חי וקיים
"שאפשר לראות ולשמוע אותו"
י''ג תשרי ס''ה
שאלה:
נכון שרבי צריך להיות בגוף גשמי, אבל מה הפירוש ’גוף גשמי’? – לכאורה גשמי זה רק מה שאנחנו יכולים לראות בעינים ולשמוע באוזניים, ואם אנחנו רק ’מאמינים’ שיש גוף הרי זה שוב רק מציאות רוחנית, שהרי היא אינה נתפסת בחושים גשמיים. ולכאורה זה גם כל הסיבה שהרבי צריך להיות מלובש בגוף גשמי, בשביל שאנחנו נוכל לתקשר איתו בחושיינו הגשמיים. מהי א"כ המשמעות של ’גוף גשמי’ שאין בינינו לבינו כל קשר?
תשובה:
מה פועלת מציאותו של הרבי
אפשר לחלק את השאלה לשנים: א. מהי המשמעות של גוף גשמי אם איננו רואים ושומעים אותו? ב. במה הוא גשמי אם אינו נתפס בחושיינו? הביאור בזה תלוי בביאור טעם ומשמעות התלבשות נשמתו של הרבי בגוף גשמי ופעולתה (בהמשך לתשובה הקודמת), עפ"ז נגדיר גם את המושג "גשמי", כי הדברים תלויים זב"ז כדלקמן.
בשלב זה כבר ברור שמציאותו של הרבי היא גופו הגשמי בו מלובשת נשמתו, השאלה היא האם כל מציאותו היא בשביל שאנו נוכל לראות ולשמוע אותו, או שבעצם מציאותו כנשמה בגוף בעולם פועל הוא את ענינו ומהותו. לפלא שיש בכלל צורך לבאר דברים כה פשוטים ויסודיים, מסתבר שבלבול המוחות שנוצר בזמן האחרון עבר כל גבול (בפרט שהרי בטענה זו נמצא שמציאותו של הרבי אינה קיימת ח"ו) .
אין הרי שום מקום להבין שכל מציאותו של הרבי קיימת רק בשביל לראות ולשמוע אותו, שהרי מציאותו של הרבי היא הראש ומוח הממשיך חיות לכל נשמות ישראל, וברור שאין לזה כל קשר לראי’ ושמיעה. אכן מבואר בתניא שע"י הדביקה ברבי הרי החיות שנשפעת על ידו היא פנימית (ולא בבחי’ אחוריים), והיינו שע"י התקשרות לרבי עם החושים הגשמיים ועם כוחות הנפש – חודר הקשר העצמי עם הרבי בפנימיות, אך כל זה שייך רק אם יודעים אל מי מתקשרים, את מי רואים ושומעים? – המוח והראש!
יסוד ההתקשרות של חסיד לרבי המתבטאת באמונה, ביטול והתמסרות, מתייחסות לעצם מציאותו של הרבי בלי קשר ותלות במה שהרבי נותן לנו, ובהם נוגעת עצם העובדה שהרבי הוא נשיא הדור ודבריו הם דבר ה’. מי שרואה בכל מציאותו של הרבי רק במה היא מתייחסת אליו ומה הוא מקבל ממנו, הרי לא רק שחסר לו את היסוד, אלא שגם בהתקשרות שכן קיימת אצלו אין כל משמעות כנ"ל .
רבי – מציאות תמידית ונצחית
אם כל מציאותו של הרבי היא רק בזה שרואים ושומעים אותו, הרי שפעולתו זו מצטמצמת בכל הפרטים דעולם – מקום המצאו וטווח הראי’ שסביבו בלבד, שנה – רק בזמן שיוצא ומתגלה, ונפש – רק לאלו מבני ישראל שנמצאים סביבו. והרי האמת הברורה היא ש"צדיק יסוד עולם", והוא הראש דכל בני ישראל, ובכל זמן בשוה.
בפרט נוגעת כאן הנקודה של זמן, שבענין זה של צדיק, נשיא הדור ומלכות בית דוד מודגש בריבוי מקומות שזוהי מציאות תמידית ונצחית, "עד שלא ישקיע שמשו של צדיק – הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו", "עמד ושתלם בכל דור ודור שנאמר וצדיק יסוד עולם", "אין דור שאין בו כמשה", "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", "מוכרח להיות משה בכל דור שבו מלובשת נשמת משה", "בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד", "אנו ממלכות בית דוד שתמשיך תמיד עד ביאת משיח" ועוד – וזאת כיון שמציאותו של הרבי היא המציאות דאלקות (וגילוי אלקות) בעולם, ומלכות בית דוד היא מלכות ה’ כאן בעולם הזה הגשמי.
מה מוכח מהשיחה בחלק כ"ד?
ובהשגחה פרטית הביאו דוקא בענין זה את השיחה הראשונה בלקוטי שיחות חלק כ"ד, בה מבאר הרבי את הענין של "ממוצע המחבר": כדי שיהודי פה למטה יהי’ קשור עם הקב"ה ויעבוד אותו כמו שצריך להיות עם כל כוחות הנפש, גם עם שכלו ורגשותיו, אז זהו כשאלקות נמשכת כביכול פה למטה, עד באופן של לידע שיש שם אלקה, לדעת – נוסף על להאמין שיש שם אלקה שזהו בדרגת האלקות כפי שהי מצ"ע, פשוט בתכלית הפשיטות.
אלקות מתגלית ל"איש" למטה, נשמה בגוף, ומתלבשת בו ביחוד נפלא עד בדוגמת משה שהוא "איש האלוקים", איש שאפשר לראות ולשמוע אותו. עכלה"ק. ומהתבטאות זו האחרונה, "שאפשר לראות ולשמוע אותו" – רצו להוכיח שכל הענין הוא רק בראייתו ושמיעתו.
אלא שעיון בתוכן שיחה זו עצמה מפריך לגמרי טענה זו: הביאור בשיחה הוא שעשיית עגל הזהב ע"י בני ישראל היתה לצורך "ממוצע המחבר" במקום משה, ע"י זה שאלקות נמשכת וחודרת בעולם הזה הגשמי, ואדרבה, הם חשבו שע"י שההמשכה תהי’ בדרגא נחותה יותר – דומם, תהי’ לזה יותר השפעה בעולם.
והרבי מדמה זאת לציווי הקב"ה "ועשו לי מקדש (מזהב וכסף וכו’) ושכנתי בתוכם", ומוסיף שעיקר המשכן הוא הארון ושני הכרובים, שעי"ז היתה השראת השכינה בין בני ישראל. והרי אין ספק שהשראת השכינה בארון אינה קשורה לא לראי’ ולא לשמיעה, אלא רק לעצם מציאות הארון. ועד"ז הוא פעולתו של "ממוצע המחבר", משה רבינו, תחתיו הקימו בנ"י עגל זהב. וכל זה מבואר מיד לאחרי הקטע שצוטט לעיל!
גם כשמעיינים בשיחה להבין מה היתה טעותם של בני ישראל בזה, עד שנגרר מזה לבסוף החטא הנורא של עבודה זרה, לא מוצאים כל קשר לעצם הענין של "ממוצע המחבר", טעותם היתה בכך שהם בעצמם בחרו את ה"ממוצע" ע"פ הבנתם, וזה נוגד (בדקות) לאחדות ה’ ש"אין עוד מלבדו", כיון שרק ה"ממוצע" שהקב"ה שלחו ועשה אותו להיות שליח לבנ"י, הוא "המחבר" בינינו לבין הקב"ה.
גדר "גשמי"
מה א"כ מקומה של התבטאות זו, "שאפשר לראות ולשמוע אותו", בתוך ביאור ענין "ממוצע המחבר"? התשובה היא פשוטה: "ממוצע המחבר" הוא מציאות שהגדרתה נוגעת להבנת הענין, שכן כל פעולתה היא בכך שאלקות מתלבשת בה. ההגדרה הכללית לכל מציאות היא ההגבלות דמקום וזמן .
אלא שהגדרה זו אינה מספיקה שכן בהגבלות אלו גופא ישנם דרגות שונות, ולדוגמא – קול ריח ומראה מוגבלים בזמן ומקום, ואעפ"כ אינם תופסים מקום גשמי, ועד שגם במציאות רוחנית שייך בדקות הגבלות אלו. כיון שאין הגדרה מדויקת להגבלה דמקום וזמן במציאות גשמית וממשית, ה"ה מוגדרת ע"י יחס חיצוני – שחושים גשמיים יכולים לתפוס את מציאות זו – אפשרות הקיימת רק במציאות גשמית ממש.
הגדרת המציאות בכך "שאפשר לראות ולשמוע" אותה, איננה מייחסת את המציאות אלינו, אלא עדיין מגדירה את המציאות מצד עצמה, ולכן גם כאשר נוצר מצב בלתי רגיל שמצד סיבה (בלתי מובנת כלל) אין רואים בפועל בעיני בשר ולא שומעים לע"ע את הרבי שליט"א מלך המשיח, הרי ברור שמציאותו קיימת כ"איש האלוקים" בגוף גשמי (היינו שמצ"ע הוא מוגבל בזמן ומקום כנ"ל), "איש שאפשר לראות ולשמוע אותו", ובפועל – תיכף ומיד ממש.
לסיכום:
א. ענינו של הרבי נפעל ע"י עצם מציאותו בעולם באופן תמידי, שבזה הוא משרה אלקות בעולם ופועל קשר עצמי בין בני ישראל והעולם כולו עם הקב"ה.
ב. החושים רק מחדירים קשר עצמי זה בפנימיות.
נכון שרבי צריך להיות בגוף גשמי, אבל מה הפירוש ’גוף גשמי’? – לכאורה גשמי זה רק מה שאנחנו יכולים לראות בעינים ולשמוע באוזניים, ואם אנחנו רק ’מאמינים’ שיש גוף הרי זה שוב רק מציאות רוחנית, שהרי היא אינה נתפסת בחושים גשמיים. ולכאורה זה גם כל הסיבה שהרבי צריך להיות מלובש בגוף גשמי, בשביל שאנחנו נוכל לתקשר איתו בחושיינו הגשמיים. מהי א"כ המשמעות של ’גוף גשמי’ שאין בינינו לבינו כל קשר?
תשובה:
מה פועלת מציאותו של הרבי
אפשר לחלק את השאלה לשנים: א. מהי המשמעות של גוף גשמי אם איננו רואים ושומעים אותו? ב. במה הוא גשמי אם אינו נתפס בחושיינו? הביאור בזה תלוי בביאור טעם ומשמעות התלבשות נשמתו של הרבי בגוף גשמי ופעולתה (בהמשך לתשובה הקודמת), עפ"ז נגדיר גם את המושג "גשמי", כי הדברים תלויים זב"ז כדלקמן.
בשלב זה כבר ברור שמציאותו של הרבי היא גופו הגשמי בו מלובשת נשמתו, השאלה היא האם כל מציאותו היא בשביל שאנו נוכל לראות ולשמוע אותו, או שבעצם מציאותו כנשמה בגוף בעולם פועל הוא את ענינו ומהותו. לפלא שיש בכלל צורך לבאר דברים כה פשוטים ויסודיים, מסתבר שבלבול המוחות שנוצר בזמן האחרון עבר כל גבול (בפרט שהרי בטענה זו נמצא שמציאותו של הרבי אינה קיימת ח"ו) .
אין הרי שום מקום להבין שכל מציאותו של הרבי קיימת רק בשביל לראות ולשמוע אותו, שהרי מציאותו של הרבי היא הראש ומוח הממשיך חיות לכל נשמות ישראל, וברור שאין לזה כל קשר לראי’ ושמיעה. אכן מבואר בתניא שע"י הדביקה ברבי הרי החיות שנשפעת על ידו היא פנימית (ולא בבחי’ אחוריים), והיינו שע"י התקשרות לרבי עם החושים הגשמיים ועם כוחות הנפש – חודר הקשר העצמי עם הרבי בפנימיות, אך כל זה שייך רק אם יודעים אל מי מתקשרים, את מי רואים ושומעים? – המוח והראש!
יסוד ההתקשרות של חסיד לרבי המתבטאת באמונה, ביטול והתמסרות, מתייחסות לעצם מציאותו של הרבי בלי קשר ותלות במה שהרבי נותן לנו, ובהם נוגעת עצם העובדה שהרבי הוא נשיא הדור ודבריו הם דבר ה’. מי שרואה בכל מציאותו של הרבי רק במה היא מתייחסת אליו ומה הוא מקבל ממנו, הרי לא רק שחסר לו את היסוד, אלא שגם בהתקשרות שכן קיימת אצלו אין כל משמעות כנ"ל .
רבי – מציאות תמידית ונצחית
אם כל מציאותו של הרבי היא רק בזה שרואים ושומעים אותו, הרי שפעולתו זו מצטמצמת בכל הפרטים דעולם – מקום המצאו וטווח הראי’ שסביבו בלבד, שנה – רק בזמן שיוצא ומתגלה, ונפש – רק לאלו מבני ישראל שנמצאים סביבו. והרי האמת הברורה היא ש"צדיק יסוד עולם", והוא הראש דכל בני ישראל, ובכל זמן בשוה.
בפרט נוגעת כאן הנקודה של זמן, שבענין זה של צדיק, נשיא הדור ומלכות בית דוד מודגש בריבוי מקומות שזוהי מציאות תמידית ונצחית, "עד שלא ישקיע שמשו של צדיק – הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו", "עמד ושתלם בכל דור ודור שנאמר וצדיק יסוד עולם", "אין דור שאין בו כמשה", "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", "מוכרח להיות משה בכל דור שבו מלובשת נשמת משה", "בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד", "אנו ממלכות בית דוד שתמשיך תמיד עד ביאת משיח" ועוד – וזאת כיון שמציאותו של הרבי היא המציאות דאלקות (וגילוי אלקות) בעולם, ומלכות בית דוד היא מלכות ה’ כאן בעולם הזה הגשמי.
מה מוכח מהשיחה בחלק כ"ד?
ובהשגחה פרטית הביאו דוקא בענין זה את השיחה הראשונה בלקוטי שיחות חלק כ"ד, בה מבאר הרבי את הענין של "ממוצע המחבר": כדי שיהודי פה למטה יהי’ קשור עם הקב"ה ויעבוד אותו כמו שצריך להיות עם כל כוחות הנפש, גם עם שכלו ורגשותיו, אז זהו כשאלקות נמשכת כביכול פה למטה, עד באופן של לידע שיש שם אלקה, לדעת – נוסף על להאמין שיש שם אלקה שזהו בדרגת האלקות כפי שהי מצ"ע, פשוט בתכלית הפשיטות.
אלקות מתגלית ל"איש" למטה, נשמה בגוף, ומתלבשת בו ביחוד נפלא עד בדוגמת משה שהוא "איש האלוקים", איש שאפשר לראות ולשמוע אותו. עכלה"ק. ומהתבטאות זו האחרונה, "שאפשר לראות ולשמוע אותו" – רצו להוכיח שכל הענין הוא רק בראייתו ושמיעתו.
אלא שעיון בתוכן שיחה זו עצמה מפריך לגמרי טענה זו: הביאור בשיחה הוא שעשיית עגל הזהב ע"י בני ישראל היתה לצורך "ממוצע המחבר" במקום משה, ע"י זה שאלקות נמשכת וחודרת בעולם הזה הגשמי, ואדרבה, הם חשבו שע"י שההמשכה תהי’ בדרגא נחותה יותר – דומם, תהי’ לזה יותר השפעה בעולם.
והרבי מדמה זאת לציווי הקב"ה "ועשו לי מקדש (מזהב וכסף וכו’) ושכנתי בתוכם", ומוסיף שעיקר המשכן הוא הארון ושני הכרובים, שעי"ז היתה השראת השכינה בין בני ישראל. והרי אין ספק שהשראת השכינה בארון אינה קשורה לא לראי’ ולא לשמיעה, אלא רק לעצם מציאות הארון. ועד"ז הוא פעולתו של "ממוצע המחבר", משה רבינו, תחתיו הקימו בנ"י עגל זהב. וכל זה מבואר מיד לאחרי הקטע שצוטט לעיל!
גם כשמעיינים בשיחה להבין מה היתה טעותם של בני ישראל בזה, עד שנגרר מזה לבסוף החטא הנורא של עבודה זרה, לא מוצאים כל קשר לעצם הענין של "ממוצע המחבר", טעותם היתה בכך שהם בעצמם בחרו את ה"ממוצע" ע"פ הבנתם, וזה נוגד (בדקות) לאחדות ה’ ש"אין עוד מלבדו", כיון שרק ה"ממוצע" שהקב"ה שלחו ועשה אותו להיות שליח לבנ"י, הוא "המחבר" בינינו לבין הקב"ה.
גדר "גשמי"
מה א"כ מקומה של התבטאות זו, "שאפשר לראות ולשמוע אותו", בתוך ביאור ענין "ממוצע המחבר"? התשובה היא פשוטה: "ממוצע המחבר" הוא מציאות שהגדרתה נוגעת להבנת הענין, שכן כל פעולתה היא בכך שאלקות מתלבשת בה. ההגדרה הכללית לכל מציאות היא ההגבלות דמקום וזמן .
אלא שהגדרה זו אינה מספיקה שכן בהגבלות אלו גופא ישנם דרגות שונות, ולדוגמא – קול ריח ומראה מוגבלים בזמן ומקום, ואעפ"כ אינם תופסים מקום גשמי, ועד שגם במציאות רוחנית שייך בדקות הגבלות אלו. כיון שאין הגדרה מדויקת להגבלה דמקום וזמן במציאות גשמית וממשית, ה"ה מוגדרת ע"י יחס חיצוני – שחושים גשמיים יכולים לתפוס את מציאות זו – אפשרות הקיימת רק במציאות גשמית ממש.
הגדרת המציאות בכך "שאפשר לראות ולשמוע" אותה, איננה מייחסת את המציאות אלינו, אלא עדיין מגדירה את המציאות מצד עצמה, ולכן גם כאשר נוצר מצב בלתי רגיל שמצד סיבה (בלתי מובנת כלל) אין רואים בפועל בעיני בשר ולא שומעים לע"ע את הרבי שליט"א מלך המשיח, הרי ברור שמציאותו קיימת כ"איש האלוקים" בגוף גשמי (היינו שמצ"ע הוא מוגבל בזמן ומקום כנ"ל), "איש שאפשר לראות ולשמוע אותו", ובפועל – תיכף ומיד ממש.
לסיכום:
א. ענינו של הרבי נפעל ע"י עצם מציאותו בעולם באופן תמידי, שבזה הוא משרה אלקות בעולם ופועל קשר עצמי בין בני ישראל והעולם כולו עם הקב"ה.
ב. החושים רק מחדירים קשר עצמי זה בפנימיות.
