חמור בתקופת תמוז

ככל שנוקפים הימים, והיום הגדול והקדוש - ג' תמוז - קרב, הרי שלבד מהפאר וההדר שלובש אזורינו - בהכנסת ספר תורה והדפסת ספר התניא - הרי שראשי עמל שעות נוספות על תוכן חוויתי להעברת המסר הגאולתי בתאריך הבהיר ג' בתמוז. אין צורך להכביר במילים על מהות האוכלוסיה היהודית, ב"קצירת האומר", מדובר בתרמילאים ישראלים שמבקשים מנוח לכף רגלם בשמורת טבע מיוחדת זו. מה שגם קורה בדרך כלל לאחר שהות קצרה וביקורים שהופכים לתכופים, שהנשמה היהודית מתחילה לבטא את עצמה.

אין זה פלא, שהיום הגדול ג' בתמוז המדובר "שלושים יום קודם החג" תופס חוט או יותר, במחשבתם, והם היו רוצים מעט הסבר על היום, על שהתחולל בו לדורותיו, ולא פחות מענין אותם, ההתייחסות החב"דית למאורעות הללו. ושוב, חלוקות הדיעות, כיצד יש להתייחס ליום ביחצון הנושא לעולם ; כפי שאנו מתייחסים אליו, או שניתן לרפד את התמונה במילים מציאותיות יותר, כך שבמבט כולל הרבי לא יראה חי, וחב"ד לא תשמע קיימת..

לאידך, ניתן לצאת לעולם עם מסר אחיד. מסר כזה ניתן להוציא אך ורק משיחותיו של הרבי שליט"א. בשורה הראשונה בה יתחיל הביאור והסקת המסקנות, יחלו חילוקי הדיעות. ברור הוא, שכל חסיד ללא הבט על דיעותיו, מאמין בשיחותיו של הרבי ובכל מילת קודש שלו. כך בחשבון ראשוני פשוט מאמינים כולם בנצחיותו של הרבי, ובכך שהוא "גואל אחרון". אין ספק, חילוקי הדיעות מתגלעים אך ורק כשמתחילים הביאורים לדבריו של הרבי, מיד כשמתחילה הפרשנות מתגלה הבעייתיות. עד אז, כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה.

אך ביננו.. ניתן להיות ילד שטרם נגמל, וכבר להבין את המניעים לשיטות. את הנתיבים שהובילו למנהגי חסידים שונים בכל הקשור בהפצה. באגרות קודש מתייחס הרבי לנושא הכאוב הנ"ל בעשרות מכתבים שכבר נדפסו, ובעשרות או מאות שעדיין לא נדפסו. אותם המתנסחים בצורה "זהירה" ומשמיטים שיחות והתבטאויות במטרה להישמע רלוונטי, מעשי, מציאותי, או כל הגדרה דמיונית אחרת, אינם אלא אותה הגברת בשינוי אדרת..

במפעליו הקדושים של הרבי שליט"א מונו עסקנים רבי פעלים, שתפקידם היה לדאוג לתזוזת עגלת ה"ופרצת" של הרבי. היו שעשו מלאכתם נאמנה והתבטלו כליל לרבי. אך היו שקיבלו את התפקיד, ועשו כל אשר ביכולתם בתחום של "שב ואל תעשה עדיף". באחת מאגרות הקודש הכאובות שהתפרסמו בסדרת האגרות, ואף בפרסום ראשון כולל ההשמטות - בבית משיח - כואב הרבי מה"מ על כך שאותם עסקנים הזיקו כל קדירה שנתנו בה יד. יותר על כך, אילו היו שומעים את מילתם כשהוקמה תומכי תמימים -מגלה הרבי - היא לא היתה קמה..

ממשיך הרבי באותו המכתב, שישנם עסקנים שבשטח הפעולה של "שב ואל תעשה עדיף" הם ראשונים. וכמובן שמידת חסידות היא לא להתייחס אלייהם או אל מילתם, ולהמשיך לפעול ביתר שאת וביתר עוז. אותם אלו שבכל השנים הניפו את דגל ה"שב ואל תעשה עדיף" מניפים כיום את הדגל הלבן, את דגל הכניעה בפני הנסיון ומעדיפים למלאות פיהם מים ולא לבשר לעולם את הבשורה, מחשש כבד לאופן שבו יתקבלו הדברים.

הגמרא מספרת, שחמור בימי תמוז קר לו. בזמן שכולם סובלים מחום, סובל החמור מקור. החמור לא מזהה את התקופה ואת החום שבה, הוא ממשיך לצעוד כששיניו נוקשות. ישנם כאלו שעדיין אינם מזהים את התקופה, על אף הסימנים שנתן נשיא הדור, הם אינם מזהים את החמימות שבה, וטועים לחשוב כי הימים אינם כשירים.

אחד ממקורבי בית חב"ד, שרצה לדעת ולשמוע על יהדות נכנס עימי לשיחה מעמיקה ועיונית בנושאי יהדות, כשהגענו לנושא יעוד הנשמה היהודית בעולם שאלתי אותו: למה לדעתו הוא ירד לעולם? והוא ענה לי ספק בצחוק: אין סיבה. יכול להיות להיות שנשאר לאלוקים חומר מיותר אז הוא החליט לשגר אותי לעולם.. אמרתי לו: אם ככה, אני מעריך אותך, יותר מאשר אתה מעריך את עצמך… אם אתה חושב שירדת בטעות, ואני חושב שירדת עם שליחות שרק אתה יכול לבצע, אני מעריך אותך יותר..

ממש כך, נראה לי שאנחנו מעריכים את העולם פחות ממה שהוא באמת. הבה נחשוב: אם הדבר שעיכב את הגאולה בכל השנים היה בירור העולם, הרי שהעולם הוא אינו דבר של מה בכך! אם רק הוא עיכב את הגאולה, סימן שיש לו משקל. העולם אינו אמור לסבול מתת תזונה במידע חיוני לו בנושא משיח. העובדה שיש המעלימים ממנו מידע בטענה כי אינו כלי פוגעים באינטלגנציה שלו. תסביר נכון, הוא יקבל.

את הקרירות ה"תמוזית" נשאיר לחמורים. את החמימות החסידית נצטרך לפזר על פני העולם כולו מתוך הכנה אמיתית ליום הגדול והקדוש, יום ג' בתמוז. את ג' בתמוז נעשה מתוך הספרים, את ההבנה ואת האי הבנה נשמור להתגלות, אז תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות.

לעולם כולו נביא את המסר הנכון והשלם, "בלי דילוגים", נשיא הדור אמר את מילותיו לכל הדור ואין איתנו יודע עד מה, אין איתנו יודע אילו מילים יתפסו את מי. פשוט לומר את הכל. אנו נעשה את המוטל עלינו, ו"אלוקים יעשה למחכה לו" בהתגלות כ"ק אדמו"ר שליט"א מה"מ.