מחאה ללא פשרות
מה לפרסם?
כ''ט תשרי ס''ה
גם מתי שלא אתה הקובע
ישנם הטוענים: מה הענין לצעוק ולמחות כאשר לא רוצים לציית ועל-אחת-כמה-וכמה שלא שואלים, שלכן, טוענים הם, שאף-על-פי שזה דין מפורש בשולחן-ערוך, אבל מכיון שלא שואלים אותו (ואפילו אם ישאלו מי יודע האם יצייתו) - א"כ מדוע צריך להדחף בראש קר בנושא חם?
והמענה ע"כ הוא, שכאשר מדובר אודות פיקוח-נפש - הדין הוא(כפי שנפסק בהלכות שבת), ש"הנשאל מגונה" (וכל הפרטים), כפי שנתבאר שם הטעם: שכיצד יתכן מצב שיחכו עד שיבואו לשאול?!
אלו שיודעים את הפסק-דין, ויודעים שמדובר על פיקוח-נפש, אסור להם לחכות עד שיבואו לשאול אותם, אלא מוכרחים הם להכריז ולפרסם את הפסק-דין, ולפרסם אותו "גלוי לעין כל", ובפרסום המתאים, שידעו את הפסק-דין הברור הגלוי והמפורש: שצרכים לעמוד כלי נשק!
(י"ג תמוז תשל"ט)
לפרסם את 'שכ"ט' באופן שלא יהיה אחד ויחיד שלא יודע מזה
וכשמגיע רב "בטלן" שמסתגר בחדרי-חדרים, ושואלים אותו האם ע"פ הלכה צריכה הממשלה לממן את הישיבות - הוא אומר: ודאי שכן! וכששואלים אותו, האם אפשר לפרסם זאת בשמו? הוא משיב: לא צריכים ללכת ולפרסם מכיוון שהוא בעצמו ילך ויפרסם.
שואלים אותו לאח"מ: האם מותר לוותר על שטחים שזקוקים להם למנוע פיקו"נ? הוא משיב: אחרתם, מכיוון שכבר פרסמתי את הדין, שהקב"ה כבר מזמן פסק בשו"ע שלו שזה אסור.
ואמר שהשואל בזו שאלה "הרי זה שופך דמים", ו"הנשאל הר"ז מגונה" מפני שהיה לו לפרסם ברבים שזה אסור, וצריך לפרסם באופן כזה שלא יהי’ אחד ויחיד שלא ידע מהדין הזה!
וכשמתנהגים באופן הזה דווקא - ממלאים את תפקידם כראוי.
(ש"פ ויקהל-פקודי תש"מ)
שרון מדבר רק בשם הערבים
אינני משלה את עצמי שבאשר יזכירו ל"מדינאים" הנ"ל את הטעויות שנעשו בעבר (ב"קעמפ דיויד", וכיו"ב) ישנו תיכף ומיד את דעתם ויתחרטו מהשיטה בה הולכים הם במשך זמן רב: אודות "יראת שמים" אין מה לדבר עמהם -הם לא מפחדים מהקב"ה, ולא מפחדים מה"שולחן-ערוך", ולכן יוצאים הם למלחמה נגד "מיהו יהודי", נגד "שמירת-שבת", וכיו"ב: את הבושה מפני "בשר ודם" [שהרי כולם יודעים שפלוני בן פלוני התנהג כך במלחמת יום הכיפורים, וכתוצאה מזה נפלו קורבנות מיותרים, ואעפ"כ, מתנהג הוא גם בדרך זו] - איבדו הם לגמרי, ולכן, נשארה רק ברירה אחת כדי לפעול עליהם שישנו את הנהגתם:
לפרסם ברבים שכולם ידעו שפלוני בן פלוני עיכב את סיום מבצע "שלום הגליל" בעתו ובזמנו, למרות דעתם המוחלטת של אנשי הצבא שחיבים להשלים ולסיים מבצע זה בשלימותו (כפי שפורסם אפילו בעיתוני ארץ-ישראל, למרות ה"צנזורה" כו’). וכאשר כולם ידעו שהוא עיכב זאת, אזי לא יבחרו בו (ולא בתלמידו ובמפלגתו) בבחירות ל"כנסת" הבאה! ולא יתנו לו לדבר בשמם של יהודי ארץ- ישראל [הוא וחבריו יכולים לדבר בשם הערבים וכו’ (שלהם הביאו תועלת ע"י עיכוב סיום המבצע הנ"ל), אבל לא בשם היהודים!] - כנראה שזהו הדבר היחיד שיפעל עליהם!!
וכולי האי ואולי - יפעל "איום" זה על ה"מדינאים" החפצים להמשיך לשבת על ה"כסאות", ולתפוס עמדה בחיים הפוליטים של ארץ ישראל - שיפסיקו "לשחק" עם חישובים פוליטים ומדיניים על חשבון ביטחונם של היהודים הנמצאים בכל ארץ ישראל לגבולותיה!
(ליל ג’ תמוז תשמ"ב)
קול קורא לקיים את שו"ע סימן שכ"ט
יש לפרסם "קול קורא" שזהו דין בשולחן-ערוך (שאיננו קשור ב"קדושת הארץ" "עליה בחומה", וכל כיוצא בזה) וחל על כל ריכוז יהודי בכל מקום שהוא (אפילו בחוץ-לארץ), שאפילו בשבת יש לצאת כנגדם בכלי נשק, ואף כאשר הם באים על עסקי קש ותבן - כיון שזהו ב"ספר" (ליד הגבול). ופירסום "קול-קורא זה שיפעל רושם חזק - הוא עתה בבחינת "דבר בעיתו".
(בעת ביקור האדמו"ר מסדיגורא ט’ אלול תשל"ח)
ישנם הטוענים: מה הענין לצעוק ולמחות כאשר לא רוצים לציית ועל-אחת-כמה-וכמה שלא שואלים, שלכן, טוענים הם, שאף-על-פי שזה דין מפורש בשולחן-ערוך, אבל מכיון שלא שואלים אותו (ואפילו אם ישאלו מי יודע האם יצייתו) - א"כ מדוע צריך להדחף בראש קר בנושא חם?
והמענה ע"כ הוא, שכאשר מדובר אודות פיקוח-נפש - הדין הוא(כפי שנפסק בהלכות שבת), ש"הנשאל מגונה" (וכל הפרטים), כפי שנתבאר שם הטעם: שכיצד יתכן מצב שיחכו עד שיבואו לשאול?!
אלו שיודעים את הפסק-דין, ויודעים שמדובר על פיקוח-נפש, אסור להם לחכות עד שיבואו לשאול אותם, אלא מוכרחים הם להכריז ולפרסם את הפסק-דין, ולפרסם אותו "גלוי לעין כל", ובפרסום המתאים, שידעו את הפסק-דין הברור הגלוי והמפורש: שצרכים לעמוד כלי נשק!
(י"ג תמוז תשל"ט)
לפרסם את 'שכ"ט' באופן שלא יהיה אחד ויחיד שלא יודע מזה
וכשמגיע רב "בטלן" שמסתגר בחדרי-חדרים, ושואלים אותו האם ע"פ הלכה צריכה הממשלה לממן את הישיבות - הוא אומר: ודאי שכן! וכששואלים אותו, האם אפשר לפרסם זאת בשמו? הוא משיב: לא צריכים ללכת ולפרסם מכיוון שהוא בעצמו ילך ויפרסם.
שואלים אותו לאח"מ: האם מותר לוותר על שטחים שזקוקים להם למנוע פיקו"נ? הוא משיב: אחרתם, מכיוון שכבר פרסמתי את הדין, שהקב"ה כבר מזמן פסק בשו"ע שלו שזה אסור.
ואמר שהשואל בזו שאלה "הרי זה שופך דמים", ו"הנשאל הר"ז מגונה" מפני שהיה לו לפרסם ברבים שזה אסור, וצריך לפרסם באופן כזה שלא יהי’ אחד ויחיד שלא ידע מהדין הזה!
וכשמתנהגים באופן הזה דווקא - ממלאים את תפקידם כראוי.
(ש"פ ויקהל-פקודי תש"מ)
שרון מדבר רק בשם הערבים
אינני משלה את עצמי שבאשר יזכירו ל"מדינאים" הנ"ל את הטעויות שנעשו בעבר (ב"קעמפ דיויד", וכיו"ב) ישנו תיכף ומיד את דעתם ויתחרטו מהשיטה בה הולכים הם במשך זמן רב: אודות "יראת שמים" אין מה לדבר עמהם -הם לא מפחדים מהקב"ה, ולא מפחדים מה"שולחן-ערוך", ולכן יוצאים הם למלחמה נגד "מיהו יהודי", נגד "שמירת-שבת", וכיו"ב: את הבושה מפני "בשר ודם" [שהרי כולם יודעים שפלוני בן פלוני התנהג כך במלחמת יום הכיפורים, וכתוצאה מזה נפלו קורבנות מיותרים, ואעפ"כ, מתנהג הוא גם בדרך זו] - איבדו הם לגמרי, ולכן, נשארה רק ברירה אחת כדי לפעול עליהם שישנו את הנהגתם:
לפרסם ברבים שכולם ידעו שפלוני בן פלוני עיכב את סיום מבצע "שלום הגליל" בעתו ובזמנו, למרות דעתם המוחלטת של אנשי הצבא שחיבים להשלים ולסיים מבצע זה בשלימותו (כפי שפורסם אפילו בעיתוני ארץ-ישראל, למרות ה"צנזורה" כו’). וכאשר כולם ידעו שהוא עיכב זאת, אזי לא יבחרו בו (ולא בתלמידו ובמפלגתו) בבחירות ל"כנסת" הבאה! ולא יתנו לו לדבר בשמם של יהודי ארץ- ישראל [הוא וחבריו יכולים לדבר בשם הערבים וכו’ (שלהם הביאו תועלת ע"י עיכוב סיום המבצע הנ"ל), אבל לא בשם היהודים!] - כנראה שזהו הדבר היחיד שיפעל עליהם!!
וכולי האי ואולי - יפעל "איום" זה על ה"מדינאים" החפצים להמשיך לשבת על ה"כסאות", ולתפוס עמדה בחיים הפוליטים של ארץ ישראל - שיפסיקו "לשחק" עם חישובים פוליטים ומדיניים על חשבון ביטחונם של היהודים הנמצאים בכל ארץ ישראל לגבולותיה!
(ליל ג’ תמוז תשמ"ב)
קול קורא לקיים את שו"ע סימן שכ"ט
יש לפרסם "קול קורא" שזהו דין בשולחן-ערוך (שאיננו קשור ב"קדושת הארץ" "עליה בחומה", וכל כיוצא בזה) וחל על כל ריכוז יהודי בכל מקום שהוא (אפילו בחוץ-לארץ), שאפילו בשבת יש לצאת כנגדם בכלי נשק, ואף כאשר הם באים על עסקי קש ותבן - כיון שזהו ב"ספר" (ליד הגבול). ופירסום "קול-קורא זה שיפעל רושם חזק - הוא עתה בבחינת "דבר בעיתו".
(בעת ביקור האדמו"ר מסדיגורא ט’ אלול תשל"ח)
