טרוף טורף יוסף...
זאת היתה שעת בוקר יחסית מוקדמת עבור 749, יום שישי שטוף שמש. במסדרונות הבנין האגדי הסתובבה שמועה שעם אימותה, התקדרו השמים, והתדהמה תפסה את מקומה. שלושה בחורים, כך מסתבר מצאו את מותם בנסיבות טראגיות בשעת לילה מאוחרת כשרכבם סטה מהנתיב הנכון ועצר רק בתעלה סמוכה. רק אחד מנוסעי הרכב התעורר אחר כך.
התמונה המחרידה שלא היתה לפי כוחם של תלמידי התמימים, הביאה אף את אלו שלא ראו מעודם את הנספים לבוא חשבון עם עצמם לקבל החלטות ולנסות לתקן את הדרוש. ב770 התכנסו חיילי בית דוד לכינוס חירום שריחו החזק של הזעזוע נודף מכל משפט בנאומי הרבנים ונציגי התמימים. מסע ההלויה במוצאי שבת שעבר על יד 770 בדרכם של ארונות הקבורה לארץ הקודש, היה מהקשים הזכורים למי שנכח שם. שלוש ארונות של צעירים, שלושה גופות של תמימים, שלושה משפחות שסועות.
והתמונה הזו צפה ועולה בשבוע שעבר. פרח מפרחי התמימים נקטף בטרם עת בנסיבות דומות. בדרך לשליחות בטרעמפ לא מוצלח הוא מצא את מותו. כשבנקודת המוצא מחכה אמא דואגת לטלפון מרגיע מהבן, ביעד, מחכים אף הם קהילת יהודים לשליח הצעיר שישבות עימם את השבת. גם היא ואף הם אינם מבינים מדוע איחרו פעמי מרכבותיו, הלב חושב טוב בתקוה שיהיה טוב.
וברגע אחד, הלא רצוי הופך למצוי.
יוסי ז"ל...
בראשית השבוע נטמן במרומי הר המנוחות הת' יוסף יצחק דגן ע"ה, תמים נמרץ וחייכן שקשה היה להפסיד את נוכחותו. לא הכרתי אותו אישית, אך מהקצת שכן פגשתי, מצאתי אישיות נדירה. לבבית ומלאה עוצמה. אך לא בשל תכונות אופי אלו הייתי זקוק למנוחה כששמעתי את הבשורה המרה במוצאי שבת.
כבר מוחזק בידינו, ש"אם הלך אחד מבני חבורה תדאג כל החבורה", מאורע שכזה אמור לעורר אצלנו איזה שהם תהיות עצמיות, היכן אנו נמצאים, במה אנו אוחזים כשבעולם מתרחשות טרגדיות עד למעגל הקרוב ביותר אלינו – תלמיד תומכי תמימים. חשבון הנפש חייב להיות מדוקדק היטב, החל מהנהגתינו כלפי הזולת, האם אהבת ישראל המצויה בשורותינו היא אכן אחוות אחים או שיחסינו אל השני הוא כאל דבר זר, או לכל הפחות, שאינו קרוב.
קשה להתבטאות במצבים אלו ולהעמיד דברים על דיוקם בעוד התנסחות שכזו עלולה לעלות במחיר אחר, נפילת רוח. תלמידי התמימים בכל השנים חיו זה לצד זה כאחים ממש, שמחים בשמחת הזולת ולהיפך, ר"ל. דוקא בתקופה זו של נסיון אחרון, לפני התגלות אבינו, כ"ק אדמו"ר שליט"א מה"מ, דוקא בזמן בו "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" נדמה כי אחוה זו רופפת על רקע דיעות אישיות, ניחושי שיחות, וחילוקים נוספים המתגלעים על רקעים לא משמעותיים.
יש לזכור, כי דיעות ויחסים מעולם לא היו קרובי משפחה, גם כשנפגשו באירועים משותפים היתה זאת תאונת עבודה. אח צריך לאהוב בכל מצב ללא קשר להשגותיו האישיות, גם כשאלו עברו את גבול הטעם הטוב. לפחות אנו, חיילי בית דוד, חוד החנית במלחמה האחרונה צריכים להציב כללי משחק שונים.
בחשבון הנפש הנוקב שלנו צריכים לקחת בחשבון שאנו אחי יוסף. הת' יוסף יצחק דגן ע"ה הוא אחינו ממש שארנו ובשרינו ועצם מעצמנו, עלינו לחוש כי אנו השלכנו אותו לבור. אנו נושאים באחריות האמיתית לאבידה שכזו. כבר שנים זועקים משפיעים המעלים את הנקודה הזו מעל כל במה אפשרית; תמימים לא קשורים לפוליטיקה. חייל אסור לעסוק בפעילות פוליטית, חייל הוא רכוש פרטי.
אין ספק, זהו מחיר כבד, איתות ותזכורת בוטים מדי. ואכן, בכינוס החירום שהתקיים ב770, קיבלו תלמידי התמימים על עצמם הוספה בכל המאפיין תמימים, מתוך אמונה כי זה מה שיביא לסיום החושך המר והנמהר.
ימי השבעה מסתיימים והכאב רק מתחזק, ביום שישי פרשת ויחי מסיים תלמיד ותיק וחייל מצטיין את תפקידו במערכה. בדרך לקיום רצון המשלח הוא נלקח מאיתנו, חייל שנפל בעת מילוי תפקידו. אנו חבריו ומכריו וכל מי שבשם תמים יכונה אמורים להסיק את המסקנות הנכונות במהירות המירבית, רק כך נזכה לפגוש אותו שוב יחד עם קורבנות הגלות האחרים שאיבדנו במערכה האחרונה.
בסיום פרשת ויחי, מסתלק יוסף הצדיק לא לפני שמעשיר את אמונתם של ישראל בנבואת הגאולה: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם". זאת גם צוואתו של אחינו יוסף יצחק: להמשיך לעסוק בבשורת הגאולה, ובכל מחיר.
כל זה אינו פותר אותנו מחובת הזעקה כלפי שמיא, "עד מתי". מצב זה הוא למעלה מכוח הסיבולת שלנו, עם ישראל נאנק מיסורי הגלות, הגיע הזמן של "וידע אלוקים"...
