לילה ראשון בלי אמא...
"מזל טוב, מזל טוב", תינוק חדש נולד, אור בבית ושמחה בלב, כזה "איש" קטן, חמוד, איך אפשר לא לחבק אותו מאהבה? המשפחה כבר מפנה לו מקום חדש בבית ומישהו כבר מתנדב לקנות עגלה ולול, מוצץ ובקבוק, חיתולים ובגדי תינוק, כולם כל-כך מאושרים בעשיה למענו, את הכל הם יתנו בשבילו, אבל, רגע, מה קורה איתו?
הוא הקטן יושב כל הזמן ומילל, רוצה שיחליפו לו, שיתנו לו לאכול, שישכיבו אותו על הצד הנכון, והוא נשמע בכלל לא מרוצה מה"סדר החדש" שהוא נמצא מחוץ לבטן אמו, הוא רגיל לינוק דרך הטבור, הוא רגיל שהכל "עושים בשבילו" והוא רק צריך להרחיב את פיו כדי שימלאו אותו וחוץ מזה הוא יודע שזה רק ההתחלה, אחרי-זה הוא יתבקש לעמוד על שתי רגליו לבד ולאכול את ה"יוגורט" בעצמו בלי עזרה, ואח"כ ללמוד לדבר באופן עצמאי ואפילו "לעשות בסיר" כמו גדול ואח"כ הוא יגדל ל"בר-מצוה" ויתחיל להיות אחראי למעשיו, יתחתן ויתחיל לטבול "אצבע במים קרים" בעסקנות עניני העולם, אבל זה כנראה לא מוצא חן בעיניו, ולכן הוא מקטר כל הזמן…
אנחנו קוראים השבוע בפרשת בהעלותך אודות הדלקת המנורה בבית המקדש ע"י אהרון הכהן, וכפי שרש"י מסביר שזה צריך להיות באופן "שלהבת העולה מאליה". לאחרי שכל-כך השקיעו בה והדליקו אותה בלי שתעשה שום מאמץ "מלמטה" מרגישים שזה מתחיל "לדבר אלינו" הלא גם אנחנו בעבודת-ה' (ולא רק בחיים הגשמיים) נדרשים בשלב מסוים "לעמוד על הרגליים" שלנו לבד כי זוהי הבחינה אם באמת הדברים שהושקעו בנו, חלחלו פנימה עד כדי כך שאנו מסוגלים גם "לחשוב לבד" ללא סיוע, ללמוד ללא השגחתו של המורה, או לעשות מעשים טובים בלי ממתקים ופרסים, או שתמיד צריך "להחזיק לנו את היד" שלא נפול…
ומה נדרש מאתנו? לתבוע מהקב"ה שיביא את הגאולה ע"י הרבי מלך המשיח שליט"א, ואז נראה שבאמת "שלהבת עולה מאליה" ,והחינוך שהושקע בנו במשך כל שנות נשיאות הרבי מלך המשיח פועל את פעולתו, ואנחנו יכולים להסתדר כבר בלי החיתולים והמוצץ… באדיבות הגאולה
