כגודל האהבה כך גודל ההקרבה
לפני מספר חודשים התרגשה מדינה שלימה נוכח תרומת כליה של אב לבנו הסובל מחוסר ספיקה. הצלחת הטיפול לא היתה ודאית שכן עמד חשש שהגוף ידחה את השתל ומשמעות הדחייה היא סכנת חיים מוחשית יותר עבור החולה. עם כל הממצאים הספקניים, שהיו גורמים לאדם מן השורה לאבד מוטיבציה וטעם מצעד כה דרסטי, עמד האב על רצונו לתרום את כליתו לבנו, ולהישען על אותם אחוזים אופטימיים.
אפשר להבין אב שמקריב חלק עיקרי וחשוב מגופו – כליה, לטובת חלק חשוב אחר מגופו – בנו. האהבה העצמית הגדולה של האב והרחמים הגדולים שמעורר בנו אינם מובילים לכיוון אחר מלבד תרומת הכליה לטובת החולה. אומנם מעתה ייאלץ האב להתמודד בחייו עם כליה אחת המותירה אותו בסיכון מה, ללא ערכת גיבוי, אך הסיפוק הגדול והאושר האין סופי שבנו חי לצידו מהווים פיצוי הולם ותשובת משקל למחיר ששילם.
יהודים הם רחמנים בני רחמנים ואינם יכולים לעמוד נוכח אדם נזקק ולקמוץ את ידיהם. לחבר קרוב מוכנים אף לחתום ערבות על סכום כסף גדול, עבור אח קיים דחף של עזרה עמוק יותר ועבורו יעשה האדם השתדלות ומאמץ ניכרים. למען תלמיד נכשל יתמסר המורה בשעות שאינם בתשלום עבודתו וינסה לקדם אותו בשעות הפנאי על חשבון זמן המנוחה שלו. אך כשמדובר בהקרבה של חיים ובתרומה של חלק חיוני מגופו של האדם קיים קושי גדול – האהבה צריכה להיות עצמית ללא סייגים ובלתי תלויה בדבר.
דוגמא לאהבה עצמית ובלתי תלויה בדבר אפשר למצוא אף אצל מלך המשיח – גואלם של ישראל. במדרש ילקוט שמעוני מסופר כי מלך המשיח מבקש מהקב"ה את ייסוריהם של עם ישראל ובלבד שלא ייאלצו לשהות אפילו רגע נוסף בגלות הקשה. הקב"ה עונה למלך המשיח, כי ייסורים אלו קשים מנשוא וימנעו ממנו חיים טובים. מלך המשיח אינו נרתע ומשיב, כי הוא מקבל את כל ייסורי הגלות הכלליים ובלבד שעם ישראל לא יסבול.
מלך המשיח להיותו נשמה כללית חש כל יהודי כחלק מגופו, צערו של היחיד מורגש אצלו היטב, והוא כואב את כאבו. גם למען אותו יהודי שחטא ונזקק למנת ייסורים לצורך טהרתו עומד מלך המשיח כמו אב המנקה אחר בנו, ובאהבה אין סופית משלם בגופו את המחיר.
בפרשת חוקת מביאה התורה סיפור הקרבה מרשים: בכדי לטהר אדם שנטמא בטומאת מת יש להזות עליו מאפר פרה אדומה. הליך זה מיוחד במינו; ראשית יש למצוא פרה נדירה זו ולבחון אותה מכף רגל ועד ראש ולוודא שאין בה אפילו שתי שערות שחורות. לאחר מכן שוחט אותה הכהן ומגיש אותה לשריפה. מאפרה של הפרה עם תערובת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, מזים על הטמא.
הזאת האפר על הטמא מטהרת אותו, אך בד בבד הופכת את הכוהנים הטהורים שעסקו בשריפת והזאת הפרה – לטמאים. מצווה זו נקראת חוקה מאחר ואינה ברת היגיון ונאמרה כציווי אלוקי ללא הסבר וטעם בצידה. אפילו שלמה המלך החכם מכל אדם התבטא בספרו: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שלמה, שמצא בחוכמתו הרבה את טעמן של כל המצוות כולל החוקים נטולי ההיגיון, לא הגיע לפתרונה של מצווה זו עם הפרדוקס הטמון בה: כיצד המטהר הופך לטמא והטמא לטהור?
התכונה בה נתברכו הכוהנים היא אהבת ישראל ללא סייגים, ומסיבה זו אף יש ביכולתם לברך את עם ישראל. בנוסח הברכה נאמר: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". דווקא כהן באהבת ישראל הנצחית שלו לכל יהודי באשר הוא יכול לעסוק בטהרת הטמאים, דווקא הוא מוכן להיטמא על מנת שהזולת יהיה טהור.
על מנת להיטיב עם הזולת מוכן הכהן להפוך לטמא ולהגביל את עצמו. כמו אב שתורם חלק מגופו לבנו, וכמו מלך המשיח הסובל מכאובים בכדי שהזולת לא יכאב. בעצם זהו המבחן, כגודל ההקרבה לזולת נמדדת האהבה אליו.
הדוגמא המוחשית לאהבה עצמית כתרומת האב לבנו מלמדת כי ללא מחיצות השכל הקר ניתן לפעול באמצעות הרגש החם דברים הדורשים הקרבה רבה. באם רק נשתמש בכלים שנתנו לנו להתבונן במעלתו של יהודי ובכוחו הנשגב של כל אחד מאיתנו בהגשמת הייעוד "להביא משיח בפועל ממש" – נוכל לאהוב את הזולת באמת ולהקריב למענו את היקר לנו.
מבריאת העולם ועד היום נשרפו תשעה פרות אדומות, ובעז"ה נזכה בקרוב להתגלות מלך המשיח – הרבי מליובאוויטש שליט"א שישרוף את הפרה העשירית בבנין בית המקדש השלישי תיכף ומיד ממש.
