החום משפיע
את טבילת האש הראשונה שלי עשיתי, כשהייתי כבן 3-4 בהתוועדות חסידית באיזור מגוריי. ישבתי בין חסידים צעירים וזקנים והרגשתי באוירה משהו שונה, בעלי הזיפים כבעלי העבותות השחורים הכסופים או הלבנים, ישבו דומם והקשיבו בשקיקה לכל מילה שיצאה מפיו של היושב בראש השולחן. השתיקה היתה כפייתית, ראיתי את אלו שבהתוועדויות כסדרם מובילים את המתוועדים ואוחזים במושכות הניגונים והדברים היוצאים מהלב, יושבים ושותקים, לכל היותר מרימים את כוסית ה'משקה' פולטים 'לחיים' חטוף, וממשיכים בשתיקה.
ואז הבנתי. היה זה כשאחד מן המשתתפים הביע את דעתו בנושא 'עצמי', דעתו שכפי הנראה לא חפפה לשיטת החסידות, הזמינה עבורו מטח כבד של לבה רותחת שפרצה מליבו של המשפיע. המילים שנאמרו שם, הביכו כהוגן את אותו 'הוגה', וגרמו למשתתפים לברור את מילותם בנפה בכדי להינצל משבט לשונו של המשפיע.
אין צורך לציין, כי במעמדי, ילד בן 3 לא הבנתי הרבה, אך משום מה ההתוועדות הזו נחקקה בזכרוני היטב. זו הפעם הראשונה שנפגשתי פנים בפנים עם המשפיע הרב ראובן דונין, אך לא האחרונה שבהם, מאז זכיתי לחסות בצילו בהתוועדויות רבות ומשמעותיות, כשלכל אחת בפני עצמה ניתן לזקוף שינוי או מפנה בחיי.
בשבת פרשת ואתחנן נפל דבר בישראל, המשפיע החסידי הרה"ת ראובן דונין נתבקש לישיבה של מעלה בעודו מתארח בישיבה של מטה, ישיבת "תומכי תמימים" בחיפה. כשליח נאמן של הרבי שליט"א לחיפה, ידע ר' ראובן, כי את מפתחות השליחות מחזירים אך ורק ממקום השליחות, עוד דבר הוא ידע, שהמקום האידיאלי לעשות את זה, הוא בתומכי תמימים.
זה שי"א מנחם אב הוא יום הסתלקותו של ר' הלל מפאריטש, הוא פרט חשוב, מענין, ומקיש לדמותו של הנפטר, זה שיום שבת הוא סימן טוב לנפטר, נציין כזכות נוספת, אך יום הסתלקותו של ר' ראובן קובע יום לעצמו. יהודי שמסר את גופו רוחו ונפשו לרבי מה"מ, ראוי לכך.
מענין לציין את הקשר המיוחד שבהסתלקותם של ר' הלל מפאריטש ור' ראובן. שניהם נפטרו באותו התאריך ואף באותו יום בשבוע - שבת, וכך מצאתי בהשגחה פרטית מה שכותב ר' יהודה שי' חיטריק בספרו "רשימות דברים" (ח"א עמ' רמ"ח):
בשנת תרכ"ד חל תשעה באב ביום חמישי. ביום זה שהה הרה"צ ר' הלל מפאריטש בעיר ניקולייב והתענה. לאחר סיום התענית, הרגיש שימיו ספורים והוא שאל: "היכן הם הרבנים?" [= כוונתו היתה לומר שהרבנים לא התירו לו שלא להתענות]. הוא ביקש שישכרו מיד עגלה והוא יצא בדרכו לחרסון. מאחר שהוא הקפיד שלא לנסוע בערב שבת אחרי חצות היום, האיץ בעגלון שימהר בדרכו, ואכן הגיע לחרסון בערב שבת לפני חצות.
ביום שבת קודש, י"א מנחם -אב, נסתלק ר' הלל ומנוחתו כבוד בחרסון. הסיבה לכך שרצה להיטמן דווקא בחרסון, היא משום שבאותם ימים היתה העיר נתונה בממשלת הטורקים ששלטו אז גם בארץ ישראל, ומאחר שאמרו חז"ל שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארץ, העדיף להיקבר במקום ששייך יותר לארץ ישראל.
הסתלקותו של ר' ראובן דונין התרחשה בעיצומה של התוועדות חסידית, כשחש לפתע ברע וביקש לנוח, הוא עלה למגורי התמימים, בישיבת "תומכי תמימים" בחיפה, ושם החזיר את נשמתו. את הפיקדון בחר ר' ראובן להחזיר מהעיר עליה היה מופקד כשליח ראשי, ובה גופא, מהמקום הקרוב ביותר לרבי - "תומכי תמימים".
כר' הלל הוא בחר את מקום הסתלקותו. כ'תמים' בעצם, הוא בחר את הבית הנצחי של תמים לתחנה הסופית בחייו גדושי התוכן. בזאת ביטא את עצמיות הקשר שהיה לו לתומכי תמימים, כך שאפילו את הרגעים האחרונים בסיבוב הנוכחי בעולם הזה, בחר לסיים במקום הקדוש, בבת עיניהם של רבותינו נשיאנו.
אחת מהתכונות המובהקות של ר' ראובן היתה אהבת ישראל לא מסוייגת. כל יהודי באשר הוא זכה אצלו ליחס כאילו היה בנו. מכל נושא שעליו שוחח הגיע איכשהוא לנושא 'שלו': אהבת ישראל. "לא יתכן" - כך זעק, "שיהודי יאמר "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך" ומיד אחרי התפילה, כאילו לא התחייב כלום לאף אחד, כבר יגרום צער לזולת" בכל הזדמנות אפשרית דאג לתאר בצבעים שהזכויות להם שמורות רק לו, איזו נחת רוח נגרמת לרבי מה"מ כשרואה את החסידים באחדות, ואיזו עוגמת נפש נגרמת להיפך. "אל תשכחו" - הזכיר בכל עת, "כי אהבת ישראל מעבר להיותה מצוה מהתורה, היא גם מבצע קדוש של הרבי, כשנכשלים בה עוברים על שני ציוויים".
המעמד המרטיט בו הזמין ר' ראובן - בקול רועד - את הרבי מה"מ לכינוס 'הקהל' בהיכל ה'סינרמה' זכור לכל חסיד חב"ד. לפני שהזמין את הרבי מה"מ, הכשיר את הקרקע ודיבר בקול נרגש על כך שההעלם והסתר הנורא הוא רק בשביל שנתחזק באהבת ישראל. "רק זה יהיה הגורם להתגלותו של הרבי" - אמר.
אהבת ישראל מילאה את כל ישותו. עימה צעד ולמענה תרם המון דוגמא אישית. דוקא העובדה שאת דבריו השמיע מקרב לב עמוק, לא בכדי לעקוץ ולגרום צער לזולת, אלא בכדי לתקן את המעוות, קיבלו דבריו שפעמים היו קשים משהו, משמעות שונה. גם יהודי שזכה לביקורת כואבת שלוותה במילים שרק לר' ראובן היתה הרשות היכולת והאמצעים להשתמש בהם, הבין את המטרה שעומדת מאחריהם, ופעל כנדרש. אין ספק, החום הוא שהשפיע. החום ששפע ר' ראובן לכל יהודי הוא זה שגרם לדברים להיכנס אל הלב ולפעול פעולתם.
את העובדה שמילים בוטות ונוקבות במיוחד נתפסו כמחמאה ופעלו פעולתם, ניתן להסביר בדרך אחת ויחידה: השומע שאליו כוונו הדברים חש כי הם נאמרים מתוך אהבת ישראל אמיתית ונועדו לטובתו. פעמים רבות חזר ר' ראובן על דברי הרבי מה"מ ב"יום יום" (כ"ו אייר) "קודם ציווי "הוכח תוכיח", כתיב "ולא תשנא את אחיך", כי זהו תנאי מוקדם להוכחה. ואחר-זה כתיב "ולא תשא עליו חטא", [כלומר,] שאם לא פעלה ההוכחה, בודאי אתה האשם, שלא היו [דבריך] דברים היוצאים מן הלב".
ה'יום יום', י"ב מנ"א – (יום הקבורה) עוסק במוטו של ר' ראובן: הרבי - אדמו"ר הזקן - אמר [פתגם] מהמגיד ממעזריטש, משמו של הבעש"ט: "ואהבת לרעך כמוך" הוא פירוש וביאור על "ואהבת את ה' אלוקיך"; באהבת יהודי אוהבים את הקב"ה, שהרי ביהודי קיים חלק אלוקה ממעל, ומתוך אהבת היהודי, הפנימיות שבו, ממילא אוהבים את הקב"ה.
שובל המלווים הארוך שצעד דומם אחר מיטתו של ר' ראובן, עשה זאת בצעדים קטנים מהרגיל, מנצל כל רגע שיכול להיות עדיין במחיצתו. כמות המלווים הדגישה למי שעדיין היה זקוק לזה, כי לא אדם פרטי מלווים לדרכו האחרונה, לא חסיד מהשורה עומדים לקבור, אלא היסטוריה.
אך יש אנשים שלא מסתלקים, כל חייהם היוו אבן שואבת ומקור חיים לסביבתם, הם אינם שייכים להסתלקות. ליבם מפסיק לפעום, נשמתם נצררת בצרור החיים, נפשם מתכללת בשורשה, אך רוחם נושבת בחוזקה, יתיר מבחיוהי...
