חוגגים עצמאות

חודש סיון עומד בפתחנו, ובשבת זו יברכו בית ישראל את החודש הנושא בתוכו את חג השבועות, יום מתן תורתנו. לאחר יציאת מצרים והנסים הגלויים שהתרחשו בה עמדו בני ישראל במדבר במעמד מרשים ומרטיט שריגש את כלל הבריאה עד שאפילו ציפורים לא צייצו; מעמד שהותיר רושם עצום בנשמתו של כל יהודי בין אצל אלו שנכחו בגופם ובין אצל אלו שהיו שם רק בנשמתם; מעמד שהנחיל את המחויבות לשמירת התורה והמצוות והאציל את הכוחות הרבים לשם כך.

ניתן לומר כי זהו בעצם האירוע שהעמיד את העם בדרך סלולה ומקוונת לאחר שנים של שיעבוד לתכתיבים אנושיים, בעבדות קשה ומשפילה. גם לאחר שיצאו ממצרים בניסים גדולים עדיין דבקה בהם תוית העבדות וערכם בעיני העמים לא היה גבוה. מתן תורה - אימוץ ספר החוקים של היהודי - גרם לעם לקבל מימד חדש ולהצטייר באור של בני חורין המחויבים לחוקים והוראות מגבוה.

כל אדם ולו החכם ביותר מייחל למדריך ומורה דרך שיעמוד על צעדיו ינטרל את המסוכן ויאשר את הרצוי. רצון זה מקורו בידיעה כי כולנו בני אנוש ומעשינו בחיי היום יום מתגלים לעיתים לא רחוקות כמשגים. הרווח העיקרי בו זכה עם ישראל במתן תורה, הוא ספר ההוראות האלוקי שקיבל במתנה. בצמוד לספר זה צועד כל יהודי בהרגשה בטוחה כי כך נכונו לו חיים יפים ארוכים ומלאי תוכן.

כך למשל פותחת התורה את פרשת בהר בציווי על שמירת שנת השמיטה, לאחר שש שנים של עבודת האדמה יש לשמוט את הקרקע ולהניח לה במשך שנה מעבודות האדמה השונות. התורה אינה מתעלמת משאלת השאלות אותם עלול לשאול החקלאי שפרנסת ביתו תלויה על צווארו, וילדיו הקטנים סובבים אותו ומייחלים לתשובה הגיונית על השאלה: מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?

על כך עונה הקב"ה: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשתה את התבואה לשלוש השנים". עם הציווי לשמיטת הקרקע שנה תמימה מבטיח הקב"ה שכר מיידי ותשואה של פי שלוש מהגידול הטבעי של הקרקע. בנטישת הקרקע לשנת השמיטה עומד רעיון עמוק של אמונה בקב"ה שמבקש מיהודי שנה שלימה שכולה לה', ללא עבודות אדמה, והתנתקות מסויימת מטרדות הפרנסה כשעל צווארו הבטחת הקב"ה לקרקע פוריה בעתיד, ופרנסה בשפע בהווה.

כמו האדמה השובתת אחת לשבע שנים, נח היהודי ממלאכתו ביום השביעי למלאכתו, ושומר את השבת. כבכל מצוה השומרת את שומריה, שומר יהודי את השבת ומאמין כי בכך הוא פותח את צינורות השפע לימי השבוע הבא. מעבר לכך הוא יודע, כי פרנסה התלויה בחילול השבת, אינה נושאת עימה ברכה ואינה מגשימה לעולם את מטרותיה.

גם פרשת בחוקותי הנקראת השבוע בבתי הכנסת, חותמת את ספר ויקרא, ומביאה עימה את השפע הגשמי הטמון בשמירת הצו האלוקי, גם כשזה אינו מובן בשכל אנושי. חוק הוא מהדברים שאינם צמודים להיגיון או להסבר מניח את הדעת, לעומת המצוות המכונות "משפטים" בהם ניתן לעמוד על מטרת הציווי.

כשיהודי מקיים את המצוות מפני שמונח בשכלו שכך עליו לנהוג, הרי שלמרות שקיים את רצון ה', הרי גם דעתו האישית וקורת רוחו מעצם הענין היו שותפים בהחלטה לקיים את המצווה. אך כאשר יהודי מקיים את החוקים - המצוות שעליהם לא נכתב טעם – בשמחה כאילו היו אלו "משפטים" הרי שכאן נחת הרוח שיש לקב"ה גדולה יותר. לכן פותחת התורה את הפרשה "אם בחוקותי תלכו", השפע הגדול הצפון לשומרי מצוות התורה טמון בחוקים, אלו המצוות ששמירתם מעידה על אמונה צרופה ולא על הבנה והשגה שכליים.

בשבתות הקיץ הארוכות נהוג ללמוד לאחר תפילת המנחה פרק מפרקי אבות בהם מובאות עצות מחכמינו ז"ל וגישות מאלפות לחיים תקינים ומאושרים. בפרקי אבות אומרת המשנה: אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה. כשאדם הופך את התורה לעסק ובה כל מעייניו נתונים, הוא הופך לבן חורין.

כשיהודי פותח את התורה ומוצא בה פתרון לכל שאלה, התייחסות לכל בעיה וצועד בדרך שהיא מתווה לו, הרי שהוא בן חורין, הוא לא משועבד לתכתיבי סביבה או תקופה, הוא יודע כי זאת הדרך הטובה ביותר ליהודי עלי אדמות. וזאת תחושת ההקלה והשחרור; יש על מי להשען יש על מי לסמוך, יש מדריך לכל צעד בחיים.

זאת העצמאות האמיתית, זהו החופש האידיאלי ליהודי, ללכת בדרכי התורה היא האפשרות הבדוקה והמנוסה לשקט ושלוה, ולשפע גשמי ורוחני גם יחד. אך בשביל ללכת בדרכי התורה צריך לקחת את "מפת הדרכים" – התורה. על מנת להיות בטוחים כי כל מעשה ממעשינו נשען על התורה, יש ללמוד תורה להצטרף לשיעור תורני אחת לכמה ימים, או לקבוע לימוד בצוותא עם רב או מדריך.

את הילדים אסור לשכוח. אלו שהיו ערבים בעדינו, ובזכותם קיבלנו את התורה חייבים אף הם לקבל את החינוך היהודי על טהרת הקודש, ולספוג מהוואי התורה ומרוח היהדות. ילדים הם דור העתיד, אך בכדי לראות תוצאות, יש לדאוג להווה...