הרב צבי ונטורה

אל תסתכל בחורבן – אלא במה שיש בו...

כ''ח תמוז ס''ג

"שוב הוא מפורר את האדמה" ספקה האיכרה את כפיה ביאוש, "מה יוצא לו מזה שהוא טוחן את הרגבים?" היא שאלה את עצמה כשראתה מן החלון את בעלה האיכר חורש את אדמתו, בשבילה זה היה נראה פשוט כבזבוז זמן. היא זוכרת עדיין בשנה שעברה את שדה החיטה המוריק והמלבלב ועתה… כאילו להוסיף שמן למדורה הוא עוד הופך את האדמה והורס כל סיכוי לגדל עליו שוב את החיטה המבורכת.

"אח" היא אומרת לעצמה בצער "מה שהיה לא יהיה". ואז בוקר אחד הוא בא הביתה, בעלה – האיכר, והביא עמו שני שקים מלאים בחיטה, הפעם היא כבר שמחה, סוף סוף יהיה אפשר לעשות לחם, אבל הוא בשלו הולך בשדה התחוח ומפזר וזורה את הגרעינים לכל רוח, "איזה בזבוז" היא מתעצבת, "לא חבל?!" ובעלה האיכר הערבי מסמן בידו על פיו כאות לשתיקה ואומר "שוואיה, שוואיה… סטאנה שוואיה" [=לאט, לאט… להתאזר בסבלנות].

יום אחד היא יוצאת אל השדה ומכניסה אצבעותיה בתוך העפר ודולה משם כמה גרעינים רקובים, עכשיו היא כבר תראה לבעלה מה זה להשחית גרעיני-חיטה שיכלו לשמש לאפית לחם טוב שכל כך חסר להם כעת, למה הוא הורס את הגרעינים? ובעלה בשלו: "… סטאנה שוואיה" – יהיה טוב!"

עד שיום אחד הגיע הגשם והחורף ואחריו חודש האביב הפורח ואז מראה האיכר לאשתו את השדה הפורח ומצמיח חיטה פי כמה וכמה, "עכשיו את מבינה, ג'מילה, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילך".

צריך תמיד לזכור שאל לנו להיות קצרי רואי ואם רואים ש"ציון שדה תחרש" אז צריך להבין שזה הכנה הכי קרובה לבנין בית-המקדש השלישי, וזה לא סתם שרבי עקיבא היה משחק כשראה את החורבן, הוא פשוט הבין את תכליתו, ולכן הוא גם לא מתגעגע לביהמ"ק שהיה פעם, אלא שמח שתיכף הולכים לקבל את ביהמ"ק שיהא בעתיד (ברגע שלאחרי רגע זה) וזה בפירוש שווה אמירת "לחיים" באיזה "סיום" שנעשה השבוע בעזרת ה'.

אבל בניגוד לספור שסיפרנו כאן, אנחנו לא נסכים בשום אופן לשמוע את ה"סטאנה שוואיה" הערבי אחרי שכבר עבר חורף וכמעט כלה קיץ ועדיין לא נושענו כבר אלפיים שנה. אנחנו הפעם רוצים את המשיח עכשיו מכיון שהרבי שליט"א מלך המשיח הודיע בנבואה שהכל כבר מוכן ובנוי לתפארה וכבר עברנו את ה"מרור" ועכשיו צריכים כבר לגשת ל"שולחן עורך", מכיון שיש כבר את הלויתן ויש גם את שור הבר, השולחן מוכן לסעודה ואם נפקח את העיניים נראה כבר את הרבי מלך המשיח בגוף גשמי ממ"ש יושב בראש השולחן, ולא נותר לנו אלא לומר "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" – תיכף ומי"ד ממ"ש…