מתנה בהזמנה

כל אחד מאיתנו זוכה לעיתים קרובות או רחוקות לרגע של קורת רוח מלבבת, בקבלת מתנה חביבה ממכר או אוהב. מעבר לתוכנה של המתנה באה לידי ביטוי ההתייחסות וההוקרה, ההזדהות וההשתתפות; אלו, מעל כולם, גורמים לחום ולשמחה פנימיים השווים כל הון.

גם במתנה יש 'חוקים'. אחד מהם שהיא ניתנת מרצון טוב, לפי בחירתו של הנותן. אין זה מקובל, למשל, 'להזמין' מתנה. בעולם נהוג לקבל כל תשורה בסבר פנים יפות, ולמצוא בה את הלב של המעניק, את האהבה שהוא מבטא דרכה.

לעומת זאת, אם מדובר באהוב קרוב ביותר יש להתאים את המתנה באופן כזה שיגרם לו נחת רוח מיוחד גם מהמתנה עצמה ולא רק מהיחס והמחשבה האישיים שהיא מבטאת. בין קרובים למשל, מסוגל האחד לבקש מתנה ספציפית ליום הולדתו, והדבר יתקבל באופן לגיטימי.

כשמדובר במתנה אותה מעניק אדם לחברו, יתכנו אופנים שונים ושיקולים רבים בבחירת סוג ואיכות המתנה. כל עוד מקבל המתנה הוא הנהנה העיקרי, יכול המעניק להחליט בעצמו על רמת המתנה ואופייה, אך כשמדובר באזרח פשוט המבקש לבנות את היכלו של המלך ובכך לרצות את פניו, הרי שעצם הסכמתו של המלך גורמת להנאה אצל האזרח הפשוט, יותר מאשר זוהי מתנה למלך זוהי מתנה לאזרח הפשוט.

חלוקה זו באה לענות על השאלה העולה מיד בתחילת פרשתינו, פרשת תרומה. בני ישראל מקבלים הוראה לבנות לקב"ה מקדש בו ישכון ויתגלה בעולם, ובלשון הציווי קיימת סתירה: מחד, אומר הקב"ה, "ויקחו לי תרומה... כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". ומצד שני, בפסוק הבא, מפרטת התורה: "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם..."

לכאורה, כשמדובר בתרומה המבטאת רצון טוב להעניק מתנה לבנין בית ה', על התורם להחליט מיוזמתו מהי תרומתו. מדוע מכתיב הקב"ה את המצרכים אותם יתרמו כשמדובר בגילוי נאות של רצון טוב?

אלא, בבניית המשכן גילה הקב"ה קבל עם ועולם כי בני ישראל הינו העם הנבחר הרצוי והמועדף עליו. בנוסף לכך מראה הקב"ה כי את ביתו הוא רוצה דוקא באופן מסויים, וללא שינוי. בתרומה לבנית המשכן כפי רצון ה', זוכה יהודי להתקשר אל המלך, ולכן כאן בוחר הקב"ה את המתנה הרצויה בעיניו עבור מציאת חן והנחת רוח אותם רוצים לגרום לו בני ישראל. ואם כל אחד בונה את ביתו על פי רצונו והזמנתו האישיים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בארמונו של המלך.

כשהחלו האירגונים הרפורמיים והקונסרווטיביים בפעילות מאסיבית והחלו לגרור שכבות אוכלוסיה תמימות שאינן מודעות לניגודים ההלכתיים שיש באירגונים אלו, יצא רבי יוסף יצחק שניאורסון במכתב מרגש בו הוא מבהיר כי תפילה בבתי כנסיות אלו היא בניגוד להלכה היהודית וממילא אינה לרצונו של הקב"ה. בית כנסת הינו בית מקדש מעט, ביתו של הקב"ה, והנהגה שם צריכה להיות כרצונו של בעל הבית – הקב"ה.

בציווי התורה לבניית המשכן נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מבארים על כך מפרשי התורה: לכאורה היה צריך להיות כתוב, "ושכנתי בתוכו", כלומר, במשכן. מתוך הריבוי שעושה התורה בכותבה ושכנתי בתוכם יש ללמוד כי פעולת המקדש היא לא רק פיזית, אלא אף עבודה פנימית של כל יהודי להביא להשראת השכינה בתוכו.

וכשיהודי בונה מקדש לקב"ה עליו לזכור כי הוא צריך להיעשות על פי חוקי התורה, על פי הכללים אותם היתווה הקב"ה. כל הוספה או גריעה ממצוות התורה אינם לרוחו ולרצונו של הקב"ה, זהו לא משכן. מאחר וכל אחד מאיתנו זוכה לאפשרות להיות בית לקב"ה, עליו לזכור כי רק חיים בדרך התורה והמצוות הם כלי להשכנת השכינה בתוכנו, ולזירוז בנייתו של בית המקדש הנצחי והכללי, תיכף ומיד ממש!