שמעו נא המורים דיינים מומחים

חודש תשרי כבר חלף, האורחים הרבים כבר הלכו לדרכם, כל אחד חוזר להוויה ולשגרה אך עם מנת כוח מוגברת להמשיך את ההשפעות בחיי היום יום ויותר מכל, להדביק את הסביבה הקרובה והרחוקה בחויה הרוחנית שהותירה חותם אצל כל בא ד' אמותיו של הרבי שליט"א בחודש השובע ומשביע. בחודש הרווי בתכנים נשגבים ישנם פתחי איורור צרים גם לחיוך קליל. ב770 מתקבצים יהודים מכל קצווי תבל כל אחד נושא עימו תכולת דיעות שמרנית שאינה ברת פריכה, כל אחד מעגן את עצמו בשיחות והפשט שניתן לעיתים לשיחה זו או אחרת אינו מאפשר לימוד זכות זולת זו שההוגה למד אותה ב"תרגום חופשי". כך ניתן היה לצפות מהצד ולהביט בבחורים שטרם נגמלו, מנסחים את עצמם ואת משנתם ברהיטות באופן שאין אחר המלך כלום. כך מצאתי את עצמי בערב ראש השנה עד לויכוח תורני שהתנהל בין שני בחורים שנסיעתם לתשרי זו, היא מתנת בר מצוה, כמה צפוי היה שהנושא הוא מקום הימצאו של הרבי שליט"א. לזה יש אסמכתא משיחות מסוימות ולשני יש חיזוק מסילופים שונים. ואני יושב תוהה וחושב מהיכן יש להם את זה? כבר בגיל כזה מביעים דיעות? מאיפה הם שואבים את הביטחון? ואז נפל לי האסימון בעידן הטלכרט.. התרת נדרים עשתה להם את זה.. הפכו אותם לדיינים מומחים...

את הגבאים ב770 כולם מכירים. הטבעים שלהם מעוררים השתאות כל אחד כשלעצמו ועל אחת כמה וכמה כשהם צריכים לשתף פעולה. את זה שאחראי לסיום הרמב"ם, אי אפשר לשנות. העקשנות שלפעמים מקבלת פן חיובי מוציאה מדעתה את הבחורים, האורחים, ציבור הנשים, הקבצנים, הילדים, ואין צורך לומר, הזקנים שבחבורה. סיומי הרמב"ם שנודעו לשם דבר מושמעים במערכת הגברה מרכזית בעוצמת קול מופרזת בכל 770, על אף שמספר המשתתפים אינו מספיק לזימון של שלושה. עד היום לא עזרו השכנועים ההסברים ההפצרות והאיומים, מערכות ההגברה עובדות בשיא כוחם בעוד הבחורים המבקשים לסיים את יום לימודם הצפוף בחת"ת וברמב"ם אינם מצליחים לעשות זאת, ללמוד בחברותא הוא דבר מופרך שאף לא עולה במחשבה, את החברותא היושב מעבר לשולחן אי אפשר לשמוע, וללמוד שיחה בניחוש, לא כל כך נעים. הגבאים הנוספים אחראים כל אחד בתורו למחדל אחר ב770, אך בענין מוסכם אחד אשמים כולם. הקור ב770 עובר את גבול כח הסיבולת של המתפללים ואלו שלא מתפללים בחמימות - מתקררים. לא יתכן שהמזגנים יעבדו ללא פרופורציות ויאלצו את אי אלו לנטוש את המקום הקדוש ביום הקדוש. את שעון הבקרה כפי הנראה הם לא פגשו אף פעם, וכמו שאותו לא הפעילו מעולם, כך גם את שיקול דעתם. כנראה הוא קפא מקור... המצוקה הגדולה של הבחורים בימי הקיץ הלוהטים, זמן בו נופשים להם חלק ארי מתושבי השכונה ובכללם כמה מהגבאים – בהרים. בזמן זה באים הגבאים חשבון עם הנהלת הישיבה שתנכה מהכנסותיה לטובת הפעלת המזגנים ב- 770. התעמרות זו חוזרת על עצמה בשנים האחרונות ללא שימת לב מינימלית שעם חיסכון הגיוני בעוצמת המזגן, דבר שיועיל לכולם, יוכלו באותו הסכום לעזור לרווחת התמימים שישבו וילמדו מתוך הרחבת הדעת לרצון ונחת כ"ק אד"ש מה"מ. הפעולה בחאן יונס שהחלה לפי תכתיבים צבאיים מובהקים מצאה את עצמה הרחק מכל דמיון ותרחיש. את כניסתם של חיילי צה"ל ליוו מסוקי קרב במסגרת הפקת הלקחים מכניסת צה"ל למחנה הפליטים בג'נין במבצע 'חומת מגן', שם נאלצו חיל הרגלים להיכנס בגפם מחשש לפגיעה ב'חפים מפשע' ולאבד 13 לוחמים צעירים על לא דבר, משיקולים מדיניים יבשים. את המבצע בחאן יונס הכתירו כל הגורמים בהצלחה. לדברי הכל הוא השיג את מטרתו והביא את המחבלים לתיסכול רב ולחשיבה מחודשת אודות ניצול מירבי של הזמן שנותר להם בעלמא דין. ההפצצה מהאויר שהיתה חותם וסיום מוצלח לביקור צה"ל בעיר היתה מהמוצדקות ביותר, ואף הביקורת העולמית שהביאה בכנפיה לא היה בה כדי להמעיט מנחיצותו של הטיל להיפגש עם המחבלים. אפילו ראש הממשלה שבדרך כלל מתפתל בהתנצלויות ידע כי היה זה כורח השעה ועמד על כך כי ההפצצה היתה בלתי נמנעת וכוונה למפגינים החמושים שסיכנו את שלום חיילינו. ובכל זאת, הגיו היהודי עדיין לא מזדקף והעינים עודן מושפלות. הפיגוע שהתרחש בחברון יממה לאחר המבצע שידר כי הוא היה צפוי והעיתוי מובן (ר"ל), ולנו לא נותר אלא להמתין בכוננות ספיגה. כשמדברים על התרעה ובפרט של ציבור שוחרי דם, של קהילת רוצחים שאפילו התינוקות כבר מצויידים בחליפות נפץ סמליות מתוך ערגה ליום בו יוכלו להצטרף לציבור ה"שאהידים", הרי שכאן לא ניתן להשיג מטרות אסטרטגיות בשיטת ה'זבנג וגמרנו', הזבנג מוכרח, אך אם 'גמרנו' אחריו, הפסדנו את האפקט. במצבים מעין אלו אין אלא להמליץ "שתהא פעולה נמשכת". כשפיגוע נלקח בחשבון כתגובה למבצע, הרי שזהו ניצול ציני ופגיעה מכוונת בחיי יהודים למטרות אישיות ורווחים פוליטיים בלבד. ביקורי האתנן בוואשינגטון אינם שוים את המחיר שגובים, הן גאון יעקב שהושפל עד לעפר, והם התדמית התלותית שיצרו ביקורים אלו, התכתיבים והביקורות החוזרות ונשנות הן תוצר כחול לבן, תוצר של מדיניות רופסת, מדיניות שמחליפה חיים במחמאות. העבר הוכיח כי לא לעולם חוסן. מקבלי ההחלטות הנלוזות שילמו במוקדם או במאוחר את המחיר, חלקם החליפו כיסאות בספסלים. רק מקרה הוא שהיה זה ספסל נאשמים...