חופש הביטוי

בהחלטה נחושה, שעמדתי בה בהצלחה, קיבלתי על עצמי לחדול מכתיבה בחודש תשרי על מנת לחוש את הזמנים היפים בשנה כתמים מן השורה ולא כצופה מן הצד. המחיר ששילמתי על החלטה זו היה גבוה מכדי שאחזור על החלטות נחושות מסוג דומה בזמן הקרוב; אין זה פשוט לחיות חודש שלם לצד תמימים ואברכים רבנים ומשפיעים, כולם חכמים ונבונים כולם ישנים על ספסלים, ולכל אחד את התזה האישית שלו, זו שאליה הרבי התכוון בשיחות.

לצד מחיר יקר ששילמתי, מצאתי גם דברים במבצע. בחודש זה היינו עדים למספר אירועים, מי יותר ומי פחות, חריגים, ובמקום להעלות את רחשי ליבי הדואב על הכתב, אפשרתי לעצמי בפסק הזמן הארוך למצוא את פשרם. תתפלאו לשמוע, אבל מצאתי.

אכן, רעיונות שלמים שהיו יכולים להוות בסיס לטורים שלמים התנקזו אל הלא נודע, אך המסקנות שהסקתי היו שווים כל מחיר.

אז חזרנו.. לאחר חודש שלם של חופש מביטוי…

חודש תשרי מתקרב, ועימו כל ההכנות לנסיעה. האימהות עמלות על אריזות החפצים, האבות על הסידורים הכספיים, והבחורים על ההכנות הרוחניות. פעמים ועומד לו בחור בצומת דרכים, מצד אחד עומדת לה הנסיעה לרבי כאתגר שחייב יישום, ולאידך, עומדים להם סוכני הנסיעות בסימן "אין פשרות". דווקא ברגעים לחוצים אלו החליטו כי עליהם למסור נפשם על העלות גורדת השחקים ללא התפשרות קלה.

בעבר, כשהמצב בעולם היה שפיר, היתה האימרה רווחת בין הבחורים, אלול ר"ת: אני לרבי ודודי לי, כשהכוונה ברורה: הנסיעה לרבי אינה מוטלת בספק כמו עזרתו המיוחלת של הדוד העשיר. אך כיום, כשחשכת הגלות שלטת אפילו על המצב הפיננסי, אין להם לבחורים אלא לעמול ולהשיג את הסכום הנקוב בעשר אצבעותיהם.

הדוד העשיר מסייע בכל שנה, הדוד עושה סדרים בוואשינגטון, הדוד פועל תזוזות בבנק, הדוד מסיר את כל המכשולים, כי הדוד הוא גם המארח. אלו שהפנימו כי את יהבם יש להשליך רק עליו, כשבד בבד לעשות כלי רוחני כגשמי לברכה, זכו לקיצורי דרך בכל הקשור לנסיעה. אלו שהתחכמו והפעילו קשרים בנסיון לזרז הליכים מצאו את עצמם עושים כברת דרך ארוכה שלעיתים נסתיימה בחותמת שחורה.

זאת השאלה, למי נוסעים? לארה"ב או לרבי. מי שמגיע למנהטן ו770 הוא רק ציון דרך, הרי שלא יצפה לשידוד מערכות. מי שנוסע לאבא - רבי, יש לו על מי להישען. גם מניעות ועיכובים אם יהיו, אינם אלא נסיון אמונה שבסופו ימצא את עצמו היכן שאהבה נפשו.

את ימי הסליחות תשס"ב עשיתי כמו רבים ברגשות מעורבים. השנה שחלפה היתה קשה כל יום מבשר איוב יותר מקודמו, יהודים מחזיקים את אמונתם בציפורניים מגודל הנסיונות הקשיים וחשכת הימים המאפילים והולכים. את כל ההסברים אנו יודעים. מה הפירוש יודעים? אנחנו שיווקנו אותם. "זוהי חשיכה גדולה שלפני הזריחה", מספרים לנו המקורות במשלים ונמשלים למיניהם ולנו כיהודים לא נשאר אלא להאמין.

אז יהודים קצת 'פישלו', פה ושם בילבלו בין 'עשה' ל'שב ואל תעשה', אך בכל זאת, האם לא התקופה עשתה להם את זה? האם המצב הגלותי אינו מהווה סנגוריה הולמת לשיממון הרוחני? עד שיהודי זוכה בימים אלו לשעה של קורת רוח, הרי גם זה לאחרי עשרות שעות של עוגמת נפש. ובכל זאת, עם ה"חדשות לבקרים", "רבה אמונתך". עם ישראל אינו שוכח את ההבטחות שנתנו לו ולאבותיו טרום נהיה לעם. העם הזה ממשיך לסחוב את האמונה הזו בחריקת שיניים יהודית, סופג בפתיל הקצר שעוד נשאר לו, מעט מעט מפח השמן הקטן, זה שהספיק לו בכל ימי הגלות.

עם ישראל מראה נכונות, ליבו המדמם ער לכל דבר שבקדושה, אך עד מתי? בארץ ישראל, המקום הבטוח ביותר, ארץ אשר עיני הוי' אלוקיך בה, נהרגים יהודים בשל היותם יהודים, בשל עמידתם איתנה על האמונה כי ארץ ישראל נתנה להם בהבטחה לאבותם.

אז על מה? באמת על מה נשאר להגיד סליחות?…

אחרוני הנוסעים מבית חיינו יצאו בשבוע פרשת נח. כשקראתי את תחילת הפרשה במסגרת שיעור החת"ת, מצאתי כמה דברים מענינים שיכולים בהחלט למצוא נתיבים לסדר יום שלנו כחסידי חב"ד בכלל וכתמימים בפרט.

את מעשה התיבה עשה נח בעצלתיים, 120 שנה. הסיבה לכך מובאת ברש"י על אתר, "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו". ממש כמו בליל הסדר בו מזיזין את הקערה מהנך להתם מגלין מקצת הפת ומכסין, והכל בכדי "להתמיה את התנוקות" - לגרום להם לשאול, הרי שנח נצטווה להתמיה את בני דורו ולשם כך לבנות את התיבה בפרק זמן ארוך ( כמעט כמו 1414 ) בכדי שיותר חוטאים יחשפו לרעיון שעומד מאחרי התיבה, ואולי ישובו.

הדברים צועקים את הקשרם. נכון, אנו לא נמצאים בדור המבול, אלא בדור הגאולה. לנו אין עסק עם חוטאים אלא עם יהודים טובים שנשיא הדור העיד עליהם ש"כבר עשו תשובה". אך לנו הועיד הרבי שליט"א שליחות מיוחדת להביא לכל אנשי הדור את הנבואה ש"הנה הנה משיח בא". אל לנו לשכוח כי ה"חנוך לנער" הוא רק "על פי דרכו", ורק בפריצה לתוך עולמם של התנוקות שנשבו נוכל לחדור לתודעתם. כל דבר שיכול להתמיה אותם ולגרום להם להתענין בנבואת וזהות הגואל הוא כלי איתן להצלחה בשליחות שלנו. אנחנו רק צריכים לגרום להם לשאול. דגלי משיח, סיכות על דש המעיל וכדומה, הם כשרים ואף רצויים בשביל להביא את הבשורה ולהחדיר אותה בתחתון שאין תחתון ממנו.

נקודה נוספת ומענינת ניתן למצוא כבר בפתח הפרשה: בתיבת נח מצווה נח להכניס לתיבה מכל החי. רש"י דואג לעדכן אותנו שכוונת הכתוב במילים "מכל החי" הוא, אף השדים. תיבת נח שמהווה עיר מקלט צף, קולטת לתוכה את כולם. אפילו לשדים יש נתינת מקום בתיבה. מי שנתן ליבו לכך יכול להבחין כי 770 בנוי אף הוא במתכונת תיבת נח: בקומה הראשונה - חדרו של הרבי שליט"א - "עליונים לאדם", הקומה האמצעית, היא הקומה שלנו, הבהמות, "בהמות הייתי עימך, ואני תמיד עימך". והקומה התחתונה, היא לזבל. כולנו יודעים מה נמצא בקומה התחתונה של 770...

ואכן, ב770 יש מקום לכולם. כל אחד מאיתנו יודע כי למקום הזה נמשכים יצורים משמי שמי קדם, והעציצים האנושיים של 770 אינם בנמצא על פני הגלובוס, ובכל זאת יש מקום לכולם. לכל אחד יש את מדורו ב770 ולכל אחד מעמד משלו, מי שמחזיק ברבי שליט"א ובכל עניניו הוא שייך למחלקת העליונים. מי שהרבי עבורו הוא צדיק קדוש וטהור, אך גם יכול לטעות (ר"ל) הרי שמיקומו המתאים הוא במחלקת הבהמות. ואלו שנלחמים מסלפים ומורדים, מיקומם הוא במחלקה התחתונה, ההשפעה שהם מקבלים, היא מבחינת אחוריים בלבד. אך בכל זאת, לכל אחד יש מקום.

אפילו ה"פליט" - עוג מלך הבשן שניצל ממי המבול, היה זה בגלל שאחז בדפנות התיבה. לא משנה מי אתה, רק תחזיק ותשרוד..