בן יועצו של ערפת ימ"ש "שליח"

בנו של אחד מבכירי יועציו של ערפאת הצטרף בחודש האחרון לצבא השלוחים של הרבי, באחת מערי אוקראינה. סיפור הגיור פורסם לראשונה לפני כשנה וחצי בעיתונים רבים ברחבי העולם. לסיפור הזה יש התחלה ואמצע. הסוף עדיין אינו ידוע והמעורבים בו, כולם, מנסים שלא לחשוב עליו. הימים יעשו את שלהם, כך מקווה עדאל (שם בדוי), פלשתיני מוסלמי בן 27, שאביו אחד מבכירי הרשות הפלשתינית ומקורב לשלטון, אשר נקלע לתוך סערה פוליטית ודתית. עדאל, סטודנט לרפואה באוקראינה, החליט, למרות הרקע המשפחתי והסיכון הרב, לשנות את חייו, לקרוע את עצמו משורשיו ולהפוך ליהודי שומר מצוות. מאז הוא אינו מפסיק לקבל איומים על חייו, והוא מודע לעובדה שיכולים להגיע אליו בכל רגע ולפגוע בו. עדאל גם חושש מאוד שיפגעו בבני משפחתו, המתגוררים באחת הערים הגדולות ברשות הפלשתינית ושהדבר יפגע באביו ובקריירה שלו ברשות. אחרי כל השיקולים והסבל שעבר, הוא מבין שאין לו לאן לברוח. הוא שלם עם החלטתו להיות יהודי ולהתגייר. לראשונה, הוא מספר ל´מעריב´ את הסיפור המדהים שלו, תוך שהוא מלווה בחששות כבדים ובתחינה להסתיר כל פרט שיכול לזהותו. הכל התחיל לפני חמש שנים. עדאל, כמו צעירים רבים ברשות הפלשתינית, הגיע ללמוד רפואה באחת הערים באוקראינה. כמי שגדל בבית של בכיר ברשות הפלשתינית, הוא קיבל חינוך מודרני. כס ף אף פעם לא היווה בעיה. בשנתו הראשונה באוניברסיטה הוא פגש, באחד הקורסים, סטודנט יהודי והשניים שוחחו על יהדות ועל איסלאם. עדאל הסקרן החליט שהוא רוצה לשמוע יותר. "בבית הכנסת יש כל ערב אחרי התפילות שיעורים על יהדות ואתה יכול ללכת ולהקשיב", אמר לו החבר. עדאל קיבל את ההצעה. כדי שלא יבחינו שהוא ערבי צבע את השיער בבלונד, הגיע לבית הכנסת, התמקם באחת הפינות והאזין. כך, כמעט מדי יום, היה מגיע לשמוע והעניין שלו הלך וגבר. מספר רב הקהילה היהודית בעיר "איש לא ידע מי הוא, ובהתחלה חשבנו שמדובר ביהודי שזה מקרוב הגיע לעיר מחבל קווקז. לאט לאט, בתהליך די ארוך, הוא החל להיפתח וסיפר לנו מי הוא באמת. אחד המרצים התחיל לתת לו תשומת לב מיוחדת ופשוט לימד אותו להיות יהודי. "נכון שבהתחלה קיבלנו אותו בחשדנות. לא הבנו מה הוא עושה בבית הכנסת, אבל גם לא יכולנו לגרש אותו. בית הכנסת הוא מקום פתוח וכל אחד רשאי להיכנס ולהשתתף בתפילה. אבל ביקשנו ממנו שלא יגיע עם תיק, כי אנשים פחדו, התחילו להתלחש והיו כאלה שאמרו שאולי מדובר בטרוריסט שעלול להתפוצץ בתוך בית הכנסת. הרגענו את האנשים, וב אמת התרשמנו שהבחור רוצה ללמוד". עדאל רצה מאוד ללמוד, אולם הסקרנות שלו לגבי היהדות התחילה הרבה לפני שהגיע לאוקראינה. "תמיד זה עניין אותי. נולדתי בסוריה, קרוב לרובע היהודי בדמשק, וראיתי את היהודים שם. זה תמיד סיקרן אותי, למרות שהזהירו אותי מהם והורו לי לא להתקרב ולא לדבר איתם. אולי דווקא בגלל שזה היה אסור - נמשכתי ליהודים עוד יותר. "משם עברנו לכווית ואחר-כך חיינו שנתיים בירדן. שם לא היה לי כל קשר ליהודים. אחרי ועידת מדריד, ב-1992, הגענו ליריחו ומשם עברנו לעיר גדולה אחרת בשטחי הרשות. אבא שלי קיבל תפקיד די בכיר ברשות הפלשתינית ובמסגרת תפקידו נפגש גם עם ישראלים. יום אחד ביקשתי אישור להסתובב בירושלים וכנראה בגלל אבא שלי נתנו לי בלי בעיה. סיירתי ממושכות ברובע היהודי בעיר העתיקה. הגעתי למקום ממנו אפשר להשקיף על הכותל המערבי. עמדתי שם והסתכלתי על הכותל ועל האנשים שבאים ונוגעים באבנים, והרגשתי רגש מיוחד, מוזר, בכל הגוף. שם זה התחיל ואני לא יודע להסביר את זה. "רציתי ללכת לבית כנסת בישראל ולראות מקרוב, לדבר עם אנשים, אבל פחדתי. יש לי תעודה ירוקה של הרשות הפלשתינית, ופחדתי שיח שבו שאני טרוריסט. גם לא ידעתי עברית כל-כך טוב, ולכן ויתרתי על זה. התחלתי ללמוד עברית והיתה תקופה שבה אישרו לתלמידים פלשתינים ללמוד בישראל. הייתי אז בסוף כתה י"א והתחלתי לברר, אבל זה לא יצא לפועל. אבא שלי עקב בדאגה אחרי המשיכה שלי לעברית, ואני חושב שכבר אז הוא הרגיש שיש לי עניין מיוחד ביהדות, אבל הוא עוד לא הבין את המשמעות של הדבר, וגם אני לא הבנתי. בשלב ההוא זה עוד היה גדול משנינו. בסופו של דבר, לאחר שסיימתי את לימודי התיכון החלטתי לנסוע וללמוד באוקראינה, כי רציתי לעזוב את כל המתח הזה בישראל. חיפשתי מקום יותר פתוח וחופשי, שבו אוכל לעשות מה שאני רוצה. "באוקראינה יש הרבה סטודנטים פלשתינים שפתאום מגלים את החופש. הם שותים, משתוללים וכו´ ולכאורה גם אני הייתי צריך לנצל את החופש הזה כדי להתפרע. אבל לי קרה בדיוק ההיפך. פתאום מצאתי את אלוהים", מספר עדאל. עדאל החל להגיע לתפילות שלוש פעמים ביום, החל לחבוש כובע ולגדל פאות. אי-אפשר היה כבר להסתיר את השינוי החיצוני והנפשי שהתחולל בו. עדאל נקרע בין שני עולמות. חבריו באוניברסיטה, סטודנטים פלשתינים, סירבו לקבל את השינו י, אבל גם בקהילה היהודית התנכרו לו והתקשו לקבל את הערבי שמנסה לחדור אל הקהילה הסגורה שלהם. הרב קמינצקי: "זה לא היה קל, וגם עכשיו המצב מורכב ועדין. היו מצביעים עליו בבית הכנסת, מתלחשים מאחורי גבו. פנינו לשגרירות ולנציגי מדינת ישראל כאן. הם חששו קצת יותר ואמרו לי שאם אני נותן לו להיכנס לבית הכנסת, אני בבעיה וזה עלול להיות מסוכן. אבל אי-אפשר היה למנוע את זה. הוא פשוט בא ללמוד ולא יכולנו להגיד לו לא. "עברנו איתו שעות קשות והרבה סבל כי זה היה מוזר לכולם. אנשים, באופן טבעי, לא קיבלו אותו ולא הכניסו אותו לתוך הקהילה ואפשר להבין אותם. חלק חששו, אחרים לא ידעו איך לקבל את המצב המוזר הזה. אבל הוא לא ויתר. בהתחלה הוא היה בודד לגמרי, אבל במשך הזמן, כשאנשים בקהילה ראו שהוא פשוט נמצא שם, מגיע להתפלל שלוש פעמים ביום, משתתף בארועים של הקהילה ומקיים מצוות, החלו להתקרב אליו יותר וגילו אדם חם וסימפטי שהיה מוכן לסבול הרבה מאוד בשביל לממש את עצמו וללכת בדרך שבה החליט, דרך היהדות". הסטודנטים הפלשתינים הבחינו כמובן בתהליך העובר עליו. הוא כלל לא ניסה להסתיר את הבגדים השחורים והכובע, וסטוד נט פלשתיני מטול-כרם, המתגורר מול בית הכנסת, ראה אותו יום אחד נכנס לשם ומתפלל. השמועה על עדאל שהפך להיות יהודי פרשה כנפיים במהירות, והגיעה גם לקהילתו של הרב קמינצקי בכפר חב"ד. עו"ד מרדכי ציבין, המתמחה בשחרור אסירים ישראלים בחו"ל מספר, כי בכפר לא הפסיקו לדבר על המקרה הנדיר ולאסוף עוד ועוד פרטים על עדאל החוזר בתשובה. כמעט במקביל לפירסום הסיפור, החלו להגיע גם איומים על חייו של עדאל. הוא מספר: "בסוף השנה היתה מסיבת סיום של הלימודים, כולם קיבלו את תעודות הדוקטור אבל לי אמרו שאם אתקרב לשם, יהרגו אותי. פחדתי ללכת. יש הרבה סטודנטים מעזה והרבה פעמים תפסו אותי והרביצו לי מכות קשות. הייתי מגיע לבית הכנסת רועד כולי ועם סימנים על הפנים. מדובר באנשים משכילים, סטודנטים ערבים שקיבלו תעודות דוקטור, לא רוצחים, אבל זה עדיין מסוכן ואני פוחד מהם. אני פוחד שהשמועה תגיע לישראל ושיבואו לחפש אותי. כשהם היו מנסים לדבר איתי על זה, הייתי עובר נושא. וזה קשה כי מדובר באנשים שלומדים אתך, ואי-אפשר לברוח כל הזמן". הבעיה הקשה מכולן התעוררה כמובן בבית, עם ההורים והמשפחה הקרובה. לפני שנתיים הגיע עדאל לב יקור בבית הוריו, ונאלץ להתעמת עם אביו שלא היה מסוגל להבין איך יכול בנו להחליף צד במה שנראה לו כמאבק בין עמים. "בשלב הזה כבר שמרתי מצוות והתפללתי מדי יום. ההורים שלי שמו לב שאני מתנהג באופן מוזר. לא לקח להם הרבה זמן כדי להבחין במתרחש, ואז התחיל הבלגאן הגדול. אבא שלי אמר שלא אחשוב על זה אפילו. היו צעקות ומריבות. אמרתי לו שאני אוהב את הברכות ואת המצוות, את דיני המקווה ועוד דברים שקיימים ביהדות. הוא ענה שזה קיים גם באיסלאם. אני זוכר שכשהייתי יותר צעיר, תמיד נחשבתי למודרני במקום בו גרתי. הייתי עם שיער ארוך, צבעתי את השיער, ופתאום חשבתי על כך שהגעתי הביתה מסודר, עם שיער קצר. אבא שלי השתגע מזה והטיח בי: ´אם האיסלאם לא שיכנע אותך כל-כך הרבה שנים, איך זה שהיהדות השפיעה עליך בזמן כל-כך קצר´? "אני חושב שהוא קיווה שזה שיגעון חולף שיעבור לי, ולא לקח את זה ממש ברצינות. הוא גם ניסה לשכנע אותי בנימוקים דתיים, אבל אבא שלי לא אדם דתי במיוחד, הוא לא פנאטי ולא מאלה שהולכים עם זקן. בסוף הביקור הוא רק אמר לי: ´תרד מזה´, ואני לא עניתי. "כשחזרתי לאוקראינה הרמתי לו טלפון ואמרתי: ´אבא, החל טתי להיות יהודי´. הוא התעצבן ואמר שאני הורג את המשפחה, כי אם מישהו יידע - ירצחו את האחיות והאחים שלי. יש לי חמישה אחים ואחיות. הוא התחיל לצעוק שירצחו את כולנו. כשהוא הבין שאני רציני ומתכוון לממש את ההחלטה שלי, החליט לנתק איתי את הקשר באופן מוחלט. מאז לא דיברתי איתו". בשלב הזה נראה היה שכל הדרכים נחסמו בפניו של עדאל. הסטודנטים הערבים איימו על חייו וקראו לו בוגד, אבל גם אצל היהודים הוא לא ממש הפך לבן-בית וסבל לא פעם מדברים קשים שנאמרו בפניו, ובעיקר שלא בפניו. "יהודים פשוט לא היו מוכנים לקבל אותי. חלק מהם היו עוברים על-ידי ואומרים לי ´טרוריסט´. אחרים היו מצביעים עלי, או מקללים אותי. יש כאלה שהייתי אומר להם חג שמח או שבת שלום, והיו מתעלמים ממני בכוונה. כשהייתי מגיע לארועים של הקהילה לא היו מתייחסים אלי, או שאומרים למארגנים לא להכניס אותי, כי אני מרגל. פעם אחת חזרתי הביתה וחשבתי שאני לא יכול יותר. אצל הערבים אני יהודי ובוגד, ואצל היהודים אני ערבי ומחבל. רציתי פשוט לברוח. אבל אז חשבתי על כל מה שאני לומד והחלטתי שאני ממשיך עם זה, כמה שזה לא יעלה לי. חשבתי על המשפחה, על החב רים הפלשתינים ועל היהודים, אבל הרגשתי שאני כבר לא יכול לחזור אחורה. ידעתי שאני לא מסוגל להוריד את הכיפה ואני חייב להמשיך בדרך שבחרתי, גם אם אשלם על כך מחיר יקר". כוח הרצון של עדאל והאמונה החזקה בדרך החדשה בה בחר, משכו אותו קדימה. הוא לא ויתר והמשיך להגיע לבית הכנסת על אף האיומים ולמרות הבדידות שנכפתה עליו. הצורך הפנימי ללמוד ולממש את האמת שנתגלתה לו, חיזקו וחישלו אותו. לשאלה מה הוא אוהב במיוחד ביהדות, הוא משיב כמו חסיד ותיק: "אני אוהב את הישיבה בשבת סביב השולחן, את הקידוש ואחר-כך כשכולם שרים יחד את שירי השבת. אני אוהב את החגים ואת האווירה הקסומה הזו בערב החג. אני אוהב את העומק ביהדות, את המצוות וההיסטוריה". כדי לממש את הבחירה היה צריך עדאל להתגייר, ולפני כחצי שנה הוא פנה אל הרב קמינצקי וביקש שיהפוך אותו רשמית ליהודי. ואז התברר שהדבר אינו כל-כל פשוט. הרב קמינצקי: "מדובר בבחור פלשתיני, שאביו מבכירי הרשות. זו פעם ראשונה שאני נתקל במקרה כזה, ולא ידעתי מה לעשות". הנוהל במקרים כאלה הוא לפנות אל בית הדין הרבני בקייב, בירת המדינה, ולהגיש את הבקשה לגיור. בית הדין הרבני ע ובד מול הרבנות הראשית בישראל. ואולם במקרה הזה נדרש הליך מעט שונה. הרב ברודבקר, האחראי על כל הקהילות באוקראינה ויושב בקייב, סירב לעשות זאת ללא אישור בכתב משלטונות ישראל. הרב קמינצקי פנה אל קונסול ישראל בעיר, שמואל קצב, על מנת לקבל אישור. הקונסול, לאחר ששמע את הפרטים, אמר לרב שהמקרה בעייתי ומסוכן. "יש בעיות ביטחון", אמר, אבל קמינצקי ועדאל התעקשו והבקשה הועברה ארצה לאישור גורמי ביטחון. ארבעה חודשים תמימים ארכה הבדיקה. בינתיים נמשכו לימודיו של עדאל, והמתח הלך וגבר משום שעתידו האישי היה תלוי בתשובתם של אנשים בישראל שהוא אינו מכיר, וככל הנראה גם לא יפגוש לעולם. חברים שרכש בקהילה ניסו לעודדו, אך גם עתה נמצאו כאלה שעירערו על ההחלטה לפתוח בפניו את בית הכנסת. לגבי דידם היה זה תרגיל שנועד לגרום נזק לקהילה. הרב קמינצקי, עקבי ונחוש כדרכו, דחה את הדברים על הסף. בסופו של דבר, בתום ציפייה מורטת עצבים, העביר בשבוע שעבר קצין הביטחון של השגרירות את התשובה המיוחלת לרב קמינצקי: "יש אישור לגייר את עדאל". הרב קמינצקי: "הבנו שהוא פשוט נשמה טובה ואדם מקסים. הוא גם אדם מעניין ויש לו ידע עצום בתורת החסידות ובתלמוד. הוא לומד בצורה רצינית מאוד, יודע את התפילות בעל פה. ברור שחיצונית הוא נראה קצת שונה, אבל מרגישים שהיהדות אצלו זה משהו פנימי, פילוסופי, רוחני, שזה נדבק בו והוא הולך עם זה עד הסוף. "עכשיו, כשהוא קיבל אישור לגיור, זה אולי ימלא אותו קצת שמחה, כי הוא עבר פה רגעים קשים מאוד. דווקא בשבתות ובחגים הוא היה נשאר לבד. אנשים היו מרחמים עליו, אבל עדיין נרתעו מלנקוט יוזמה ולהזמין אותו אליהם לארוחות שבת, עד שלפני מספר חודשים החליט אחד מאנשי הקהילה לעשות מעשה ולהזמין אותו. אני חושב שזה היה אחד הימים המאושרים שלו. מאז נשבר הקרח וכולם מזמינים אותו אליהם. למעשה, כך הוא התקבל סופית כחבר מן המניין בקהילה. צריך לראות את זה כדי להאמין. בחור ערבי שנולד בסוריה וחי בשטחים, שמגיע להתוועדויות של חסידים ומנגן ניגונים חסידיים. זה מדהים. עדאל הפך לחסיד חב"ד, שומר מצוות, לבוש כמונו, קורא בסידור ומתפלל מדי יום, ובאדיקות שכזו שזה ממש מחמם את הלב". עדאל: "אני מאוד שמח שאישרו לגייר אותי, כי חיכיתי לזה הרבה זמן. עכשיו יש לי אחריות גדולה, לקבל עלי עול מצוות ואני אהפוך לחלק ממש פחת היהודים. אני רק מצטער שההורים שלי לא יכולים לראות איך אני שמח. אני רוצה להזמין את אמא שלי הנה, כדי להראות לה מה זה בית כנסת ומה זה יהודים, ושתראה כמה אני מאושר. אבל אולי עדיף שהם פשוט ישכחו ממני, כדי שלא יקרה להם כלום. שיגידו שנסעתי ללמוד באוקראינה ופשוט נעלמתי שם".