ללמוד מקורח המציאות

בשבועות הקודמים עסקנו בפעילותם המפוקפקת של הליצנים ובתכונתו של החמור "חמור בתקופת תמוז קרירא ליה" - תכונה חמורית לכל הדיעות. פרשת קורח משלבת בתוכה מן המאפיינים של שני הסוגים, הליצנים והחמורים, ואף מנדבת לנו מוסר השכל נצחי.

אחת השאלות שמזדקרות מיד עם קריאת פרשת קורח, כיצד הצליח אדם אחד, בלי להמעיט במעלותיו וכושר האירגון בו ניחן, להמריד נגד משה את ראשי אלפי ישראל, נשיאי עידה קריאי מועד ואנשי שם? כיצד זה שבין הנקהלים על ה' ועל משיחו, היה אף נחשון בן עמינדב האיש שסימל את ההתקשרות העצמית ביותר למשה, כשקפץ לים סוף?

את התשובה מספק רש"י כשמסביר כיצד נקהלו על משה בין לילה כמות כה מרשימה של אופוזיציה לוחמת. "ויקהל עליהם קורח - בדברי ליצנות כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד איני מקפיד אלא בשביל כולכם אלו באין ונוטלין כל הגדולות לו המלכות ולאחיו הכהונה עד שנתפתו כולם".. קורח - כך מסתבר ישב במחיצת חבריו ובדברי ליצנות הצליח לסחוף ולהטות את ליבם לשיטתו. שוב היתה זו הליצנות שהמרידה קהלים בישראל נגד ה' והצליחה לגרום לשרשרת של טרגדיות כתוצאה מחרון אף של מקום, החל מבליעתם הטראגית של קורח ועדתו, וכלה במגיפה שהיוותה את ההוכחה הסופית מהו רצונו האמיתי של הקב"ה.

משה רבינו, בדברו לאלוקים מיד עם עם פריצתה של המחלוקת, מבטא את המצב במילים קשות ונוקבות, "לא חמור אחד מהם נשאתי" - גם כשיכולתי לדרוש את ה"חמור" מכספי ציבור, לא עשיתי זאת אלא מרכושי. האם זו התלונה המשמעותית היחידה שהיתה למשה כלפי "עמותת הסרבנים"?

השררה שקיבל על עצמו משה היה בדיבור אחד עם הקב"ה. משה רבינו לא ביקש את המינוי, ושום מינוי שבא מצידו לא היה פוליטי. אחיו שהתמנה לראש הכהונה קיבל גם כן את המינוי על פי ה', אלא שעינם הצרה במשה לא קרצה גם נוכח הניסים והאותות השמימיים שהראם משה. השנאה מקלקלת את השורה.

קורח היה ראש סנהדרין ובעל נתונים טובים בהיררכיה היהודית. הוא היה למדן עצום וראש ישיבה מצליח, בקיצור אימפריאליסט למופת. אך כל עוד ידע להתבטל למשה - היה חלק ממנו. ועל אף היותו מאלו ש"לא חמור אחד מהם נשאתי", מדגיש משה, "ולא הרעותי את אחד מהם". משה רבינו בהרגישו כל אחד מבני ישראל כעצם מעצמיו - להיותו נשמה כללית - לא נתן למשחית להשחית, גם כשאלו עברו כל גבול ביחסם אליו. אך כשהדבר נגע בעצם המלכות שלו, כשהשאלה היתה על הקב"ה, הוא לא נתן מקום לשאלות, פה הוא מבקש מהקב"ה שיתן בעצמו את הטון.

כשקורח היה בביטול הוא היה חלק ממשה, ומשה לא וויתר על אף חלק מגופו - קומת עם ישראל השלימה - משה לא מוותר על אף יהודי. אך כשקורח הפך למציאות בפני עצמו, הפך לחוצץ עם משה, הרי שכאן פעל משה "בריאה חדשה" ופצה פה לאדמה. מיד כשהפך קורח למציאות, הוא איבד את האחריות של הנשמה הכללית. זה היה כורח המציאות.

משה הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון. בכל דור ודור היו נוגשים שהלעיטו והלהיטו על משה. בכל דור דפוסי הפעולה מצד משה היו שונים; בדורנו אנו, התעלם משה מקורח ואף לא נשא את שמו ולו פעם, ההתייחסות היתה מאסיבית כשבדברי ליצנות ובלע הכליל את יהודי הקיבוצים בתוארים לא להם. או אז יצא הרבי מה"מ בשיחת הבהרה.

לכל אחד יש את הבחירה באיזו קטגוריה להימצא. ניתן להיות "מקבל" (בולע) ואפשר להיות "נבלע", מאף אחד לא ניטלה הבחירה החופשית, אך מקורח צריך לזכור שכדאי להיות קשור למשה, מקורח צריך לזכור שעל אמונה לא מלגלגים. מקורח צריך להסיק כי ליצנות מסוג זה מובילה ישירות לשאול תחתית, ליצנות מסוג זה מובילה למסקנה אחת: משה אמת ותורתו אמת, אבל אז.. כבר אין מרווח מקום.

יש שלומדים מטעויות עצמם, החכם יותר לומד מטעויות של אחרים... כשקורח צועק משה אמת ותורתו אמת, לנו לא נותר לצעוק אלא: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!