איפה הטעות?

כל אחד מוצא את עצמו עומד בנסיון כבד של החלטה נחושה לפקוק את אוזניו בפני לשון הרע או לספק ליצר הסקרנות - המלוה כל אחד מיום היולדו – את פרנסתו. החדשות הטריות החובאות בצילן את גנותו של הזולת גורמות לעיתים לשכוח את כללי המשחק ולצנזר את המיותר.

פרשיות תזריע - ומצורע המביאות את דיני המצורע מזכירות כי סיבת הצרעת היא לשון הרע בעקרון המוכר של מידה כנגד מידה; מה ביקש מספר לשון הרע? לסכסך ולבודד, תבוא הצרעת ותבודד אותו מחוץ למחנה. פרשתנו - בהעלותך- מגוללת בסיומה את סיפורה של מרים, אחות משה שדיברה אצל אהרון בגנותו של משה. מרים לוקה בצרעת ויוצאת מחוץ למחנה להסגר של שבוע ימים.

לפני שלוקה בצרעתה פונה אליה הקב"ה ומבקש להבהיר לה בנוכחות אהרון פרט עיקרי ביחסי שכינה – משה. בשעה שנביאי ישראל זוכים להארתם באמצעות חלום או חזיון זוכה משה לקבל את נבואותו בהקיץ. לא זו שאינו מביט בנבואה כחידה אלא כתמונה ממשית. משה אינו מקבל את דברי השכינה באמצעות שלוחים, אלא "פה אל פה אדבר בו".

התורה אינה מספרת את הדברים בכדי להזכיר מה קורה למספר לשון הרע, זאת כבר למדנו בפרשיות תזריע – מצורע. כמו כן אין בכוונת התורה לומר כי עונש הצרעת אינו פוסח על צדיקים – אף זאת למדנו בספר שמות כשמשה רבינו שאל את הקב"ה מה עליו לעשות אם בני ישראל לא יאמינו לו לבשורת הגאולה, ועל כך שהוציא את דיבתם של בני ישראל אמר לו ה' להכניס ידו בחיקו, וזאת יצאה מצורעת.

את סיפורה של מרים מגוללת התורה על מנת להביא את המסר החשוב מי הוא משה רבינו, כיצד דבריו ולו התמוהים ביותר מעוגנים היטב בתורה והנהגתו מתואמת עם הרצון העליון. משה רבינו אינו פועל דבר בניגוד להוראות שקיבל, ואף מעשים שנראים כסותרים את מעלתו, נעשים על פי צו מלמעלה.

בספר הזוהר נאמר כי בכל דור קיימת דמות הממשיכה את עבודתו של משה רבינו, נושאת בקירבה את נשמתו של משה – המנהיג הראשון. נשיא הדור אוחז במושכות העם ומנהיג אותם כרועה נאמן, דואג לכל מחסורם הגשמי והרוחני ועומד כחומה בצורה בפני פרץ התקופה. גזרות רוחניות וגשמיות נבלמו באמצעותם של רועי ישראל לדורותם, וסיפורי מופת רבים של עידוד ומרגוע שהעניקו בתקופות קשות רוויות דמעות ודם.

אך מעל כל אלה עמדה איתן העובדה כי את דברם נתנו לכל נושא מוקשה שעמד על הפרק, ולעולם לא כיזבו. דבר מדברם לא חזר ריקם, וכל מילה שהוציאו מפיהם פעלה את פעולתה ומוצתה עד תום. ההסבר היחיד לרמת הדיוק הנדירה הוא, שכל צעד נעשה על פי הוראות מלמעלה המתקבלות בקשר האישי והמיוחד שלהם עם הקב"ה. חטאם של אהרון ומרים שדיברו במשה התחיל בחוסר ההכרה כי משה הינו מורם מעם, טעותם היתה כשאמרו: "הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר ה'". המחשבה כי דין הגילויים שזכו להם כדין הגילויים להם זוכה משה הביאה אותם לטעות כי מעשיו של משה נתונים לדיון, וכך נגררו לדבר לשון הרע.

התורה היא נצחית, ואף היום נושא על גביו משה רבינו שבדור – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א - את סבלם של ישראל, וכאב רחום דואג למזער את נזקי הגלות. בנבואות שמיימיות שגילה נאמרו דברים שלא תאמו שכל והגיון גשמיים, ואף העלו אי אלו ספקות אצל מי שלא אמונים על אמונת הצדיקים. אך בדיוק כמו בפרשתינו בה שומע משה את חרפתו, ומתעטף בענוה כפי שמעידה התורה "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", סולח ומוחל ואף מעתיר בתפילה לשלומם, כי כל יהודי חשוב אצלו, כולם עבורו בנים יחידים.

גם בימים אלו בהם סוערות הרוחות בעולם על מימצאים המפלילים - לכאורה - את הפיאות הנוכריות כתוצר של עבודה זרה, יש לזכור כי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א ביקש באופן מיוחד כי נשים יחבשו לראשן פיאות נוכריות דוקא ולא מטפחת או כובע, שכן פיאה נוחה יותר לאישה מבחינה אסטתית וכך לא תמהר להסיר אותה בחברת שאינן מכסות את ראשן. מעבר לכך שהוכח כי הפיאות אינן שייכות לעבודה זרה כפי שחשבו בתחילה, יש לזכור כי דבריו של משה רבינו שבדור אינם מליצה או הברקה אישית, זהו הרצון העליון. לא רק שלא שייכת הסתבכות הלכתית עם ביצוע הוראותיו של הרבי, אלא אף מובטחת הצלחה רבה בכל הענינים ושפע של ברכה בגשמיות וברוחניות.

נשיא הדור מעתיר עבור כל אחד מאיתנו, כי מכאוביו של היחיד מורגשים אצלו באופן אישי. רק זאת יש לזכור, כי את שכלנו הקר לא נכניס בהוראותיו הקדושות, ואת שעלינו לבצע – נעשה בשמחה תוך ידיעה כי זהו אך לטובתנו ולטובת כלל ישראל. ומתוך מוסר ההשכל הנעלה שבפרשתינו נצעד תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה, כשהרבי שליט"א – נשיא דורנו בראשנו.