יחיו הקנאים
במהלך החיים נפגש האדם עם מצבים שונים בהם הוא נדרש לפעול במהירות ובקור רוח ולהסתפק במרווח זמן קצר על מנת לבצע את משימתו. למרות שבדרך כלל יעדיף האדם להיבנות על תיאוריות מוכחות, ולהיצמד לספר, ועל אף שברגעים אלו הוא חושש מצעד מוטעה בשל הדחיפות והפזיזות, הוא נוטה לעיתים להסתמך על האינטואיציה וההרגשה האישית.
למען האמת, לא תמיד מתאפשר התענוג לקבל את ההדרכה כיצד לפעול. החיים מלאי הפתעות וצמתי דרכים בהם עלינו לבחור בנתיב הנכון על אף שאינו מסומן בשלט הכוונה. ברגעים אלו עומד האדם במבחן נוקב כשנסיון החיים ודרך קבלת ההחלטות שלו עומדים על המאזניים.
תורה היא מלשון הוראה כיון שהיא מורה דרך חיים ליהודי ופותרת עבורו את מירב השאלות הקשורות בחיי היום יום. בהיצמדות מוחלטת להוראות התורה יכול האדם להיות סמוך ובטוח כי פעל נכונה. מרגע פתיחת העינים בבוקר ועד לעצימתן בלילה צועד היהודי על מרבד כשהוא שמור ומודרך בהלכות מפורטות. כל צעד בחיים מעוגן בתורה ולכל מאורע יש התייחסות ברמת דיוק מפליאה, גם כשהדברים אינם ברורים ניתן לפנות לרב מורה הוראה שיפסוק את הדין ויסיר כל ספק.
את פרשתנו פותחת התורה בהתייחסותו המיוחדת של הקב"ה למעשהו של פנחס שדקר בחרב את נשיא שבט שמעון ובת מלך מדין – איתה חטא. פנחס פונה למשה ואומר לו כי בתורה נאמר שהחוטא עם נוכריה קנאים פוגעים בו. אמר לו משה: קריין האיגרת, הוא זה שצריך לבצע אותה. פנחס לא ממתין, לוקח רומח והורג את זמרי והמדיינית.
הגדר ההלכתי לפסק זה הוא "הלכה ואין מורין כן", כלומר, אילו שאל פנחס את בית הדין אם עליו להרוג את זמרי והמדיינית היו משיבים לו הדיינים שלא יעשה כן, על אף שזוהי ההלכה. אך פנחס לא פנה לבית הדין אלא ביצע בקנאותו לה' את פסק התורה "קנאים פוגעין בו".
בכל שאלה הלכתית ואפילו ספק קל בענין של תורה, יש לשאול בעצתם של בית הדין ולשמוע את דעת התורה. אך כשמדובר בקנאת ה' צבאות הרי שהדבר דומה למצב של פיקוח נפש בו דחויה כל התורה ועליו נאמר שכל השואל בעניני פיקוח נפש הרי זה שופך דמים. כשיהודי נתון במצב קריטי אין מקום לקושיות, יש לבצע את הטיפול הדרוש.
הסיבה לכך שמשה לא נטל בעצמו את הרומח וביצע בעצמו את הפגיעה בזמרי – היא כדי שיבוא פנחס ויטול את שכרו. כיון שלכל אחד יש שליחות בעולם ועליו לבצע, המתינה משימה זו עבור פנחס. בדיוק כמו בגשמיות שאין אדם יכול ליטול מפרנסתו של חברו אלא רק מה שנפל בחלקו כך ברוחניות. השליחות בעולם מוקצבת ומוגדרת לכל אחד יש את חלקו בזיכוך והכנת העולם לגאולה ואף מספר הימים מוקצבים וספורים בהתאם. כשיהודי מביט במצב הדורש קנאות לה' עליו לעשות זאת בשמחה וללא חשבונות זרים מדוע הזולת לא יעשה זאת, שהרי העובדה ששליחות זו נפלה בחלקו מלמדת כי זוהי שליחותו ולא שליחות זולתו.
בכל פעולה שהאדם מבצע יכול הוא לבדוק את טיבה במבחן התוצאה. באחת משיחותיו הקדושות מצביע הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א על אמת המידה לדעת האם זוהי קנאות לשם ה' או שזוהי קנאות לשם כבוד או שיקולים עצמיים. אילו מקנאות זו זוכים לברית של שלום מהקב"ה כפי שזכה פנחס לאחר מעשהו, אפשר לדעת כי זוהי קנאות לשם ה'.
דוגמא לדבר: כשילד מתנהג לא כראוי מתעוררת לפעמים "קנאות" מסויימת לחינוכו, וכשיש צורך אף מכאיבים לו מעט. גם אז יש להבחין בין קנאות שנועדה לחנך את הילד לבין קנאות שנועדה להרגיע את ההורים. אם המכה נועדה להשקיט את הכעס הגואה, הרי שזוהי אינה קנאות לה', זהו צעד פסול. אך כשהילד מגיע לאחר המכה ומבקש את סליחת הוריו הרי שהקנאות פעלה את שלה, גם הוא הבין שנהג שלא כשורה.
כשילד יורד לכביש תופס אותו אביו ומסיר אותו בכח ממקום הסכנה ללא משא ומתן. כי כשמדובר בפיקוח נפש אין מקום להסברים, כאן יש צורך להרחיק את הילד מהסכנה. במצב זה, אין הורה שיחשוב לשתף את הילד בשיקוליו, ואם יבחר, יעזוב את הכביש. גם אנו נמצאים בזמן עיקרי וחשוב, סיום הגלות. בתקופה זו על היהודי להדליק את הקנאות בנפשו ללכת ליהודי אחר ולדבר איתו בדרכי נועם ובדברי רגש. אין להיכנס לויכוחים שכן זהו מצב של פיקוח נפש, יש לעצור את המגיפה.
על מנת להגיע לסוג זה של קנאות יש להשליך את כל הרצונות ונטיות הלב ולפעול אך ורק על פי רצון ה', כך זוכים במהרה לעצור את המגיפה הקשה מכל, הגלות המרה, בביאת משיח צדקינו במהרה בימנו, אמן!
