תזונה בריאה עם טעם אישי
העם היהודי הסגולי והמיוחד נתברך בהוראות וציווים שונים לפיהם יוכל להתנהל בבטחה, כשחייו בעלי משמעות ותוכן מאפשרים לו לנצל את מירב הזמן עלי אדמות לביצוע שליחותו בעולם.
התורה להיותה מדריך צמוד לכל יהודי מגדירה את הליכותיו של האדם על מנת לחסוך את ניווט הדרך והחיפוש העצמי המאפיין עמים אחרים. מצוות התורה המוגדרות היטב בחמשת חומשי התורה, מביאות עימם התייחסות פרטנית ואישית לכל מהלך או מאורע עימו מסוגל האדם להיפגש עלי אדמות.
לרובם של מצוות התורה, הסבר וטעם בצידם. לא כן ההוראות המוגדרות כ"חוקה" המנותקות לכאורה מטעם שכלי והסבר הגיוני, ומבוססות על האמונה וקבלת העול הנדרשת מנברא כלפי הבורא. ברור הוא שאף לאותן הוראות בהן נסתרה סיבת ציוויין יש טעם עליון, אך ברצון ה' שאותן המצוות יקויימו ללא הבחנה שיכלית אלא כי זהו רצונו.
אם כי לעיתים נעלם ההגיון שבציווי ה', מוצאים אנו הסברים שונים ונימוקים רבים מהם ניתן להבין את מטרתם של המצוות. כזו היא הוראת הקב"ה למשה רבינו בדבר אכילת מזון כשר שבכללה בעלי החיים המסויימים המותרים באכילה, והאופנים הבלעדיים להכשרת בעלי החיים לאכילה.
כשאדם מכניס לפיו מאכל או משקה הופכים הם תיכף לדם ובשר מבשרו ולחלק בלתי נפרד ממציאותו. בכל מאכל מרכיב פיזי המשפיע על הגוף אם באופן חיובי כויטמינים, אם באופן השלילי כשומנים מיותרים ושאר חומרי טעם וצבע. באופן דומה פועלים המאכלים על נפשו של האדם; ככל שדברי המאכל החביבים עליו הינם מגושמים יותר, הופך אף הוא לכזה, וככל שצריכתו בריאה ומבוקרת שומר הוא על איזון הגוף ועדינות הנפש.
פרשת שמיני עוסקת בין השאר בסימני הטומאה והטהרה של בעלי החיים, ובהיצע מן החי המותר ליהודי. בתורת החסידות מבואר, שאחד הטעמים לאיסורם של חלק מבעלי החיים הוא, כדי שבאכילתם לא יחדרו לגופו של היהודי תכונתם ואופיים השלילי.
מאחר שכשרות ועדינות המאכלים משפיעות על האופי והמידות הטובות של המשתמש בהם, הרי שכל תוספת בהידור עדינות וטוהר המאכל היא למעשה תוספת בעיצוב, שיפור ועידון האופי והמידות. ואם כך הדבר לגבי אנשים מבוגרים, הרי זה במידה רבה יותר אצל ילדים שאופיים רך ונמצא בתהליך של גיבוש שלגבם יש חשיבות רבה לכיוון שבו מוליכים אותם בענין זה.
ניתן לראות במוחש את ההבדל המשמעותי בין ילדים הניזונים ממזון כשר שמוסיף בריאות לנפשם, מחדד את הבנתם וכושר הריכוז שלהם, לכאלו שאינם. אבחנה זו מקורה בספרי החסידות שמאפיינת את הניזונים ממאכלים שאינם כשרים באוטם הלב והמוח, המנועים מהבנה והשגה בכלל, ובתורה בפרט.
לא רק ההבנה הבסיסית נפגעת במאכלות אסורות, אלא אף הרגש והאנושיות מאבדים את צלמם. המגושמות שיש במאכלות אלו משפיעה על הלך הרוח האישי, ומביאה לקבלת החלטות שגויות במבחן החיים.
בכח אכילה טהורה ניתן להתפלל בחיות ובשמחה וללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת, שכן כוחות החבויים במזון זה יכולים לעלות לקדושה על ידי לימוד התורה והתפילה. אך מזון שאינו כשר אינו יכול לעלות לקדושה לעולם כיון שכוחו קשור בידי הטומאה, ומשם יניקתו.
להפיכתו של המזון לחלק בלתי נפרד ממציאותו של האדם יש משמעות עמוקה ביותר; ביום האחרון של פסח, לפני שקיעת החמה, מונהגת על ידי נשיאי חב"ד האחרונים סעודה מיוחדת שיסד הבעש"ט ושזכתה לכינוי: "סעודת משיח". בסעודה זו יש לאכול כזית מצה ולשתות ארבע כוסות של יין כנגד ארבע לשונות של גאולה ועל שם הגאולה הקרובה שתקבץ את בני ישראל מארבע כנפות הארץ.
הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א מבאר כי הטעם לכך שאת הציפיה והאמונה בגאולה מבטאים על ידי מאכל מצה ויין גשמיים, כיון שבכך הם הופכים לדם ובשר מבשרנו וכך גם האמונה בגאולה הופכת לחלק בלתי נפרד מגופנו.
בכוחה של אכילה פשוטה ניתן להתאחד עם תכנים חיוביים ונעלים, ובכוחה של אכילה שאינה כשרה ניתן להתאחד עם תכונות שליליות ונמוכות. אך רק בכוחו של היהודי התוקף להחליט כי לגופו הקדוש לא יכנס מזון שאינו טהור.
