עשרת ה'שבט'ים

בימים אלו עומדים אנ"ש ותלמידי התמימים בעיצומם של ההכנות ליום הגדול והקדוש י' שבט. עשרת הימים הראשונים של החודש משמשים עבור רבים מאיתנו לתזכורת ולחשבון נפש ממצה על שנת ההתקשרות החולפת, בחרטה על העבר וקבלה על העתיד.

עשרת ימי תשובה אלו מתאפיינים בחיפוש נאות בחורים וסדקים המסוגלים להכיל חמץ חסידי, הדרוש ביעור. איש אינו מסוגל לעמוד ביום הגדול והקדוש בלבושים שאינם שלמים, כל אחד מנסה לאחות או לשלול את הקרע באופן שלא יורגש.

אך לכאורה נראה כי אין צורך להתעכב בחורים ובסדקים, ואין צורך בזכוכית מגדלת לאור הנר, על מנת למצוא משגים;

כמעט לכל אחד יש את עניות דעתו – הקובעת. פירושם של השיחות, אופן ביצועם של ההוראות, מי כשיר לעסוק בהפצת בשורת הגאולה ומי אינו, קביעת הגדרים לאופן המתקבל, מה לומר לעולם ומה עדיף לצנזר; כל אלו ועוד היוו בתחילה חילוקי דיעות לגיטימיות, ובפורומים מסויימים אף ניסו לדון בסוגיות אלו ולהגיע לעמק השוה.

ככל שניסו להישמר מתמונת המצב שנוצרה, גררו חלקים מסויימים את הכלל מעבר לויכוח התורני ההלכתי – העניני, להתקפה אישית בלתי מצונזרת. בליל של דיעות ויחסים הביאו לתקופה קשה ובלתי נסבלת שלא פסחה בהשלכותיה אף על הילדים בתלמודי התורה. אסור לשכוח, הכל החל במחלוקת לשם שמים, כשרק השמים הם הגבול למחלוקת.

הזמן עשה את שלו, לכולם התברר כי בעוד הדיעות ישארו חלוקות, אין זה חובת הלבבות. ניתן לשבת יחדיו בהתוועדות חסידית, למצוא ולדבר על המאחד, ולהאמין כי רק כך נגיע לפקיחת העינים.

חודש שבט תשס"ד הינו העשירי שאיננו רואים את מלכינו. משאלתו היחידה של כל חסיד ללא הבט על מצבו, היא לפקוח את העינים ולראות בעיני בשר את כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח. יש לזכור כי כשהעולם נמצא בהתעלפות, צריך לעורר את הרצון אצל בעל הרצון למלוך על כל העולם בכבודו, ותענוג כזה ניתן לעורר באמצעות אחדות החסידים.

שורות אלו נכתבות בעיצומם של שלושת ימי הגבלה ליום הגדול והקדוש. כשב-י' שבט נעמוד מול המלך, ונקבל את מלכותו בהכרזת: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", נבחין כי בהתגלותו אף יהודי לא נשאר בגלות, גם זה שחלק עלינו...

* * *

בסעודת בר המצוה שלי – מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת ההתוועדויות – פנה אלי אבי: "יוסף יצחק שאל שאלה".

פתחתי ושאלתי: בסידור כתוב "נכון לומר קודם התפילה הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". נשאלת השאלה: מדוע נאמר זאת קודם התפילה דוקא? אם מפני שמצוות אהבת ישראל צריכה להיות תיכף בבוקר – הרי היו צריכים לקבוע אותה יחד ברכות השחר?

השיבני אבי:

כאשר יש לו לאב הרבה ילדים, עיקר התענוג שלו הוא בעת שרואה שכולם באחדות ואוהבים איש את רעהו. תפילה היא בקשת צרכיו של אדם; הן הצרכים הגשמיים והן הצרכים הרוחניים. אי לכך, לפני בקשת הצרכים יש לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים, לכן קבעו את קבלת המצוה של אהבת ישראל קודם התפילה דוקא.

והמשיך כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ:

אני מספר זאת, כדי שתבינו איזה הדרכה והנהגה על האב לתת ביום הבר מצוה שלו. ענינה של מצות "ואהבת לרעך כמוך" אינה רק להאכיל את הזולת, לתת לו הלואה כספית, או לתת לו לינת לילה - אלא צריכה להיות בכל מהותו, ושצרכי הזולת יהיו חשובים לו יותר מאשר צרכי עצמו. כפי ששגור אצל זקני החסידים הפתגם: "אהוב עצמך – כאהבת זולתך! (ספר השיחות ת"ש)

* * *

מורנו הבעש"ט היה אומר: אמירת פרק תהילים בלב נשבר, לטרוח עבור עשיית טובה ליהודי, בגשמיות או ברוחניות, אהבת ישראל, הן המה המפתחות לכל מנעולי היכלות הרחמים, היכלות הרפואה, ישועה ופרנסה. (ספר השיחות תש"א)

* * *

מקובל בידינו בשם מורנו הבעש"ט: באם שומעים דבר לא טוב על אחד מישראל, גם באם אין מכירים אותו – צריך להצטער צער רב, כי אחד מהם הוא בודאי לא טוב: אם אמת הדבר שמספרים על פלוני, הלא הוא לא טוב; ואם הדבר אינו אמת – הלא המספר נמצא במצב לא טוב! (היום יום)

* * *

באחד מימות החול נכנס אדמו"ר הזקן, שלא כדרכו, ואמר: "כתוב בתורה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" וגו'. הקב"ה מוחל על אהבת ה' – עבור אהבת ישראל. (ספר השיחות תש"ב)

* * *
אהוב אדם מישראל – ויאהבך ה'. עשה חסד עם הזולת – וייטב אתך הקב"ה. הוי מקרב יהודי – ויקרב אותך השי"ת. (היום יום)

* * *

מפתגמי אאזמו"ר:

מה התועלת של חסידות ויראת שמים – כאשר חסר העיקר: אהבת ישראל, ועוד זאת, - לגרום צער לזולת! (היום יום)

* * *
אמר הרבי מוהר"ש:

בראש השנה עומדים המלאכים ומצפים שיהודי יאמר דברי שבח על חברו. כי יודעים הם שהקב"ה מתאוה לטובתם של ישראל – יותר מאשר לתפילתם של צדיקים.