משה הוא מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים ועי"ז יש בכחו לחבר אלקות עם העולם

וי"ל שאלו הם שני הענינים בכפילות שבתחילת וסיום מזמור צדי"ק – היו בשלימות ובגלוי אצל משה רבינו – שהוא הממוצע המחבר בין הקב"ה ובנ"י, "אנכי עומד בין ה’ וביניכם", וממוצע צריך להיות בו משני הענינים שהוא מחבר: 

על "איש האלקים" אומרים חז"ל אם אלקים למה איש ואם איש למה אלקים כו’, מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". ובהיות אצלו שני ענינים אלו – "איש (ו)האלקים" – יש בכח משה לחבר אלקות עם העולם (כפי שהי’ בגלוי במשכן משה). 

ובפרטיות יותר – י"ל ששני קצוות אלו בממוצע הם שני הענינים של "משה" ו"איש האלקים" (הכפל בתחילת המזמור): 

אע"פ ש"איש האלקים" הוא חיבור של שני קצוות ("איש" ו"האלקים") כפי שהם באדם אחד (משה) – אבל מ"מ שם אלקים בגימטריא הטבע, זוהי הדרגא באלקות ש"מתלבשת" ומחי’ את טבע העולם. ולכן נאמר "איש האלקים", כיון שבחי’ "איש" ("מחציו ולמטה") של משה, כפי שהוא קשור עם העולם, מתאחד (רק) עם "האלקים" (אלקות שבערך הבריאה), אבל לא עם הוי’ (שם העצם כו’), גילוי האלקות שלמעלה מהעולם (שנברא בשם אלקים, בראשית ברא אלקים). 

אמנם "משה (שנאמר לפני "איש האלקים") הוא על שם "כי מן המים משיתיהו – משם מ"ה (ונחנו מה), שם הוי’ (למעלה מ"איש האלקים"), אלקות שלמעלה מהבריאה. וידוע הפירוש בזה, ששרש נשמת משה הוא מדרגא גבוהה מאד, בחי’ מים (עלמא דאתכסיא), שלמעלה מארץ ויבשה (מקום מושב האדם), ומשם – "מן המים משיתיהו" בגלוי ב(עלמא דאתגליא, עד ב)עולם הזה הגשמי. כך שכפי שהוא נמצא כנשמה בגוף פה למטה ה"ה בגלוי "מן המים", דבוק בגלוי למקורו למעלה (בדוגמת דגי הים שתמיד קשורים בגלוי למקור חיותם – מי הים). 

נמצא ש"משה איש האלקים" רומז על שני הענינים הנ"ל אצל משה: (א) "משה" – התקשרותו (פה למטה) עם אלקות שלמעלה מהבריאה (שנותנת את הכח לגלות אלקות למטה ולשנות את העולם, ולהמשיך נצחיות, כח הבלי גבול – למטה), ו(ב) "איש האלקים" – התקשרותו (כאיש) עם אלקות שבערך הבריאה, וזה נותן את הכח להמשיך אלקות בערך ל(בנ"י) נשמות בגופים בעולם, באופן שיכולים להעשות כלים (מצד ענינם הם), ובאופן של קביעות, לגילוי אלקות שבערך הבריאה, עד ל"ושכנתי בתוכם" – גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה.