תורת הלחימה

הרעש שכך, הקולות והברקים נדמו, הערפל הסמיך שכיסה את ההר נעלם, בני ישראל עומדים "ביום שאחרי". עדיין נפעמים מהמחזות השמימיים שראו יודעים כי כעת הם צועדים בדרך חדשה ובטוחה אותה סלל בורא העולם בכבודו ובעצמו. כעת זה סופי, עם ישראל קיבל את התורה והפך לעם הנבחר כשבניגוד לאומות העולם השונים קיבל מרות על עצמו תוך הסכמה לבצע שינויים מפליגים בשגרת החיים.

פרשת משפטים עוסקת במצוות התורה שאינן צורכות חקירה בכדי לעמוד על סיבתן, אלו הן הנהגות מוסריות המחייבות עם נבחר. אחת ממצוות אלו היא כאשר לוה עני סכום כסף ובתמורתו הפקיד משכון את כסותו, על המלוה להשיב את הכסות לעני מידי יום, וליטול אותה בערב, כשאין לעני צורך בה בשעת השינה.

היצר הטוב נקרא בפי חז"ל: אביון. שכן, ללא סיוע ועזר מלמעלה אינו יכול לשרוד במלחמת הקיום הרוחנית מול היצר הרע ותאוות העולם הרבות. מידי יום כשעולה האדם על יצועו, הוא משיב את המשכון שקיבל מהקב"ה, את הנשמה. בשעת הלילה כשגוף האדם נח ואוגר כוחות, נוטל בעל החוב – הקב"ה, את המשכון ומשיב אותה בבוקר רעננה וחדשה.

הנשמה היהודית, מלבד היותה מקור החיות בחיי האדם הרי שהיא צריכה שימור הוגן ונאות. הקב"ה מתנהג עם היהודי לפי כללי התורה; נוטל אותה בערב ומשיב אותה בבוקר על מנת שתאפשר שוב לקיים את מצוות התורה בחיות ובכוחות מחודשים. מטבע הדברים נדרש היהודי להשיב טובה, למלא את שליחותו בעולם, ולהשתמש בכוחות שנתנו לו לביצוע שליחותו.

בפרשתנו מספקת התורה את הדרך לעבודת ה' גם כשבתווך עומדים מנגדים קשים ונסיונות מרים. ישנה גישה בעולם היהודי, שבכדי לפעול את רצון ה' כאן בעולם על האדם לבטש את גופו, לא לאפשר ביטוי לצרכיו הטבעיים, ורק כך תתאפשר עבודת ה' איכותית. רבי ישראל בעל שם טוב מצא את הנוסחה השונה להגיע להישגים מרשימים כאן בעולם הגשמי.

אחת המצוות עליהם מצווה התורה בפרשתינו, היא "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו", כשאדם רואה את חמור שונאו קורס תחת נטל משאו, עליו לסייע בעדו להעמידו על רגליו. לומד מכך הבעל שם טוב הקדוש: כאשר מביט יהודי בחומריות שלו שהוא הגוף, יראה כי הוא "שונאך" – שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות, ובעוד עליו לזכך את הגוף על ידי תורה ומצוות הוא רובץ תחת משאו - הוא מתעצל בקיומם. במצב זה עלולה לעלות בלב המחשבה שמא עדיף "וחדלת מעזוב לו" – לא לסייע בידו אלא לשבור ולסגף אותו, הנה על כך אומרת התורה, לא בזו הדרך ישכון אור התורה כי אם – עזוב תעזוב עימו – עליך לברר את הגוף ולזככו, ולא לשברו בסיגופים.

תורת החסידות דוגלת אם כן, בעבודת ה' בניצול מקסימלי של כוחות הגוף. לא זו שאין יתרון לסיגופים, אלא שהדרך הנכונה לעבודת ה' היא בסיפוח כל הכוחות שנתן הקב"ה, למטרה בלעדית זו. על מנת להביא להתגלות אור התורה בגוף הגשמי עליך לברר ולזכך אותו ולא להתעלם מקיומו.

זהו גם הקשר לחודש אדר אותו אנו מברכים בשבת זו. במגילת אסתר נאמר: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". לאחר שאנו יודעים מי השונא האמיתי של היהודי – הגוף והנפש הבהמית המנסים להתעלם משליחותם בעולם - מוטלת עלינו החובה לעשות "נהפוך הוא", להשתמש בכוחות שנתנו לגוף במגמה הפוכה, למטרות קדושה, עד שגם היצר הרע הגוף והנפש הבהמית יהיו בשליטה של היצר הטוב והנפש האלוקית, "אשר ישלטו היהודים – היהודי שבכל אחד – המה בשונאיהם – בגוף ובנפש הבהמית.

מי שרוצה דוגמא מוחשית, יביט בסוללה חשמלית. על מנת להפעיל את מכשיר החשמל משתמשים אף "במינוס" כסיוע ל"פלוס". משתמשים בכוח החיסרון להוספה ביתרון...

משימה זו מעמידה אותנו במלחמה בלתי פוסקת על עקרונות וערכי יסוד בתורה ומצוות. אך לניצחון יש טעם מיוחד עם הרגשה נלוית של הצלחה בזכות ולא בחסד. ובנקודה זו ראוי לציין, את ההבדל שבין הדאגה לצרכי הגוף, למודעות למצוקת הנשמה.

ידוע שבחג החנוכה ביקשו היוונים במלחמתם "להשכיחם תורתך", לא הפריעה להם מציאותם של בני ישראל, אלא העובדה שהם מקיימים את מצוות התורה. על מנת למגר את האיום היווני יצאו בני חשמונאי למלחמת חורמה ביוונים, ובנס שארע להם, ניצחו המעטים את הרבים. בפורים לעומת זאת, ביקש המן להרוג ולאבד את כל היהודים. מציאותם הפיזית הפריעה לו. מרדכי היהודי מורה לבני ישראל לעשות תשובה ולהתפלל אל ה', וכך התבטלה הגזרה בנס מיוחד.

לכאורה הדין נותן, שבחג החנוכה כשהמלחמה היא על הרוחניות יובילו בני חשמונאי מהלך של התעוררות ותשובה, ובפורים שהמהלך שהוביל המן הוא על הגופים היה על בני ישראל לצאת במלחמה גשמית למגר את עצתו הרעה?

אלא, כשמדובר באיום על צרכי הנשמה לא מספיקה תפילה, אלא יש לצאת בגוף למלחמה של ממש עד לביטולה של הגזירה, אך כשמדובר באיום על הגוף הגשמי, אפשר להתפלל לקב"ה, והוא בודאי ישלח את ישועתו...