דו"ח חניה
באופנים רבים ניתן להביט על החיים ולעכל את התמורות הרבות שעוברים במהלכם. יש המאמינים כי נפילה היא תוצר פעולה לא תיקנית שעשו, ויש הבטוחים, כי כל צעד ושעל, כולל ההצלחות והמעידות שקדמו או ליוו אותם, מכוונים בהשגחה פרטית. בכל אופן, החיים הם מסע אתגרי המספק לכל אחד את האפשרות לבצע את ייעודו בעולם. כך או כך תנועת החיים היא כמו התנועה בכבישים, יש עליות ויש מורדות, לפעמים התנועה זורמת ולפעמים פקוקה, לעיתים הנסיעה היא חויה, ולעיתים טעות אנוש גורמת לתאונה; באמצע כביש מהיר אסור לעצור, וחניה מותרת במקומות המסומנים.
את ספר במדבר חותמת התורה עם פרשת מסעי, אשר כשמה, מגוללת את סדר המסעות שעשו בני ישראל ממצרים ועד כניסתם לארץ המובטחת. ארבעים ושניים מסעות עברו בפרק זמן של ארבעים שנה במדבר, בהם חזו ניסים ונפלאות שמיימים, קיבלו עליהם את עקרונות העם היהודי במעמד מרטיט נורא הוד, ובאמצעותם של מלחמות רבות עתירי נצחון הפכו לעם מלוכד, שותפים לגורל.
לא בכדי משחזר משה וכותב את סדר הילוכם של בני ישראל ומציין כי מסעיהם למוצאיהם הוא על פי ה'. המסע הספציפי אותו עשו במדבר אינו ענין פרטי, אלא נוגע לחייו של כל יהודי באשר הוא. באחת מתורותיו ביאר הבעש"ט כי בחייו של כל יהודי קיימים ארבעים ושניים מסעות בהם הוא מתעלה ומזכך את העולם כחלק משליחותו. לפני צאתו למסע נוסף זקוק כל יהודי לחשבון נפש מעמיק עד היכן פעל ומה הוסיף ותיקן מיום בו ירדה נשמתו לעולם והתלבשה בגוף גשמי.
ה"מוצאיהם" – של כל יהודי הוא רגע הלידה בו יוצא האדם לאויר העולם. זוהי נקודת הפתיחה והמוצא של כל יהודי בשליחותו, בשלב זה נקיה הנשמה מכל רבב ועומדת זכה לבצע את תפקידה. מרגע זה ואילך מתחיל שעון החול לטפטף והזמן שהוקצב לביצוע השליחות חולף, בשנים שנותרו עליו ליצוק תוכן שיצדיק את ירידתו לעולם.
ה"מסעיהם" – של כל יהודי הוא מהלך החיים בהם נפגש עם תמורות קיצוניות המקשות עליו את הצעידה במסלול. גם בימים ומצבים אלו על האדם לזכור כי את תוכנית ההליכה התוותה ההשגחה העליונה, וכי עליו להמשיך ולצעוד למרות הקושי הכרוך בכך.
המשנה בפרקי אבות אומרת: "על כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת", והתורה בפרשתינו אומרת: "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו". כשנשמתו של היהודי עדיין מפעמת בקרבו עליו להמשיך במסע ולבצע את תפקידו בעולם. כשנשמתו תעזוב את העולם בסיום תפקידה, הרי שזוהי חניה על פי ה'.
בטרם עולה יהודי על יצועו ומסיים יום נוסף בעולם, הוא עורך חשבון נפש נוקב כיצד ניצל את היממה האחרונה. בעוד הוא יעצום את עיניו וישכב לנוח תעלה נשמתו למעלה ותמסור פירוט מלא על פועלו, במה עסק בשעות האחרונות; בהוואי גשמי חולף או בתוכן רוחני ערכי, מה שיקבע האם היתה הצדקה לכך שקיבל יום נוסף של חיים בעולם.
במנוחת האדם מידי לילה הוא חווה בפורמט קטן את התחושה של רגע השבת הנשמה לאחר הסתלקותו מהעולם. אלא, שמידי יום מקבל האדם את האפשרות לתקן את מעשיו ולקבל החלטות טובות על הנהגתו בעתיד. בחייו יכול האדם להחליט כי את המסעות שנותרו לו, יעשה רק על פי ה'.
מאחר ופרשיות מטות ומסעי מחוברות יש לומר כי קיים קשר בתוכנן. בפרשת מטות עומדת התורה על חומרתה של השבועה, וכיצד ומתי ניתן להתירה. הרמב"ם פוסק כי על האדם להימנע משבועה ולהתרחק ממצב בו ייכשל חלילה בעבירה על שבועתו, ובמידה וכבר נשבע או נדר, עליו לבקש התרה אצל חכם שימצא פתח והיסתייגות בשבועותו.
לעומת זאת, פוסק הרמב"ם, להישבע על המצוות מותר. כשאדם נשבע על קיומה של מצוה מסויימת אינו חוטא בכך, ולהיפך, דוד המלך ע"ה מעיד על עצמו: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך". דוד נשבע על המצוות ובשל כך אף הצליח לעמוד בהם.
השבועה היא נתינת כח ונגזרת מן המילה "שׂובע" שמשׂביעה את הנשבע בכוחות לעמוד בהתחייבותו. כל יהודי התחייב טרם ירידתו לעולם על ביצוע השליחות כפי שאומרת המשנה: "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע". בחסידות מבואר כי הפירוש הפנימי של המשנה הוא שמשביעים אותו בכוחות ומעניקים לו את היכולת להיות צדיק ולא להיות רשע.
כמו שבתקופת בחירות מעלה כל מפלגה את פועלה בקדנציה האחרונה על מנת לזכות לאימון הבוחרים פעם נוספת, זקוק כל יהודי לערוך את חשבון הנפש מידי לילה להוכיח כי לא בגד באימון שנתנו בו, ועמד בשבועה של "תהי צדיק ואל תהי רשע". בכל בוקר כשפוקח את עיניו הוא מקבל את האימון בפעם נוספת ועליו להוכיח במשך היום כי המסע היה על פי ה'.
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א אומר כי בחשבון הנפש צריך יהודי לשאול את עצמו וזולתו: מה עשית היום לזירוז הגאולה? כשהשליחות האחרונה היא קבלת פני משיח הרי שהשאלה היא מה פעלנו במסע האישי לחסוך את נזקי הגלות ולהביא לגאולה שלמה.
לא בכדי מסיימים את הפרשה ב"חזק חזק ונתחזק". כשהגלות מתחזקת והחושך מעיק יותר מכל, יש צורך להוסיף כח בנשמה שתמשיך למלאות את ייעודה. אנו עומדים לסיים את המסע, כעת אסור לחנות.
