אחורי ארי – אלול בא

ידועה האמרה המקובלת אצל חסידים "אחורי ארי – ולא אחורי בתולה" כשהמשמעות היא (מלבד הפירוש הפשוט) כי יש להתחיל לעשות תשובה מיד בסוף חודש אב (שמזלו אריה) ולא לחכות עד אחרי אלול (שמזלו בתולה), כך גם ידוע שמספר חודשים לפני חודש אלול מתחילים להזכיר זאת, בתמו"ז - זמני תשובה ממשמשים ובאים ואב – אלול-בא.

כך זה תמיד לגבי דבר טוב שזריזים מקדימים אותו לכמה ימים לפנ"כ, ומה לנו דבר טוב יותר מן התשובה – ש"מביאה רפואה לעולם" ו"מקרבת את הגאולה" – ולכן פסק הרמב"ם שבודאי יעשו ישראל תשובה בסוף גלותם – "ומיד הם נגאלין".

ואכן ענין התשובה דרוש לנו כאויר לנשימה, להכניס מעט רעננות בחיי התורה ומצוות ולא להסתפק בזה שטיילת ארבע אמות בארץ ישראל, או שאתה אפי' מניח תפילין בכל יום ושומר שבת. צריך להכניס בזה חיות שלא תהא כ"מצוות אנשים מלומדה" ובכלל להוסיף ולקבל החלטות טובות. ואם לגבי עסק גשמי אין הבעלים נחים על זרי הדפנה "ומי שיש לו מנה רוצה מאתיים", כך צריך להיות בודאי בעניני תורה ומצוות ש"מעלים בקודש".

מענין שענין התשובה בא מתוך החלטת האדם עצמו, אף אחד לא יכול לחייב אותו על זה ולכן אין זו מצוה פרטית, אלא נקודה כללית שלמעלה מכל המצוות. וכי מה יועיל צווי לאחד שפרק ממנו עול-מצוות? אבל דווקא בגלל שהתשובה נובעת מבחירתו החופשית של האדם עצמו ולא מכפיית אחרים, יש בה מעלה עצומה ודווקא כך מתעצם האדם עם התורה וחש צורך לחדש ולהדר ולהוסיף בה, כי הוא הרי החליט שברצונו לעשות תשובה אז מי יפריע לו למלאות את רצונו?

עד כאן הדרך הראשונה שבאה מלמטה למעלה "אני לדודי" ואז ההדגשה היא על ה"אני" שרוצה להגיע לדודי. אבל כמובן שצריך גם את הסיוע מלמעלה "ודודי לי", זו העבודה של החדרת הקדושה שבנפש האלוקית לכל הפרטים שאיתם מתעסק הגוף, עבודה מלמעלה למטה להחדיר את ה"דודי" שיהיה "לי", שיכנס אל תוך עניני העוה"ז שלי ויאיר ויקדש אותם. ואם בעבודה הראשונה היה הגוף צריך להתעלות בכוחות עצמו ללא גילוי הנשמה, הרי שבעבודה של "דודי לי" הנשמה צריכה לרדת ולחדור בתוך עניני הגוף כאשר השלימות היא אחוד שני הקצוות, גם העבודה מלמעלה וגם העבודה של האדם מלמטה בבחי' "אורות דתוהו – בכלים דתיקון" וזה מביא תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה, גם היא שלימה עם שני הקצוות.

ה"אבודרהם" אחד ממפרשי התורה, מביא בקשר ל"שבעא דנחמתא" פירוש, שהרבי שליט"א מלך המשיח נוהג גם כן להזכיר אותו, שבעצם בכותרות ההפטרות הנ"ל מתנהל דו-שיח בין עם ישראל להקב"ה. ראשית "נחמו-נחמו" - הקב"ה שולח נביאים לנחם את עם ישראל, ואז "ותאמר ציון עזבני ה'" מדוע ה' שולח אלי נביאים לנחמני ואינו מנחמני בעצמו ולכן "עניה סערה לא נחמה" – היא מסרבת לקבל תחנונים ורק כאשר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", הקב"ה בעצמו מנחם את עם ישראל אז עם ישראל שמח "רוני עקרה לא ילדה" ורק כאשר הקב"ה בעצמו אומר "קומי אורי" אז באמת כנס"י אומרת "שוש אשיש בה'". השבת גם אנחנו מקבלים תנחומים מהקב"ה וממלך המשיח "מנחם שמו" שציוה לפרסם לכל אנשי הדור בכל מקום ומקום שהקב"ה אומר לכאו"א מישראל "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה ועד שהיום ממש רואים בעיני בשר – ברכת הגאולה האמיתית והשלימה".
באדיבות הגאולה