ב. מנחם
מארש – של מה?
כ''ח תשרי ס''ה
תפילות יום-כיפור השנה היו ככל התפילות של יום כיפור האחרונות, במובן מסוים; החל מתפילת "כל נדרי", המשכם בשחרית, מוסף ומנחה, כשהשיא כמובן היה בתפילת "נעילה". ההתרגשות להתפלל תפילות אלו במחיצת נשיא הדור ומנהיגו – היא לא התרגשות שמגיעה עם כל תפילה ותפילה. כל אחד מהמתפללים שגדשו את מקום המקדש, קיווה לחוש את מעט מהקדושה שאמור לחוש כל אחד מהיהודים ביום קדוש זה, וכמובן שבמקום קדוש זה.
מה שלא היה מובן, זה שדווקא ברגע השיא של תפילת נעילה, במארש, הייתה התארגנות – הייתי אומר – של כמה אנשים שלמדו משנים עברו שכמה זמן לאחר שמנגנים את הניגון של המארש, מתחילים לשיר את ניגון הקודש – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", הנהגה שהתחילה כבר מיום הכיפורים ה’תשנ"ג. רעיון זה ככל הנראה לא מצא חן בעיניהם, עד שהחליטו לארגן קבוצה מאחור, במערב 770 ולהמשיך לנגן את המארש, ללא הבט על חשיבות העניין של ניגון ה"יחי" הבא מיד לאחר המלכת הקב"ה עלינו כמלך מלכי המלכים.
אני אישית, עמדתי ממש באמצע, בין מזרח למערב 770. שמעתי שמתחילים לנגן "יחי", ולכן שרתי אף אני. לפתע שמעתי עוד הפעם את ניגון המארש מהדהד בחלל המערבי של 770, ופתאום עוד הפעם שמעתי את ה"יחי" ממזרח. לא הבנתי מה קורה, ממש לא. מאז שהתחילו לשיר את מילות הקודש בפני הרבי שליט"א, לא קרה כדבר הזה שמפסיקים את הניגון הזה - ועוד באזור שהרבי שליט"א מלך המשיח כל כך עודד אותו - וממשיכים לנגן משהו אחר. כמובן שזה לא היה אלא לרגע קט, מאחר שהיו מי שדאגו להנחיל את מילות הקודש בכל רחבי 770.
קשה לי מאד להתייחס לזה, אך קשה עוד יותר לשתוק על מעשה שכזה. רציתי רק לסכם את מה ששמעתי שם, מאחור. המארש שנשמע שם הוא לא היה מארש ניצחון, הוא היה מארש תבוסה...
מלווי התהלוכה
מאז ומתמיד היו כל התמימים בדעה שחובה על כל אחד ואחד מהם לדאוג שרצון כ"ק אד"ש יתבצע על הצד הטוב ביותר. אם זה במבצעים, שליחות, לימודים, שמירת הסדרים, וכו’ וכו’. כשהרבי ביקש שילכו ל’תהלוכה’, על מנת לשמח יהודים בליל שמחת תורה, לא היה מי שסירב לבקשה זו. היו כאלו שהלכו לבתי כנסת קרובים; היו כאלו שהלכו לבתי כנסת רחוקים, עד שהיו כאלו שהלכו למקומות שגם לנסוע למקומות אלו זה נחשב למקום רחוק.
גם בשנה זו לא היה מי שלא רצה למלאות את רצונו הק’ של הרבי שליט"א בהליכה לתהלוכה. כנ"ל, הזקנים והילדים הקטנים הלכו למקומות קרובים מפאת גילם שלא מרשה להם לצעוד למקומות שיקשו עליהם ללכת. אגב, עד לפני כ-8 שנים, קווינס (כ4 שעות הליכה לכל צד) נחשבה למקום הרחוק ביותר בניו-יורק שצועדים לשם בתהלוכה. היום, לגבי מקומות אחרים זה נחשב למקום די קרוב.
שוב פעם אאלץ לערב נימה אישית בעניין זה, מאחר שלא שמעתי את העניין הזה מאחרים, והוא: הילדים, וכן הבחורים הצעירים כשמצטרפים לתהלוכה, מבקשים לדעת ממלוויהם להיכן הם יובילו את רגליהם הצעירות בשעות הקרובות. המלווים, כשאר הבחורים הוותיקים עונים בדרך כלל לצעירי הצאן: למקום פלוני ואלמוני, מקום די קרוב. הם רק שוכחים לפעמים שהילדים והבחורים הצעירים הללו לא נולדו, גרו וחיו בעיר גדולה כל כך כניו-יורק. הם יכולים לרגע לחשוב שמקום קרוב הוא בהליכה של רבע שעה, ואילו מקום רחוק הוא בהליכה שלא עולה על יותר משעה וחצי. אילו היו אומרים להם שהמקום הקרוב ביותר הוא זמן הליכה לפחות מה שחשבו על המקום הרחוק ביותר אם לא יותר, סביר להניח שהיו חושבים פעמיים ואף יותר אם ללכת למקום שאליו בשנים האחרונות הולכים רובם של אלו שלא טעמו טעם חטא.
אך אינני מתכוון לסוג כזה של ילדים שאינם יודעים כמה שעות הליכה מחכות להם, אלא לסוג של ילדים כאלו שהם ברגע שישמעו שיש מקומות רחוקים, מאד יתלהבו מזה וירצו ללכת למקומות אלו ואף יעודדו אחרים לעשות כמותם.
ומכאן מתחילה הנימה האישית שלי:
השנה, בדרך חזור מהתהלוכה, בשונה משנים שעברו, נאלצתי לצעוד ביחד עם הקבוצה שחזרה מהתהלוכה בליווי ניידת משטרה. לא כל כך התייחסתי בהתחלה לניידת ולשוטרים שהיו בתוכה, אלא השתדלתי לחשוב מדוע אני צועד עכשיו הרחק ממקום ההקפות שמתקיימת בראשות הרבי שליט"א מלך המשיח, לאיפה אני כעת הולך, ובשליחות מי הלכתי וכעת אני חוזר.
באחת הפעמים שניידת המשטרה חלפה לידי והשוטרים שבתוכה דיברו עם הבחורים שהולכים בראש התהלוכה, העפתי מבט לעבר הניידת, ו...אבוי! במושבים שמאחור נגלו לפניי כמה בחורים-תינוקות שיושבים שם, בתוך הניידת. לאחר בירור קצר לשאלתי מה לבחורים בניידת משטרה, ועוד בליל שמחת תורה, התברר לי שלבחורים אלו לא היה מספיק כוח להמשיך בדרך עד לבית-חיינו ולכן, שלא בטובתם נאלצו לעלות על הניידת ולהמשיך איתה עד למקום המקדש.
וכאן האח שואל:
מדוע על ילדים כאלו ללכת למקום כה רחוק לפי-ערך בתשרי הראשון שלהם ככל הנראה, ולהזדקק לחסדם של שוטרי משטרת ניו-יורק, ולחלל בשוגג את השמחת-תורה שלהם אצל הרבי?
ברור שדבר זה יישאר בעוכרם כל ימיהם עלי אדמות, אז למה לתת להם ללכת? בין אם זה בחורים מבוגרים או סתם מי שרואה אותם צועדים בתהלוכה למקום די רחוק. צריך פשוט להגיד להם שאמנם כרגע הם מרגישים את עצמם גיבורים שיצליחו ללכת למקומות אלו, אך במרבית הפעמים ילדים כאלו לא הצליחו להחזיק מעמד אפילו בדרך הלוך, וגם אם הם כן הצליחו לעבור את זה בהצלחה, הרי שאת דרך החזור שלהם עשו באפיסת כוחות או שנאלצו לסחוב אותם על הכתפיים, ועל כן - שליחותם כעת הוא ללכת למקום קרוב (מקסימום שעה וחצי הליכה כל צד).
ועוד משהו: כשהבחורים המבוגרים רואים את הילדים שלא יכולים להחזיק עוד מעמד, עליהם להציע את עזרתם לאלו שנחשלים בדרך, בין אם זה לתת להם טפיחות עידוד על השכם, לדחוף / למשוך אותם בעדינות, ואפילו גם להרכיב אותם על הכתפיים.
נקווה ששורות מעטות אלו יפעלו את פעולתם, וזו תהיה הפעם האחרונה שבמקום שילדים אלו ילכו יחד עם כל אחיהם התמימים לתהלוכה, ילוו את התהלוכה בתצפית מחלון הניידת...
הוכנס כאן יותר מדאי ביקורת על כמה נושאים, ולכן כדי להחזיר במעט את החיוך שלקחתי מהגולשים. אביא את מה ששמעתי באחד מהרגעים של פתיחות לב איתי מפותח מדור זה הבלתי נשכח – הת’ ברוך משה ע"ה מקמל שקיבל תגובה על מה שכתב לפני כשנה, לאחרי חודש תשרי ה'תשס"ד:
המדריך לנוסע ה"תמים" – 1
שיחת הטלפון בה בישר לי אחי שמוליק (שם בדוי) על הזמנת כרטיס הנסיעה שלו לרבי מלך המשיח שליט"א זכורה לי היטב. קולו היה נרגש משהו, ואני כאחיו הגדול ידעתי גם מדוע. בכל פעם שקולו נשנק הבנתי כי הדרך שעשה עד לתשלום הכרטיס היתה ארוכה וקשה, גם תרומתי הסמלית לא סייעה באופן ממשי לזירוז הכירטוס, ורק אמונה שלמעלה מהשכל הותירה את הכמיהה לנסיעה ברמת המציאות.
מבחינתו הוא עשה הכל. אבא נתן לו "פדיון אפיקומן", כמובן, בלי לגנוב. כל ארוחת ערב הפכה ל'דינר', וכל הישג לימודי נכרך מיידית בנסיעה לרבי. בשלוש השנים האחרונות הוא צעד לקווינס בתהלוכה המפורסמת של שמחת תורה, ולאור ההבטחה המפורסמת, חזר גם בשנה הבאה. העובדה שגם בשנה שעברה צעד את המרחק הגדול, הפיחה בנו אמונה כי בעז"ה אף השנה יזכה להימצא בד' אמות של הרבי שליט"א בחודש החגים.
במשך חודשי השנה הוא אגר פרוטה לפרוטה, ואת השקלים המיר לדולרים, כך שבחודש תמוז אחז כבר בסכום השוה לשני שלישי הכרטיס. במירוץ אחר הזמן יעצתי לו לאתר קרובי משפחה שלא היו ידועים לנו עד כה, וגם להם. אך במצב הכלכלי הקשה השורר בארץ בודק כל אחד פעמיים את קרבת המשפחה שלו, ונסיונותינו הנואשים להרחיב את המשפחה עלו בתוהו.
בסופו של דבר, כמו תמיד היו אלה ההורים שהשלימו את הסכום החסר ועוד הוסיפו מדיליה להוצאות מזדמנות במהלך החודש. ומכאן הגענו אל הנקודה אליה חתרתי בוידוי שקראתם;
כשקיבלתי את הידיעה כי הכרטיס שולם, ורק ענין של זמן הוא עד שאחי התשוש יוכל להחזיק בו בידיו שאלתי בספונטניות, באיזו חברה הוא אמור להגיע ל770. הרבה זמן לא חשתי כה שותף לצער כמו ששמעתי כי הוא אמור לעלות על מטוס מחברת צ'כיה אירליינס. טרם שאמשיך, אני רוצה להדגיש, אינני סוכן נסיעות ואיני מייצג שום חברה. מעולם לא טסתי בצ'כיה איירליינס וככל שהדבר תלוי בי, גם אינני מתכוון לעשות זאת בעתיד. הדברים מכוונים כלפי חברות התעופה הזרות והדוגמא היא מקרית לחלוטין.
"ומה אמור להיות מסלול הטיסה?" שאלתי.
-"נתב"ג – פראג – ניו יורק". קיבלתי מענה.
ומי הגולם שייעץ לך לנסוע דרך פראג? שאלתי.
- המחיר הזול. קיבלתי מענה.
ומהו ההפרש בין טיסה ישירה לזו שאתה לוקח? התענינתי
- 100 דולר... הוא השיב.
הצעתי לו להזמין כרטיס בחברת אל-על כשההפרש עלי, צעד שמקורו ברגש אחריות נדיר מצידי, כלפי אח קטן שזמן ההתאוששות מטיסה כפי שהוצעה לו תתפוס את כל חודש תשרי. בירור קצר העלה שההזמנה בוצעה, וביטול כרטיס קיים כרוך בקנס שבנוסף להפרש כבר אינו בהישג ידי.
וכאן האח שואל:
סיפורו של אחי אינו היחיד, ל770 מגיעים עשרות ומאות אורחים בחברות תעופה מפוקפקות, שמחיר הכרטיס שגובות הוא דוקא החלק הזול שבנסיעה. המחיר היקר שמשלמים הנוסעים הוא עמל הדרך והמסלול המתיש אותו אמורים לעבור. נסיעה שאמורה להתבצע ב12 שעות מגיעה ל16-17 שעות במקרים הטובים ובמקרים קיצוניים בהם מתבצעת המתנה במדינה מסויימת זמן הנסיעה עולה ל24 שעות ויותר. האם שוה לעבור מ"ב מסעות בכדי להגיע לבית חיינו, כשבהוספה זעירה ניתן לחסוך אותם? את עוגמת הנפש והשעות היקרות אפשר להמיר ב100 דולר.
לאחר עבודה מאומצת בה הושגו אלפי שקלים, ניתן לבקש מאלו שאתם יקרים לליבם שיעזרו לכם להגיע למלך, כבני מלכים.
אך לטובת אלו שמחפשים בכל זאת את הדרך הזולה, ולא את הדרך הישרה הקלה והמהירה, באתי במספר הצעות שיוכלו לענין אתכם:
JAMAICA AIRLAINES – (ג'מייקה איירליינס) 250 $ - מטוס תובלה חדיש, נסיעה עם חויה. החברה מובילה בעלי חיים לארץ, ומאפשרת למספר מצומצם של נוסעים להצטרף על תקן של דיילים. רק בטיסה זו תוכלו לחוש בתיבת נח.
ALASKA AIRLINES – (אלסקה איירליינס) – 350 $ - עצירה באלסקה ל48 שעות. מומלץ להצטייד בביטוח בריאות בין לאומי.
גם חברת הדואר FEDEX מוכרת מספר מקומות מוגבל בטיסותיה. 280 $ במחלקת תיירים. 150 $ במחלקת השקים (לא עסקים).
סוכנות התיירות "סדיסט" מאפשרת חבילת טיסה משולבת במחיר של 150$ - מניו יורק לישראל. טיסה לאיים הקרביים. משם הפלגה בספינת "צים" עד למצרים, משם עד לישראל על גבי גמלים. הגבלות: ניתן לצרף תיק צד, מימיה, ותיק אוכל.
ומי שמעונין להתועד בטיסה מוזמן לעשות זאת בחברת "אוזבקיסטן איירליינס" שם פותחים הטייסים את הנסיעה ב"לחיים לחיים"...
המדריך לנוסע ה"תמים" – 2
כמה חודשים לאחר שכתבתי טור זה, הגיע אליי בחור מסויים כשהוא מביע את פליאתו כיצד כתבתי כך, הרי הוא נסע בחברת תעופה זרה והוא קיבל שירות כל כך טוב, עד כדי כך שהוא חושב שהיה עדיף לנסוע עם חברה זו מאשר עם אל על, אפילו אם הם היו לוקחים את אותו מחיר שחברת אל על לוקחים.
אמרתי לאותו בחור: אם כך, יכול להיות שטעיתי. כנראה שאפרסם התנצלות איפה שכתבתי את הכתבה הזו. אך לפני שאעשה זאת, אולי תוכל לתאר לי איזה דברים היו לך שם ואתה חושב שלא היו באל על אם היית נוסע איתם? כך שיהיו לי יותר פרטים שאוכל לפרסם את התנצלותי.
תיאר לי אותו בחור את המקום שקיבל במטוס בחברת התעופה הזרה:
דבר ראשון היה לי תא פרטי. הייתי יכול להתרווח על המושב מבלי שאף אחד יגיד לי איך להתרווח, ומבלי שאף אחד יפריע לי. בנוסף לזה, היו שם מראות בלי סוף, אתה לא יודע אם אתה מסתכל כרגע במראה אחת, או שאתה מסתכל במראה שמראה לך כמה מראות בו זמנית. חוץ מזה, היה לי שם ברז צמוד עם סבון ומגבות-נייר בלי גבול, תמיד כשהייתי גומר את הסבון או את המגבות, הייתי יכול לבקש מהצוות למלאות את החסר. עד כאן מעדותו של אותו בחור שנסע בחברה זרה.
קראתי לבחור אחר שנסע עם חברת "אל על" – ממשיך ברוך ומספר – ותיארתי לו את מה שהבחור הקודם תיאר לי. שאלתי אותו אם הוא יודע על עוד מישהו שקיבל שירות טוב שכזה.
ענה לי הבחור שנסע עם אל-על שאכן, כל מי שנסע עם אל-על היה יכול לקבל כזה תא פרטי, אך מדי פעם היו מבקשים ממנו שיצא ויתן לבאים אחריו את הזכות להכנס למקום זה.
אמרתי לבחור הזה, שאם כן, עדיף היה לנסוע באותה חברה זרה שהבחור הקודם שדיברתי איתו נסע איתה, מאחר ששהה שם בכל הטיסה ולא ביקשו ממנו לצאת משם.
הבחור לחש לי משהו בשקט באוזן ומיד אץ-רץ לדרכו: לתא זה קוראים בעברית "שרותים"...
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
מה שלא היה מובן, זה שדווקא ברגע השיא של תפילת נעילה, במארש, הייתה התארגנות – הייתי אומר – של כמה אנשים שלמדו משנים עברו שכמה זמן לאחר שמנגנים את הניגון של המארש, מתחילים לשיר את ניגון הקודש – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", הנהגה שהתחילה כבר מיום הכיפורים ה’תשנ"ג. רעיון זה ככל הנראה לא מצא חן בעיניהם, עד שהחליטו לארגן קבוצה מאחור, במערב 770 ולהמשיך לנגן את המארש, ללא הבט על חשיבות העניין של ניגון ה"יחי" הבא מיד לאחר המלכת הקב"ה עלינו כמלך מלכי המלכים.
אני אישית, עמדתי ממש באמצע, בין מזרח למערב 770. שמעתי שמתחילים לנגן "יחי", ולכן שרתי אף אני. לפתע שמעתי עוד הפעם את ניגון המארש מהדהד בחלל המערבי של 770, ופתאום עוד הפעם שמעתי את ה"יחי" ממזרח. לא הבנתי מה קורה, ממש לא. מאז שהתחילו לשיר את מילות הקודש בפני הרבי שליט"א, לא קרה כדבר הזה שמפסיקים את הניגון הזה - ועוד באזור שהרבי שליט"א מלך המשיח כל כך עודד אותו - וממשיכים לנגן משהו אחר. כמובן שזה לא היה אלא לרגע קט, מאחר שהיו מי שדאגו להנחיל את מילות הקודש בכל רחבי 770.
קשה לי מאד להתייחס לזה, אך קשה עוד יותר לשתוק על מעשה שכזה. רציתי רק לסכם את מה ששמעתי שם, מאחור. המארש שנשמע שם הוא לא היה מארש ניצחון, הוא היה מארש תבוסה...
מלווי התהלוכה
מאז ומתמיד היו כל התמימים בדעה שחובה על כל אחד ואחד מהם לדאוג שרצון כ"ק אד"ש יתבצע על הצד הטוב ביותר. אם זה במבצעים, שליחות, לימודים, שמירת הסדרים, וכו’ וכו’. כשהרבי ביקש שילכו ל’תהלוכה’, על מנת לשמח יהודים בליל שמחת תורה, לא היה מי שסירב לבקשה זו. היו כאלו שהלכו לבתי כנסת קרובים; היו כאלו שהלכו לבתי כנסת רחוקים, עד שהיו כאלו שהלכו למקומות שגם לנסוע למקומות אלו זה נחשב למקום רחוק.
גם בשנה זו לא היה מי שלא רצה למלאות את רצונו הק’ של הרבי שליט"א בהליכה לתהלוכה. כנ"ל, הזקנים והילדים הקטנים הלכו למקומות קרובים מפאת גילם שלא מרשה להם לצעוד למקומות שיקשו עליהם ללכת. אגב, עד לפני כ-8 שנים, קווינס (כ4 שעות הליכה לכל צד) נחשבה למקום הרחוק ביותר בניו-יורק שצועדים לשם בתהלוכה. היום, לגבי מקומות אחרים זה נחשב למקום די קרוב.
שוב פעם אאלץ לערב נימה אישית בעניין זה, מאחר שלא שמעתי את העניין הזה מאחרים, והוא: הילדים, וכן הבחורים הצעירים כשמצטרפים לתהלוכה, מבקשים לדעת ממלוויהם להיכן הם יובילו את רגליהם הצעירות בשעות הקרובות. המלווים, כשאר הבחורים הוותיקים עונים בדרך כלל לצעירי הצאן: למקום פלוני ואלמוני, מקום די קרוב. הם רק שוכחים לפעמים שהילדים והבחורים הצעירים הללו לא נולדו, גרו וחיו בעיר גדולה כל כך כניו-יורק. הם יכולים לרגע לחשוב שמקום קרוב הוא בהליכה של רבע שעה, ואילו מקום רחוק הוא בהליכה שלא עולה על יותר משעה וחצי. אילו היו אומרים להם שהמקום הקרוב ביותר הוא זמן הליכה לפחות מה שחשבו על המקום הרחוק ביותר אם לא יותר, סביר להניח שהיו חושבים פעמיים ואף יותר אם ללכת למקום שאליו בשנים האחרונות הולכים רובם של אלו שלא טעמו טעם חטא.
אך אינני מתכוון לסוג כזה של ילדים שאינם יודעים כמה שעות הליכה מחכות להם, אלא לסוג של ילדים כאלו שהם ברגע שישמעו שיש מקומות רחוקים, מאד יתלהבו מזה וירצו ללכת למקומות אלו ואף יעודדו אחרים לעשות כמותם.
ומכאן מתחילה הנימה האישית שלי:
השנה, בדרך חזור מהתהלוכה, בשונה משנים שעברו, נאלצתי לצעוד ביחד עם הקבוצה שחזרה מהתהלוכה בליווי ניידת משטרה. לא כל כך התייחסתי בהתחלה לניידת ולשוטרים שהיו בתוכה, אלא השתדלתי לחשוב מדוע אני צועד עכשיו הרחק ממקום ההקפות שמתקיימת בראשות הרבי שליט"א מלך המשיח, לאיפה אני כעת הולך, ובשליחות מי הלכתי וכעת אני חוזר.
באחת הפעמים שניידת המשטרה חלפה לידי והשוטרים שבתוכה דיברו עם הבחורים שהולכים בראש התהלוכה, העפתי מבט לעבר הניידת, ו...אבוי! במושבים שמאחור נגלו לפניי כמה בחורים-תינוקות שיושבים שם, בתוך הניידת. לאחר בירור קצר לשאלתי מה לבחורים בניידת משטרה, ועוד בליל שמחת תורה, התברר לי שלבחורים אלו לא היה מספיק כוח להמשיך בדרך עד לבית-חיינו ולכן, שלא בטובתם נאלצו לעלות על הניידת ולהמשיך איתה עד למקום המקדש.
וכאן האח שואל:
מדוע על ילדים כאלו ללכת למקום כה רחוק לפי-ערך בתשרי הראשון שלהם ככל הנראה, ולהזדקק לחסדם של שוטרי משטרת ניו-יורק, ולחלל בשוגג את השמחת-תורה שלהם אצל הרבי?
ברור שדבר זה יישאר בעוכרם כל ימיהם עלי אדמות, אז למה לתת להם ללכת? בין אם זה בחורים מבוגרים או סתם מי שרואה אותם צועדים בתהלוכה למקום די רחוק. צריך פשוט להגיד להם שאמנם כרגע הם מרגישים את עצמם גיבורים שיצליחו ללכת למקומות אלו, אך במרבית הפעמים ילדים כאלו לא הצליחו להחזיק מעמד אפילו בדרך הלוך, וגם אם הם כן הצליחו לעבור את זה בהצלחה, הרי שאת דרך החזור שלהם עשו באפיסת כוחות או שנאלצו לסחוב אותם על הכתפיים, ועל כן - שליחותם כעת הוא ללכת למקום קרוב (מקסימום שעה וחצי הליכה כל צד).
ועוד משהו: כשהבחורים המבוגרים רואים את הילדים שלא יכולים להחזיק עוד מעמד, עליהם להציע את עזרתם לאלו שנחשלים בדרך, בין אם זה לתת להם טפיחות עידוד על השכם, לדחוף / למשוך אותם בעדינות, ואפילו גם להרכיב אותם על הכתפיים.
נקווה ששורות מעטות אלו יפעלו את פעולתם, וזו תהיה הפעם האחרונה שבמקום שילדים אלו ילכו יחד עם כל אחיהם התמימים לתהלוכה, ילוו את התהלוכה בתצפית מחלון הניידת...
הוכנס כאן יותר מדאי ביקורת על כמה נושאים, ולכן כדי להחזיר במעט את החיוך שלקחתי מהגולשים. אביא את מה ששמעתי באחד מהרגעים של פתיחות לב איתי מפותח מדור זה הבלתי נשכח – הת’ ברוך משה ע"ה מקמל שקיבל תגובה על מה שכתב לפני כשנה, לאחרי חודש תשרי ה'תשס"ד:
המדריך לנוסע ה"תמים" – 1
שיחת הטלפון בה בישר לי אחי שמוליק (שם בדוי) על הזמנת כרטיס הנסיעה שלו לרבי מלך המשיח שליט"א זכורה לי היטב. קולו היה נרגש משהו, ואני כאחיו הגדול ידעתי גם מדוע. בכל פעם שקולו נשנק הבנתי כי הדרך שעשה עד לתשלום הכרטיס היתה ארוכה וקשה, גם תרומתי הסמלית לא סייעה באופן ממשי לזירוז הכירטוס, ורק אמונה שלמעלה מהשכל הותירה את הכמיהה לנסיעה ברמת המציאות.
מבחינתו הוא עשה הכל. אבא נתן לו "פדיון אפיקומן", כמובן, בלי לגנוב. כל ארוחת ערב הפכה ל'דינר', וכל הישג לימודי נכרך מיידית בנסיעה לרבי. בשלוש השנים האחרונות הוא צעד לקווינס בתהלוכה המפורסמת של שמחת תורה, ולאור ההבטחה המפורסמת, חזר גם בשנה הבאה. העובדה שגם בשנה שעברה צעד את המרחק הגדול, הפיחה בנו אמונה כי בעז"ה אף השנה יזכה להימצא בד' אמות של הרבי שליט"א בחודש החגים.
במשך חודשי השנה הוא אגר פרוטה לפרוטה, ואת השקלים המיר לדולרים, כך שבחודש תמוז אחז כבר בסכום השוה לשני שלישי הכרטיס. במירוץ אחר הזמן יעצתי לו לאתר קרובי משפחה שלא היו ידועים לנו עד כה, וגם להם. אך במצב הכלכלי הקשה השורר בארץ בודק כל אחד פעמיים את קרבת המשפחה שלו, ונסיונותינו הנואשים להרחיב את המשפחה עלו בתוהו.
בסופו של דבר, כמו תמיד היו אלה ההורים שהשלימו את הסכום החסר ועוד הוסיפו מדיליה להוצאות מזדמנות במהלך החודש. ומכאן הגענו אל הנקודה אליה חתרתי בוידוי שקראתם;
כשקיבלתי את הידיעה כי הכרטיס שולם, ורק ענין של זמן הוא עד שאחי התשוש יוכל להחזיק בו בידיו שאלתי בספונטניות, באיזו חברה הוא אמור להגיע ל770. הרבה זמן לא חשתי כה שותף לצער כמו ששמעתי כי הוא אמור לעלות על מטוס מחברת צ'כיה אירליינס. טרם שאמשיך, אני רוצה להדגיש, אינני סוכן נסיעות ואיני מייצג שום חברה. מעולם לא טסתי בצ'כיה איירליינס וככל שהדבר תלוי בי, גם אינני מתכוון לעשות זאת בעתיד. הדברים מכוונים כלפי חברות התעופה הזרות והדוגמא היא מקרית לחלוטין.
"ומה אמור להיות מסלול הטיסה?" שאלתי.
-"נתב"ג – פראג – ניו יורק". קיבלתי מענה.
ומי הגולם שייעץ לך לנסוע דרך פראג? שאלתי.
- המחיר הזול. קיבלתי מענה.
ומהו ההפרש בין טיסה ישירה לזו שאתה לוקח? התענינתי
- 100 דולר... הוא השיב.
הצעתי לו להזמין כרטיס בחברת אל-על כשההפרש עלי, צעד שמקורו ברגש אחריות נדיר מצידי, כלפי אח קטן שזמן ההתאוששות מטיסה כפי שהוצעה לו תתפוס את כל חודש תשרי. בירור קצר העלה שההזמנה בוצעה, וביטול כרטיס קיים כרוך בקנס שבנוסף להפרש כבר אינו בהישג ידי.
וכאן האח שואל:
סיפורו של אחי אינו היחיד, ל770 מגיעים עשרות ומאות אורחים בחברות תעופה מפוקפקות, שמחיר הכרטיס שגובות הוא דוקא החלק הזול שבנסיעה. המחיר היקר שמשלמים הנוסעים הוא עמל הדרך והמסלול המתיש אותו אמורים לעבור. נסיעה שאמורה להתבצע ב12 שעות מגיעה ל16-17 שעות במקרים הטובים ובמקרים קיצוניים בהם מתבצעת המתנה במדינה מסויימת זמן הנסיעה עולה ל24 שעות ויותר. האם שוה לעבור מ"ב מסעות בכדי להגיע לבית חיינו, כשבהוספה זעירה ניתן לחסוך אותם? את עוגמת הנפש והשעות היקרות אפשר להמיר ב100 דולר.
לאחר עבודה מאומצת בה הושגו אלפי שקלים, ניתן לבקש מאלו שאתם יקרים לליבם שיעזרו לכם להגיע למלך, כבני מלכים.
אך לטובת אלו שמחפשים בכל זאת את הדרך הזולה, ולא את הדרך הישרה הקלה והמהירה, באתי במספר הצעות שיוכלו לענין אתכם:
JAMAICA AIRLAINES – (ג'מייקה איירליינס) 250 $ - מטוס תובלה חדיש, נסיעה עם חויה. החברה מובילה בעלי חיים לארץ, ומאפשרת למספר מצומצם של נוסעים להצטרף על תקן של דיילים. רק בטיסה זו תוכלו לחוש בתיבת נח.
ALASKA AIRLINES – (אלסקה איירליינס) – 350 $ - עצירה באלסקה ל48 שעות. מומלץ להצטייד בביטוח בריאות בין לאומי.
גם חברת הדואר FEDEX מוכרת מספר מקומות מוגבל בטיסותיה. 280 $ במחלקת תיירים. 150 $ במחלקת השקים (לא עסקים).
סוכנות התיירות "סדיסט" מאפשרת חבילת טיסה משולבת במחיר של 150$ - מניו יורק לישראל. טיסה לאיים הקרביים. משם הפלגה בספינת "צים" עד למצרים, משם עד לישראל על גבי גמלים. הגבלות: ניתן לצרף תיק צד, מימיה, ותיק אוכל.
ומי שמעונין להתועד בטיסה מוזמן לעשות זאת בחברת "אוזבקיסטן איירליינס" שם פותחים הטייסים את הנסיעה ב"לחיים לחיים"...
המדריך לנוסע ה"תמים" – 2
כמה חודשים לאחר שכתבתי טור זה, הגיע אליי בחור מסויים כשהוא מביע את פליאתו כיצד כתבתי כך, הרי הוא נסע בחברת תעופה זרה והוא קיבל שירות כל כך טוב, עד כדי כך שהוא חושב שהיה עדיף לנסוע עם חברה זו מאשר עם אל על, אפילו אם הם היו לוקחים את אותו מחיר שחברת אל על לוקחים.
אמרתי לאותו בחור: אם כך, יכול להיות שטעיתי. כנראה שאפרסם התנצלות איפה שכתבתי את הכתבה הזו. אך לפני שאעשה זאת, אולי תוכל לתאר לי איזה דברים היו לך שם ואתה חושב שלא היו באל על אם היית נוסע איתם? כך שיהיו לי יותר פרטים שאוכל לפרסם את התנצלותי.
תיאר לי אותו בחור את המקום שקיבל במטוס בחברת התעופה הזרה:
דבר ראשון היה לי תא פרטי. הייתי יכול להתרווח על המושב מבלי שאף אחד יגיד לי איך להתרווח, ומבלי שאף אחד יפריע לי. בנוסף לזה, היו שם מראות בלי סוף, אתה לא יודע אם אתה מסתכל כרגע במראה אחת, או שאתה מסתכל במראה שמראה לך כמה מראות בו זמנית. חוץ מזה, היה לי שם ברז צמוד עם סבון ומגבות-נייר בלי גבול, תמיד כשהייתי גומר את הסבון או את המגבות, הייתי יכול לבקש מהצוות למלאות את החסר. עד כאן מעדותו של אותו בחור שנסע בחברה זרה.
קראתי לבחור אחר שנסע עם חברת "אל על" – ממשיך ברוך ומספר – ותיארתי לו את מה שהבחור הקודם תיאר לי. שאלתי אותו אם הוא יודע על עוד מישהו שקיבל שירות טוב שכזה.
ענה לי הבחור שנסע עם אל-על שאכן, כל מי שנסע עם אל-על היה יכול לקבל כזה תא פרטי, אך מדי פעם היו מבקשים ממנו שיצא ויתן לבאים אחריו את הזכות להכנס למקום זה.
אמרתי לבחור הזה, שאם כן, עדיף היה לנסוע באותה חברה זרה שהבחור הקודם שדיברתי איתו נסע איתה, מאחר ששהה שם בכל הטיסה ולא ביקשו ממנו לצאת משם.
הבחור לחש לי משהו בשקט באוזן ומיד אץ-רץ לדרכו: לתא זה קוראים בעברית "שרותים"...
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
