מטבח בלי מתכון…

בימים כתקונם, כשהראש הישראלי היה בכוננות מתמדת, סיכולים וחיסולים היו דבר שבשגרה. מה שעוד היה בשגרה, זה לא לדעת שהם כלל התרחשו. בימים כתקונם ישיבות הממשלה ובפרט הבטחוניות שבהן היו נשארות חסויות וערפל כבר פוזר על תוכנן. כיום, לאחר כל קבינט או מטבחון, מפרסמת התקשורת שני דברים: א. הממשלה הטילה איפול כבד על הישיבה. ב. החלטות הקבינט הן:…

הציניות הזולה שמשתרכת אחר כל ידיעה כזו, מפנה את תשומת הלב הישראלי לזילות היחס של המדינאים למידע מדיני מסווג, העלול לפגוע בבטחון המדינה. המחשבה על כך, שכתב מאן דהוא ירים את קרנו של חבר הקבינט, גורמות להחצנת מידע שאמור להיקבר בארכיוני הממשלה במקביל לכמה מחבלים שברשימה המסווגת מסומנים כקבורים, למפרע.

עם העלאת התקציב לצה"ל, ביקשה היחידה לתאונות עבודה אצל הפלשתינים, תקציב נוסף, לשם המשך מוצלח של מדיניות הסיכולים. "צחוק בצד", וכפתגם העממי, "בכל צחוק יש רק קצת צחוק", גם מליצה זו כרבות אחרות נושקת לאמת, וכל ילד יודע כי את התאונות עבודה שמתרחשות ללא סוף בשטחי הרשות מבצעים המעבידים.

את הכתב הערבי-ישראלי יוסוף סמיר, שנחטף בשכם למרתפי הרשות, שחררה יד נעלמה בחצות לילה, אותה יד כפי הנראה עדיין מסתובבת שם. אין ספק שדברים מוזרים מתרחשים והתשובה והפתרון היחידים הם שזוהי פעולה מכוונת. איש לא יודה בזה, גם בכדי לא לגרוף מחאות בין לאומיות, אך לכולם ברור כי זוהי עוד השלכה של ישיבת קבינט.

שרי הממשלה, ובתוכם חברי הקבינט מקבלים החלטות סותרות שמזיקות לאזרחי ישראל. יוקרתם של השרים עומדת בקו אחד עם מידע מסווג, ופעמים והסיווג לא נדמה בעיניהם כמו עתידם. העובדה שברוב מוחץ מוטל איפול על המידע, ורוב מוחץ מסיר את האיפול לאנשי התקשורת, מעמידה בסימן שאלה למי ניתן להאמין במשכן בית הנבחרים הישראלי.

העובדה שחברי הבית מתרווחים על כורסאות עור צבי באה לסמל שני פרטים חשובים: כל פועלם הוא להגדלת קרנם.. ושהכסף המתבזבז על אחזקתם מונח על קרן הצבי. בית נבחרים שרואה לנכון לחוקק כללי אתיקה הקשורים בהתבטאויות הנבחרים, צריך לפזר את הקייטנה. השפה המדוברת בכנסת היא אפילו לא סלנג ישראלי. זהו סלנג השמור אך ורק לנבחרים. ומשכבת אוכלוסיה זולה זו – אוכלוסיית הנבחרים – מבקשת הכנסת לשמור על מוצא שפתיה, ולנצור את סודותיה הבטחוניים.

למטבחון הממשלה אין שף ואין גם מתכון, הזכויות אינן שמורות, הן יוצאות תיכף לתקשורת ומופצות לקהלי יעד לאו דוקא ידידותיים, למטבחון הממשלה אין הצלחה בכל הקשור עם משמעת להוראות הבטיחות המתבקשות עם קבלת ההחלטות. המחיר שנגבה מהממשלה לא נאמד, יתכן והוא קשור עם כשלונות צורמים בנסיונות חיסולים, במקרה הטוב, ושל פיגועים שיצאו לאור, במקרה הפחות טוב.

מסתבר שלכל בעיה יש פתרון, רק צריך להוציא אותו לפועל. ענישה קולקטיבית לשרי הממשלה בסגנון כרטיס אדום לישיבות קבינט או מטבחון. ביום ששר יבין כי לכל פתחון פה, יש סגירת דלת, הוא ישקול את צעדיו ויחסוך במילים מיותרות. ניתן להעריך כי לולא פתחונות הפה של בכירים בצמרת, (נזילה בצנרת), היו נחסכים ביקורות בין לאומיות ומאפשרות למוגים שבמקבלי ההחלטות לפעול על פי שיקולים איתנים ומקצועיים.

בפעם הראשונה שצה"ל הכניס את גיסותיו המשוריינים למעמקי עזה, נתקף העולם בפאניקה בשל מספר מילים של אלוף בצה"ל שהבטיח בפה מלא כי הצבא ישאר במקום כל אימת שתדרוש המציאות בשטח. המילים שאמר אין בהם משום חידוש, ושום דבר על דעתו לא אמר. זאת היתה התוכנית הראשונה, להיכנס לעשות מה שצריך ולצאת. כמה זמן תיקח הפעולה? איש לא ידע. האלוף אמר לאנשי התקשורת כי הצבא מוכן להישאר ימים ושבועות ואולי אף פלט חודשים. אך זה היה ברור, צה"ל נכנס למטרה מאד מסויימת ולא ינטוש את המקום עד שישלים את המשימה. מילותיו הקפיצו את העולם שלחץ על שרון ליסוג, וזה האחרון, שעדיין היה בחיתולי השלטון שלו, הורה על כך.

המסקנה שהוסקה אז, שאת תפקיד הדוברות תעשה לשכת דובר צה"ל, ואלופים המתמחים בתורת הלחימה אינם מתמחים בתורת הדיבור, וכל ראיון עומד להם לרועץ. בעקבות ראיון זה אף הורה שר הבטחון להוציא פקודת מטכ"ל לפיה לא יורשו אנשי צבא להתראיין ללא אישורו. ויש צדק בדברים. אנשי צבא אינם רטורים, הם לוחמים. אנשי התקשורת אמונים על הבנת דבר מתוך דבר, וממשפט תמים של חייל תמים ייצרו כותרות ויזמינו לחצים.

אין ספק. את השרים החשודים במסירת מידע יש להדיח מישיבות הקבינט ולדאוג לעונש פוליטי כבד שיותיר רושם ממושך, וטעם רע בפיהם המדליף של האמורים. רק ענישה משמעותית שתעלה ביוקרם ובכסאם של הפוליטיקאים תביא לשקט תקשורתי בכל הקשור בהחלטות כמוסות.

אילו רצה ראש הממשלה את פרסומם של הדברים היה יכול לבוא בדיבור עם שר התקשורת, הוא כבר היה דואג שערוץ הכנסת יסקר לציבור הרחב את ישיבות הקבינט והמטבחון. ראש הממשלה לא רוצה ליחצן ישיבות סגורות, זה לא יביא הרבה כבוד לממשלה...