במחלוקת זו אדה"ז פוסק כהמקילים "וטוב לחוש" כהמחמירים.
ג. ענין הזרעים שנתבאר בפרק זה ובפרק הקודם, אשר לדעת אדה"ז לכאורה כל מקום שיש בו בית-סאתיים של זרעים הרי הם אוסרים את ההיקף כולו, עד שיעשו מחיצה כהלכתה (אפי’ צוה"פ וכיו"ב – כפשוט) בין הזרעים לשאר השטח המוקף.
(בענין שכירת הרשות המוזכרת לעיל – שאלתי א’ מרבני אנ"ש, ואמר לי ששוכרים את הרשות מן המשטרה, שכיון שיש להם רשות להכנס בעת הצורך לכל בית בעיר – ניתן לשכור מהם את כל העיר).
כמו"כ נתבאר שראוי להחמיר שלא להניח דברים בכיסים וכיו"ב גם בתוך הבית שמא יטעה ויצא בהם למקום האסור בטלטול.
יש להזכיר שכל האמור כאן אינו להלכה ולא למעשה, כ"א לפלפולא בעלמא, ולמעשה יש לשאול רב מורה הוראה.
אם ישנו מן הקוראים (ובפרט הרבנים מורי הוראה) מי שיש לו תגובות וכו’ על הנכתב כאן – אבקשנו בכל לשון של בקשה שישלחן בהקדם האפשרי למערכת "הערות התמימים ואנ"ש – פורטל חב"ד" (באמצעות קישור זה או באימייל) או לאימייל שלי.
הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, בהתגלות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א תיכף ומי"ד ממ"ש.
