יהודי טוב הוא יהודי חי

ראש הנקרה, קיץ 2003 * ההודנא בת חודש, בלדה לנהג וטרמפיסט קובי אריאלי ערב. חניון בצפון. אנחנו בתוך האוטו, מתכוננים ליציאה, פתאום הוא בא. בחור צעיר, תרמיל ג´אנספורט אפור קטן, שיער מתולתל. משקפיים. בהתחלה הוא התקרב אל חלון המכונית והטיל עליה צללית ארוכה. נדרכנו. סליחה, הוא אמר, לאן אתם מגיעים? זהו זה. אנחנו בחדשות. את הגופה שלי ימצאו מגולגלת בתוך הריפוד של האוטו, את שלה לא ימצאו לעולם. הטלפון יצלצל ויצלצל וכולם ידאגו נורא ואז יתחילו החיפושים. מה עם דוד, הוא יצטער? הוא ייצא לחיפושים? בטח לא. העצלן יישב כל היום בחפ´´ק ויאכל סנדוויצ´ים. ואסתר, וידידיה? בטח נורא יבכו. כמה חבל. כל כך הרבה תוכניות היו לי ובמחי טרמפ אחד אני עתיד להיחתך לאיברים איברים ולהפוך לחלק מהסטטיסטיקה שמופז יציג לדחלאן בפגישה הבאה שלהם. לא חבל? פתאום תפסנו אומץ, וביקשנו ממנו תעודה מזהה, אם אפשר. זה בסדר, הוא אמר, אני מבין אתכם, אתם צודקים. הוא הוציא תעודת זהות ופנקס חוגר וכרטיס קופת חולים וכרטיס מאסטרקארד ותעודת נאמן ניקיון וכרטיס חבר במועדון האלפיניסטי ופנקס צהוב של תורם דם ודולר של הרבי מליובאוויטש וחתיכת שום כתוש נגד עין הרע ותמונה של תינוק. אוקיי, אמרנו לו. עכשי ו תדבר קצת. הוא קצת התפלא, אבל אנחנו התעקשנו. תמרורי האזהרה היו רבים מדיי. ילד שהולך למועדון האלפיניסטי חבר בקופת חולים לאומית? איך ההורים שלו מגיעים ללאומית? ילד עם גולד מאסטרקארד תורם דם? בחור עם שום בארנק מסתובב עם תעודת זהות שלמה וחדשה? תמונה של תינוק? מי זה התינוק הזה? תדבר, אמרנו לו בלחץ מתגבר, תדבר!. טוב, הוא אמר, על מה אתם רוצים שאני אדבר?. בוא נדבר על המצב, הצענו. מה אתה אומר על גדר ההפרדה? לא יודע, הוא חייך בבושה. אין לי מושג. נזכרתי פתאום שערבי אחד שעבד אצלנו היה אומר ´´אישתים עשרה´´. סלח לי, שאלתי, כמה ילדים היו ליעקב אבינו? תריסר, הוא ענה. ואני כבר ראיתי את האנדרטה לזכרי במרכז כפר מגוריי. החלטתי ללכת עם זה עד הסוף. תגיד, שאלתי, מי היה הנשיא החמישי של מדינת ישראל? יצחק נבון, הוא ירה. יפה. ובאיזה שנה היה מבצע קדש? 56´. וואלה. ותגיד לי משהו, המשכתי. סדר לי את האירועים הבאים לפי סדר התרחשותם: הצהרת בלפור, ועידת מדריד, פרשת לבון וחטיפת נחשון וקסמן. 1;3;2;4. עכשיו אמרתי לו, קח עט ונייר, שב פה בצד וכתוב לי חיבור קצר, 300 מילה, על שיטת הממשל בישראל, בסדר? הוא הסכים. עייף ומזיע הוא נטל את הדף מידי. החניון כבר היה ריק לגמרי ואנחנו היינו הסיכוי האחרון שלו. בזמן שהוא הריץ מילים ברצף על הדף הלבן, פרשנו אנחנו להתייעצות מאחורי מכסה המנוע המורם. שלא ישמע. תקשיבי, אמרתי. הוא יודע יותר מדיי. זה לא יכול להיות אמיתי. למה הוא שמע על הצהרת בלפור. אה, הוא חנון? אז למה יש לו דולר מהרבי? משהו פה מאוד מסריח. מאוד מאוד מסריח. אולי זה השום? הוא כתב 5,000 מילה. פירט את זרועות הממשל השונות. את ההבדלים ביניהם. הוא ניתח את השינויים בשנים האחרונות, השווה עם שיטות ממשל בדמוקרטיות אחרות, הציג בעיות מרכזיות ואף הוסיף דרכי פתרון. בשולי הדפים, מתחת לקו ישר, הוא הביא מראי מקומות, מקורות והערות. בסוף הוא התנצל על זה שהכתב שלו רועד והסביר שזה מפציעה בפעילות מבצעית. נוריות האזהרה דלקו עתה במלוא עוזן. בשלב הזה כבר היה ברור לי שאני לא לוקח אותו לשום מקום, השאלה היתה רק איך אני נפטר מהגופה. משהו בסבלנות שלו, בעדינות שלו ובידע שלו, הפך אותו לבכיר באל-קעידה. לא לטרפיסט בחניון של ראש הנקרה. שתקתי. עכשיו הוא דיבר. אתה יודע מה, הוא לחש. אני מבין אותך, אבל הכיבוש מה זה משחית. תראה מה נהיה מאיתנו. חיות. נכנסתי לאוטו. בוא, בוא מותק, אמרתי לו. ניקח אותך הביתה. סוף סוף משפט ששום ערבי לא היה אומר. לעולם.