סוד האהבה

ימי הספירה שבין פסח לשבועות, מתאפיינים באבל ובדילול אירועי השמחה, בעקבות מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, במגיפה הנוראה שפקדה אותם. הגזירה הקשה שניחתה על צדיקים ויראים אלו היתה, שלא נהגו כבוד זה בזה – היפך המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" אותה הגדיר רבם כ"כלל גדול בתורה".

תלמידיו של רבי עקיבא לא שנאו זה את זה, ובודאי שלא הזיקו אחד לשני, חטאם היה בכך שלא נהגו כבוד זה בזה. השאלה היא, כיצד מעדו תלמידיו של רבי עקיבא שהעמיד את מצות אהבת ישראל כעיקר, דוקא בענין זה?

הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א מבאר בשיחותיו, שבעבודת ה' קיימים דרכים ואופנים שונים, לבטא את ההתקשרות והאהבה לקב"ה. ישנם המדגישים בעבודתם את קבלת העול – קיום המצוות ללא הבחנה שכלית אלא משום שכך רוצה הקב"ה. ישנם שמקיימים את המצוות מתוך יראת ה', ואחרים בוחרים בדרך של אהבת ה'. לכל אחד דרכו המיוחדת לבצע את רצון ה'.

החילוק בדרכי העבודה השונים היה קיים אף אצל תלמידי רבי עקיבא, כל אחד מצא את דרכו כדרך האמת אשר לפיה יש לנהוג, וכל תלמיד שנהג בשונה ממנו, לא נהג בו כבוד שכן אין דרכו תואמת את אופי הליכותיו של תלמיד רבי עקיבא. והיות שהיו נאמנים לאימרת רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", לא הסתפקו שכל אחד בעצמו הלך בדרך הישר, אלא השתדלו גם כן להשפיע על חבריהם שגם הם יעבדו את ה' באופן זה, ואלו שלא קיבלו את הדבר – לא יכלו לנהוג בהם כבוד ככל הדרוש מתלמידי רבי עקיבא.

גם רצון טוב עלול להפיק תועלת לא רצויה, גם כשמנסים להעביר את המסר החיובי ביותר אך בנימה שלילית ולא מפויסת עלולים הדברים להתקבל כהתרסה וכחוסר כבוד כלפי השומע. בעבודת ה' קיימות דרכים ואופנים שונות כיצד לבטא את הקשר האישי לקב"ה, ודרכו של כל יהודי מקודשת כל עוד צועד הוא על פי הוראות התורה.

גם בפרשתנו תזריע-מצורע ניתן למצוא התייחסות לנושא זה: במהלך שתי הפרשיות מתארת התורה את דינם של נגעים שהתגלו על גופו של האדם בגדיו, או ביתו. בכל המקרים מצוה התורה שאת טהרתו או טומאתו של המקום הנגוע , ואת הסגרו של המצורע – במידת הצורך - יפסוק אך ורק הכהן.

מעלתו של הכהן מתבטאת בכך שהוא נחשב לאוהב ישראל, שכל תפקידו הוא לכפר על חטאות בני ישראל, ולנקות את הרבב שדבק בהם בעקבות מעשים לא רצויים. אפילו בברכה שמברך הכהן טרם הוא נושא את כפיו הוא אומר: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו... לברך את עמו ישראל באהבה". כל מציאותו של הכהן היא אהבת ישראל ולכן ברכתו הנאמרת באהבה, מתקבלת בשמים.

דוקא הכהן שאמון על אהבת ישראל ראוי לומר ליהודי כי הוא טמא ועליו להיסגר. כי כשאדם שומע הערה שאינה ערבה, אך מאוהבו האמיתי, הוא מקבל אותה ומיישם את תוכנה בהכרה כי היא נאמרה לטובתו. לעומת זאת, אם יאמר לו את אותם הדברים אדם אחר, יתפרשו הדברים כעקיצה ויאבדו את טעמם.

זוהי מעלתו של הכהן המביט בעינים מלאות חמלה במצורע, יודע כי חטא בלשון הרע, ובכל זאת סופן את ביקורתו האישית ומחצין את אהבתו, מיטיב לזכור את "ימי טהרתו" – בהם נהג כשורה, ויודע כי ימי הסגר אלו, בהם הוא מצורע – ונחשב לחוטא, הם זמניים וחולפים בלבד.

גם כשעבודת ה' של יהודי אינה מוצאת חן בעיננו, ניתן להעמיד אותו על טעותו במילים החדורות אהבת ישראל, ולרפד את הביקורת בדברים היוצאים מן הלב שאז בודאי יפעלו פעולתם אצל השומע. מתלמידי רבי עקיבא נלמד כי את הבקורת נעביר בכבוד אמיתי לזולת אף אם לדעתנו אינו צועד בדרכים הנכונות בעבודת ה' שלו.

הנהגה באופן זה תחיש את הגאולה השלימה, ותזרז את התגלותו של הרבי מלך המשיח שליט"א תיכף ומיד ממש.