יהודי, עם דרכון ישראלי

על הטיול של אחרי הצבא קשה לוותר. עוד במהלך השירות רוקמים החיילים את התוכניות ומגבשים את המסלולים אותם יעשו יום אחרי הבקו"ם. את מילגת השיחרור מקצים לערך עליון אחד; הטיול, ועל גלי הדמיון כבר מרחיקים נדוד, כל אחד לפי חושיו המפותחים וכוחות האתגר שעומדים לרשותו.

כך ניתן לפגוש מאות מטיילים "מיידין ישראל" בשוק ההומה של דלהי - ה"מיין באזאר" – במעלה הרי האימלייה המופלאים, בפלורידה הקייצית, ובאוסטרליה הפסטורלית. שליחי חב"ד במקום נרתמים למשימה שלשמה הגיעו, להביא את אור היהדות אף למקומות אלו, ויוצרים קשר עם המטיילים בביקורי בית, בשיעורי תורה, סעודות שבת וחג, ופעילות יהודית סביב מעגל השנה.

מהיכרות עם קבוצות מטיילים רבות עולה, כי המצוקה התיכונה עימה נפגשים רבים מהמטיילים, היא שאלת הזהות. בחורים ששמם המקורי הינו, יורם, אוהד, צביקה, או עוזי, עונים לשם: מייק. המגע עם נתינים זרים בני לאומים שונים מקבע פחד מסויים להזדהות כיהודי ומביא רבים לשינוי זמני של שמם, ובעצם, זהותם.

פרשתינו עומדת על מעלת השם והזהות היהודית ומעמידה את סיבת יציאתם ממצרים של בני ישראל לאחר 210 שנים של שיעבוד נוקשה בכך שלא שינו את שמם, לבושם, ושפתם. בזמן כה ממושך של חיים לצד העם המצרי, לא ניסו להיצמד אליהם בהליכותם ולהשתמש בזהות שאולה, בשמות שונים או בשפתם ולבושם של המצרים.

בתחילת הפרשה מספרת התורה את שמות היורדים למצרים זאת לאחר שבפרשות קודמות כבר למדנו על זהותם. בכך רוצה התורה להבהיר, כי אף לאחר שנים רבות בהן חיו במצרים, נשארו בשמותם. ויותר מכך, מה שסייע בידם להינתק מן המצרים ולא להיגרר להתבוללות, היא ההבדלה וההכרה שעשו. החייץ שנתנו בינם למצרים באמצעות השמות הלבושים והשפה.

שמו של האדם נושא בתוכו את התעצומות לעמוד במטלות שעליו לבצע בעולם. כיהודים מאמינים יודעים אנו כי בכל מקום אליו מגיע יהודי ממתינה עבורו שליחות. גם במזרח הרחוק ואף באוסטרליה, עומד האדם בנסיונות אמונה ובמלחמת קיום על המורשת והמסורת היהודית. במקומות נידחים מוצא האדם את עצמו עם מינימום אמצעים לשמור על יהדותו, ועל מנת לשרוד, הוא זקוק לתזכורת.

כשנמצאים במדינה זרה במחיצתם וסביבתם של אינם יהודים, יש לאמץ כלי עזר לשמירת הזהות היהודית. הזהות היהודית אינה נמצאת בפספורט הישראלי, היא קיימת בקשר האישי ליהדות, בשמירת הערכים המצביעים על היותנו יהודים, באחיזה בהנהגות המשייכות אותנו לעם ישראל.

כשיהודי גאה בשמו ובמוצאו היהודי, הוא זוכה להגנה מתמדת מפני נסיונות. כל אימת שייקרא בשמו, יזכור כי הינו שליח ההשגחה העליונה למקום, וכי עליו לעמוד באתגרים שעומדים מולו. כשילד יהודי מקבל את שמו בברית המילה, הוא זוכה יחד עם זה לכוחות מיוחדים הקשורים עם שליחותו וענינו בעולם. זאת הסיבה שאין מחליפים את השם, אלא רק מוסיפים בעת הצורך על הקיים. מעבר לכך ששמו של האדם הוא זהותו, ניתן אף לעמוד באמצעותו על טיבו ומהותו.

שמו של האדם נועד לסביבתו על מנת שזו תוכל לתקשר עימו. האדם כשלעצמו אינו זקוק לשם. כשיהודי משנה את שמו רק בשל הסביבה, הוא חוטא למטרת השם. כשהוריו קראו לו בשמו היהודי במעמד אליהו הנביא בברית המילה, הם ביטאו בכך את רצונם שזהותו היהודית תהיה בהכרת הסובבים אותו, בכל אשר יפנה.

לא מספיק להיות ישראלים. עוד לפני שנכנסנו לארץ ישראל, הפכנו ליהודים. זהו הסדר: קודם כל יהודי, אחר כך ישראלי. ועל זהותנו היהודית נשמור בעזרת 'השם' – תרתי משמע...