מכתב הביתה - 2

ב"ה.יום רביעי כ"ג כסליו תשס"א.

לכבוד משפחת מקמל שי' ה' עליכם יחיו שלום וברכה יחי המלך המשיח!

מכתב ב' לאחר המכתב הראשון בו מסתמא התרגלתם לסגנון, ארשה לעצמי לתאר את המתרחש בימים אלו, בחצרות קודשנו, תוך שימוש אלים בעובדות המדברות בעד עצמן.

למי מאלו שנדמה כי כונתי לשרבט פשקוויל, אומר מראש כי הוא טועה. ברצוני סך הכל לעורר אודות נקודות מסוימות שמקבלות מימד שונה, כשמביטים בהם בסלקטיביות חסידית, תוך הבטה והשקפה בעדשות חב"דיות, תוך עיון מעמיק ברצונו הק' של הרבי שליט"א מה"מ, כפי שהם מובאים בשיחותיו. לאחרונה נתתי ליבי לתופעה מענינת-מרתקת-מרגשת. ב20 שנותי למדתי לקרוא את המפה האנושית פחות או יותר, למדתי להכיר טבעים של בני אדם.

אחד מהם, ואולי המעניין שבהם, כח השיפוט הטמון בעינים. בעולם רווחת האימרה כי אנשים אוכלים עם העינים. כיצד שנראה הדבר חיצונית, כך הוא נקלט. ובעצם, כך נהפכו החיים שלנו לקמפיין שיווקי. המילים היפות הסיסמאות המבריקות והאופן בו מוצגים הדברים קובעים עבורנו ומטים את בחירתינו לפיהם. זוהי רק הקדמה. יותר נכון משל. כמו שאמר אחד המשפיעים: כל העולם הזה הוא רק משל, הכסף זה הנמשל. כל דבר ולו הזול, מתורגם לכסף קטן, והנמשל: להוראות בחיי היום יום. בפרסום ישנו מושג מוביל, "מותג" שמו. מותג פירושו מילת קסם, שאינה חייבת להיות ברת משמעות, היא רק מייצגת מוצר. לא כל המוצרים של אותה החברה אמורים להיות באותה האיכות, אך השם, ה"מותג" עושה את העבודה. מחשב של קומפק אומר: עצור, איכות לפניך. בקבוק סופר דרינק למשל, צריך לדעתי לשאת את האזהרה המופיעה על הסיגריות: משרד הבריאות קובע כי המשקה מזיק לבריאות. ולאו דוקא שקוקה קולה יותר בריא, פשוט זה המותג. אצלנו, בחב"ד, אין מותגים, לפחות כך התחנכנו בשבת תחכמוני, רשע יכול להיות בין רגע צדיק - אין לאיש רשות להצמיד לו מותג של רשע. צדיק - אילו הקב"ה לא עוזרו, יכול בין רגע ליפול מדרגתו.

בחב"ד התרחקו אפילו מהפוליטיקה, כדי לא להדביק לעצמם מותג כזה. ובכל זאת, לאחרונה רבו המותגים במחננו, התייחסות לחסידים בגלל השתייכותם (מותג), היצמדות למושגים שעם כל הכבוד חיוורים ונדושים בתקופתינו. למשל: אחדות. ועם כל השנאה שאני רוחש למילה אחדות, הפנתי עורף לאידיאולוגיה שהוכיחה את עצמה, וביום ההולדת, נקטתי בטקטיקה זו, והאחדות היא זו שליוותה את תעמולת יום ההולדת שלי. למען האמת, את השיטתיות שבאחדות מצאתי דוקא בעיטוי מכאיב. בראשית חשון נערכה אזכרה לאחד מפרחי חב"ד, הילד לוי פיאמנטה ע"ה. אחיו שנמנה על קבוצתי ערך לכבודו ערב מרשים במיוחד, הוא הדפיס חוברת שכללה משניות לפי אותיות שמו. בשער התנוססה תמונתו של הילד לצד הכיתוב: כולם מתאחדים. מלבד החוברות פורסמו ברחבי השכונה כרזות רחוב הקוראות לתושבי השכונה להתאחד סביב אזכרתו של הילד. וזה פעל. עשרות רבות של חסידים, בחורים, ופה ושם גם ילדים הגיעו להתאחד, האחדות שירתה מטרה ברוכה, העובדה שילד מנוח עומד במרכז הענינים גרמה להתרגשות יתירה והביאה לאחדות. בארץ הדוגמא יותר מוחשית. כיום אין ימין ואין שמאל, אנשים מחפשים שלום, זוהי קלישאה מחוזרת על ידי כל הפוליטיקאים, אך היא קוצרת הצלחה. מי שחוזר פעמים רבות יותר על המונח "שלום" יזכה במירב הקולות. וביום ההולדת שלי, חשובה היתה לי האחדות יותר מכל דבר אחר. רציתי את כ-ו-ל-ם סביב שולחן אחד, והכתר החסידי - המשפיע - יהיה מקובל על כולם. הזמנתי את הרבנים: שמואל שפריצער, שלום בער ליפסקר, אריה פרעגער, ושלום בער וישצקי. היתה התוועדות מיוחדת במינה, היא הצליחה למעלה מהמשוער. כולם היו שם, ולמפרע, גם מי שלא היה שם, היה שם.

חנוכה בבית המקדש בשעות הבוקר המוקדמות של יום כ"ד כסליו, הוצבה מנורת המקדש על יד בימתו של הרבי שליט"א. הגביעים ההפוכים והכפתורים המשוקדים נותנים את ההרגשה שהנה זה מגיח הכהן הגדול ומטיב את הנרות. אפילו מדרגה הכינו לו, רק שיבוא. השטח שהועד להדלקה כוסה בשטיח אדום, מאחורי המנורה עמד שלט 'יחי', והעינים מייחלות להיפתח ולראות. רגע ההדלקה קרב. תפילת המנחה העידה על כך, 770 היה מלא מפה לפה, עשרות רבות הגיעו לצפות בהדלקה המרכזית, אנשים נשים וטף. קודם עלינו לשבח, עלה לבימה שליח הציבור והוציא את הציבור הגדול ידי חובת פירסומי ניסא. הברכות התנגנו תוך כך שהשלהבת עולה מאליה, והקהל האדיר החל בניגון הנרות הללו, הידוע. זהו מחזה מיוחד במינו. כל הציבור נטל חלק פעיל בשירה שהגיע לעיצומה בבבה האחרונה: על ניסך ועל נפלאותיך. . . ותוך כך שהקהל מנגן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד, הוא חש צביטה, הוא מביט לכיוון מושבו הקדוש של הרבי מה"מ, מרגיש את נוכחותו, ומבקש "לראותן בלבד". . . המזל הוא שאין הרבה זמן להתפס בזכרונות, צריך להדליק בבית ולצאת למבצעים, אנו לא מתרפקים על העבר אם אין בו כדי להוסיף לנו בהווה, וכעת, כמה שמחה תתווסף לנו באימוץ תאי המוח בהעלאת זכרונות שיכבידו על שמחת החג. האמונה חזקה ואין בכח איש, זמן, או מקום לדחוק אותה לשוליים, אנו מאמינים ברבי שליט"א בנבואותיו ובהוראותיו, והיא הנותנת. אילולא אמונה זו, הרי שגם המבצעים לא היו, ואם היו, אזי לא על הצד הטוב ביותר, ובטח לא מתוך שמחת חג אמיתית.

הלכתי להדליק נרות בחדר, היו שם כל חברי לדירה. הדלקנו בזה אחר זה, ורק כאשר סיים האחרון ניגנו יחדיו את הניגון, הנרות הללו. הבטנו חצי שעה בנרות, הקשבנו למה שהם מספרים, ויצאנו למבצעים. אגב, יש התבטאות של אחד מהרביים להקשיב למה שהנרות מספרים, היה לי חבר שהקשיב מקרוב למה שסיפרו הנרות ונשרף לו הזקן. . . במבצעים יש כמה קטיגורית. ישנם ביקורי בית, ויש מבצעים לעוברים ושבים או בתי עסק מזדמנים. עבורי קרצה יותר הקטגוריה הראשונה, והשתלבתי בתוכנית ביקורי הבית שלפי הבנתי היתה יותר עשירה, מגוון האפשרויות היה יותר רחב, וההצלחה תלויה בדימיון הפורה. ראשית הוצמד אליי בחור נחמד מאד שבקי בשפה האנגלית. הגענו לכתובת שקיבלנו והתקבלנו בחמימות רבה אצל זוג ישראלים שדאג לכבד אותנו במיני מאפה מסורתיים לחנוכה ולעידה שאליה הוא משתייך. מידה כנגד מידה. הם כיבדו אותנו, אנו חיב"דנו אותם - מלשון חב"ד כמובן. את החום והחיות שאחזה בבחורים העייפים דרך קבע, לא ניתן לתאר. האחראים על ריכוזי המבצעים מישכנו את כל הנכסי דניידי שלהם בכדי שאיזשהוא יהודי במטרופולין יזכה להרגשה חמה ולסופגניה קרה. הסופגניות? ממש נס פך השמן. דולק בבטן שמונה ימים. ברחוב הנשיא, מקום משכנו של הנשיא, חנו שורה מכובדת של טנקי מצוה מחכים להוראת המטכ"ל - לנוע.

מיד לאחר הדלקת הנרות אוכלסו הטנקים בילדים בחורים ומבוגרים שיצאו לרובעים השונים בעיר הגדולה. בערך שלוש שעות מרגע הזינוק, נראים ניצני הטנקים בקראון הייטס, אחרים עדיין בעיצומה של הפעולה המבצעית. וזה לא רק נרות, היה ואי מי גילה לראשונה את זהותו האמיתית ומחויבותו לעם תפסה חשיבות יותר מאשר למולדת, הוא קיבל על עצמו "סל של מצוות", תפילין, כשרות (לפי ערך) והקשר היהודי התהדק סביבו וגרם לאורח חייו לשנות צורה. והכל, בזכות נר ה' נשמת אדם. נרות החנוכה והסיפור שלהם, כל יהודי והסיפור שלו.

כשלמדנו בלוד, לא בניו יורק, מצאנו נשמה יהודית טועה, הודות לנרות החנוכה. היה זה באחד מלילות החנוכה הראשונים של שנת תשנ"ז, יצאנו א.ב. ואני, למקום המבצעים הקבוע שלנו, הן בימי שישי והן בימי החנוכה, בשלושת השנים בהם שהינו בעיר מכורח לימודנו שם. ממש לקראת סיום הסיבוב השיגרתי באיזור העיריה וכיכר הקומנדו נכנסנו לבית עסק שעבר שיפוצים. היה שם הבוס ופועל. הצענו לבעל המקום להדליק חנוכיה לשם פירסומי ניסא. עקרונית הוא לא התנגד, אך הוא עמד בשלבי התקפלות. הוא הרגיע אותנו שבביתו הוא מקפיד להדליק. שאלנו , האם במקום נמצא עוד יהודי, הוא טען שלא. תוך דיבורינו יוצא הפועל הערבי ומגיש לבעל הבית כרטיס ביקור, בארנק אנו רואים להפתעתינו תמונה של הבבא סאלי. שאלנו אותו האם הוא יהודי, הוא השיב בשלילה. ומה לך ולתמונה, שאלנו. אמא שלי נתנה לי אותה, ואמרה שבזכות האיש הזה אני אצליח. התבלבלנו. מצד אחד ידוע על ערבים שמכבדים יהודים ואפילו משתמשים בסגולות יהודיות, אפשר אם כן, שהאם נודעה לבבא סאלי וכך נוצר הכבוד הזה. מצד שני, יתכן ואימו פשוט יהודיה. שאלנו אותו, הוא לא ידע לענות. בעל הבית להיותו יהודי מאמין שמע את לבטי ושיתף פעולה. ראשית, הוא דחף את הפועל להתחקות אחר מוצאו, שנית הוא הבטיח לעמוד לעזרתינו בכל הקשור לפרשה. אנו מצידנו קישרנו את האיש, אמין שמו, לבית חב"ד בלוד עם הרב רייניץ שהחל לעבוד במרץ לחשיפת הזהות האמיתית של האיש. מסתבר, אימו של אמין גרה בכפר ערבי, על יד כפר רות, שם אין תקשורת וממילא האפשרות ליצור קשר עם אימו כמעט ובלתי אפשרית. בעל הבית ששמע על הבעיה העניק לפועלו את מכשיר הסוללרי שלו, והרב רייניץ טילפן ושוחח עם האם. מסתבר: האישה בת 75 שמה: מרים מאשאש, בגיל 17 נישאה לערבי, ומאז, גם אם רצתה, פחדה לחזור בה מנישואי הכלאיים הללו. לפי המוסלמים נקבעת הדת על פי האב, מה שעושה את הילדים למוסלמים. אך על פי תורת אמת, הילדים יהודיים. אמין החל להתקרב ליהדות, ובכל הזדמנות הגיע לבית חב"ד להניח תפילין, לשמוע הסברים על הדת החדשה עבורו, אליה נודע. מאוחר יותר, הכיר לנו אמין את אחיו, גם הוא מאותה אם, שעבד בסמיכות. הגענו למקום עבודתו, וניסינו את האפשרות לקשרו עם דרך האמת, ולהחזירו לדרך ישראל סבא. עד היום לא צלחה המשימה.

לאחר השיבה מהזירה המבצעית מסבים התמימים בשולחן אחד עם משפיע שמצביע על ההוראות הספציפיות שמקנה לנו חג החנוכה, ועל הדרך ליישם את הלקחים. במשך שעות לא מעטות יושבים בצוותא שומעים סיפור ומאזינים לאימרה חסידית תוך כדי חשיבה על הפנמת המסר, לערך עליון יותר. באחד מלילות החנוכה הראשונים התוועד הרב שפרינגר חביב הבחורים,באוצרותיו כמוסים סיפורים ומעשיות נוטפות עסיס חסידי, עסיס של מסירות נפש, התקשרות ואמונה בלתי תלויה בדבר, בכל הקשור ברבי ובנבואותיו. הוא אינו חוסך מהבחורים מאומה, משל היו בניו, את כל תוכנו היה מוריק אילו רק היה הדבר תלוי בו.

אחד מהדברים שתפסו כר נרחב בהתוועדות היתה ההוראה משבת פרשת וישב (דבר מלכות) לספר מופתים. לאחרונה מצא איש עסקים את עצמו בשפל מתקדם. רגיל היה במצבים כגון דא לבקש את ברכתו ועצתו של הרבי שליט"א מה"מ ועל פיהם הקפיד לפעול. תשובתו של הרבי שלא איחרה לבוא, הפתיעה אותו, להוסיף לחברה את האותיות SH (האותיות הראשונות של שמו הק') ובסיומה OTT (770 הפוך), וכך, מבטיח לו הרבי, תבוא ההצלחה. וכך הווא. סיפור מהרב שפרינגר. אין כאן תחכום, השערות לא סומרות, אך האמונה כן ניזונת. זהו סיפור חדור ביטחון של חסיד חדור אמונה. ההתוועדות פולשת לשעות הלילה המאוחרות, קרי, שעות הבוקר המוקדמות, הבחורים ממאנים לקום, מה רע להם? הרב שפרינגר נראה נינוח בסביבה האהובה עליו, מצידו נכונות עוד כמה שעות של התוועדות, אך רק מתוך דאגה כנה לבריאות התמימים חותם את ההתוועדות בהכרזת הקודש: יחי אדמו"ר מה"מ לע"ו, ריקוד קצר והסבר משכנע: מחר חסידות, אחה"צ מבצעים, יש לאזור כח. הוא צודק ויש מי שיצדיק אותו, העינים האדומות מעייפות של הבחורים הלאים מהפעילות המבצעית בה נטלו חלק, מספרות את סיפור החנוכה, ליתר דיוק: את סיפור המבצעים של חנוכה. בהתוועדויות הקרובות עוד יסופר על הניסים ועל הנפלאות שהתגלגלו מתחת לשולחן, או מתחת לגלגלים בימי חנוכה. הרכבים השכורים חזרו בריאים אך לא שלמים. לכל אחד קרה משהו, לזה תאונה ממש וחייו ניצלו בנס אקראי. חבר כיתתי נהג על רכב שהיה מעורב בתאונה שכמעט סתמה את הגולל עליו ועל סיפור חייו, ר"ל. סכומי הכסף שנשפכו על המבצעים הצדיקו הדרת שינה מעיניהם של הבחורים שתנאיהם הגשמיים בלאו הכי אינם סיפור הצלחה בלשון המעטה.

* * *

אין ביכולת עצבי לסבול את תחפושת המילים המבעיתות למשמעות חסידית שורשית. לפני כחודשיים פגשתי בחור המחזיק מהנהגותיו יותר ממה שמחזיק בהנהגותיו, צועד בשעת רעווא דרעווין אל הבלתי נודע בשכונה. אני הייתי בדרכי ל770, לסדר ניגונים וחזרת דא"ח, ופליאתי היתה רבה, מה לו ברחובה של עיר ברגעים כה נעלים - לפחות עבורו. שאלתי אותו, והוא השיב לי בחיוך: אני מחפש רוחניות. אני, מתוקף הכרותי עימו, הצלחתי לשמור על קור רוח, מאחר וכאמור אני מכיר אותו. אך לשאול אותו הייתי חייב: למה לא תענה לי אני הולך לאכול? זה נשמע זול מידי? אתה תהפך לאדם עם מגבלות גשמיות? התדמית הקדושה שיצרת לעצמך תיפגם? . . יש לקרוא לילד בשמו, יצא שכרו בהפסדו אם תנסח את רצונותיך וכוונותיך במילים ששורשן גבוה, אך משמעותן אינה ברורה. הרבי מה"מ מספר באחת משיחותיו על מורה לדיקדוק שטבע בבריכה מאחר וצעק "הושיעו" במקום "הצילו". איש לא הבין אותו, והוא והדיקדוק ירדו אלי קבר. לאחרונה, ניצלו פוליטיקאים ואינטרסנטים את הערפל שכיסה את המושגים החסידיים שהיוו עבורינו את תמצית העבודה והשליחות, את לב האתגר של הדור, והפכו אותם באכזריות למונחים שנויים במחלוקת, ר"ל.

את סוגיית פרסום בשורת הגאולה וזהות הגואל מצאו מקבלי ההחלטות בחב"ד (. . .) כפסוקה. אסור לפרסם. וכעת, כשמדברים אודות הצורך במחאה חריפה ותקיפה נגד מסירת שטחים לערבים בראשות רב המרצחים, משתיקים רבנים ועסקנים בשורה הראשונה את הזוטות שמחליטים לקום ולעשות מעשה. כיצד הם מצליחים? שוב, הם מנסחים את השיקולים במילים יפות וחסידיות, אותיות המוסכמות על כולם, אך שאינם שייכות למעשה, וכך מסיטים את הדעת מהערך העליון ביותר. במקרה שלנו, במקום לכנות את המחאה כצעד נוסף בפעולה למען שלימות הארץ פוסלים זאת על הסף בטענה מקרטעת כי זוהי פוליטיקה. . . אם המילה הנרדפת לשלימות הארץ היא פוליטיקה, מסתבר שהערך הנרדף להבלגה הוא שוחד.

* * *

ימי החנוכה חלפו, נותר רק הרשימו. החיות במבצעים, ה"ובכן" מהתוועדויות חנוכה, כמו העייפות שלא משחררת את הבחורים מכבליה. בכדי לתאר ובד בבד גם להרגיש את השבוע שחלף יש צורך בהאזנה לקלטות האודיו שהופקו מאותם ההתוועדויות. אחת ההתוועדויות שלא תשכחנה התקיימה בפינת החי שב770 ביום שני נר חמישי של חנוכה. עשרות הבחורים נדחסו על יד השולחן שאף אורכו, לא היוה פתרון. המתוועד הראשי היה הרב חיים אשכנזי והצטרף אליו בהמשך הרב שלום דובער ליפסקר.

ההתוועדות החלה ב11 בלילה, ונסתיימה ב6 בבוקר. מגוון נושאים הועלו על השולחן סיפורים רבים והוראות לפועל הפכו את ההתוועדות למרתקת, הסגנון המוכר של הרב אשכנזי עם הנופך שהוסיף הרב ליפסקר הפך את האירוע למושלם. מלבד ההוראות והפעלים היוצאים, הפיקה ההתוועדות שלושה קלטות אודיו (טייפ) שמשמרים על גבי הסרט הגשמי מלאי של תוכן רוחני חסידי עשיר, קלטות שמאכלסות מלל , כמעט נטו, ללא ביזבוז סרט ההקלטה על ניגונים שהתנגנו במהלך ההתוועדות.

באותו השבוע, באור לזאת חנוכה התקיימה התוועדות ענק, לא שגרתית תחת למרפסת ה"יחי" ב770, שולחנות רבות צורפו והפכו "לאחדים ממש", התפריט היה עשיר, הוא כלל דגים ובשר פירות וירקות בשפע לא רגיל. התפריט הרוחני היה עשיר לא פחות: הנואמים היו הרבנים ; אשכנזי, ליפסקר, מוצ'קין, ראפ, ונוספו להם כמה שלוחים ידועים, מלבד חסידים ואנשי מעשה כהרב מרדכי חן ונודעים אחרים. ב'זאל' הקטן התקיימה התוועדות עם הרב חיים אשכנזי, התוועדות שנמשכה כשעתיים בלבד, והתאחדה עם המתוועדים בהתוועדות המרכזית. בשעות המקובלות אצלו, הופיע הרב דוד נחשון וחתם את ההתוועדות לאחר כשעה של שיח חסידים מרתק, לצד סופגניות קרות נוטפות עסיס מוגזם של ריבה.

* * *

יש והזמן דוחק ויש והדוחק מזמין, הדוחק שהסיט את הבחורים משלוות חייהם והפריע לשגרת יומם, שיווע לעזרה. המצב הקשה זעק לשינוי, וכשזה התאחר הגיע תורה של המחאה. אילו היו האחראים למחדל קוראים את המפה ביתר רצינות, ומביטים על המשמעות הנדחקת, בעינים מקצועיות יותר, הרי שהיה מקום לדרוש את כבודם האבוד. אך לא ידינו שפכו את הדם. כבר חודשים לפני שהחלה שנת הלימודים – קבוצה ס"א, החלו "הדיבורים". מפה ושם נודע לאי אלו עסקנים צעירים כי הפעם, לא כשנים עברו, יאלצו הורי הבחורים לשלם טבין ותקילין עבור תנאי המחיה המינימליים כפי שיכלל בהסכם "האפידייויט", חוק חדש (אסור מהתורה) גזירה חדשה, שאין הציבור יכול לעמוד בה. אולי הצרה התחילה בהתלהבות הרבתית שפקדה את כלל תלמידי הקבוצה המיועדים. המאמצים הכבירים הוכתרו בהצלחה אולי בשטח שכר הלימוד. אילו נדרשו ההורים לשלם 150 דולרים מידי חודש בחודשו, ולפועל נרצו ההנהלה ב50 דולרים, הרי שזהו הישג מעניין ובהחלט כדאי לבחון את הכשרון הדיפלומטי הטבוע בהורה או הבחור שגרף הישג זה. אך הצרה היא לא הסכום הנדרש, באשר הוא, כל הורה לפום סיכומא דיליה, עצם הרעיון הלא שיגרתי לסחוט הורים שכפי הנראה בנם נמנה הקבוצה אינו היחיד, והוצאתו, אינה היחידה מבין אחיו, הרי שהסכום הנדרש, קטן ככל שיהיה, הופך לאסטרונומי בכל הקשור עם בנין וירטואלי.

תירוץ יפה מצאו להם מנהלי המוסד שעשה לעצמו יד ושם. הקבוצה היא חלום חייו של כל בן חיים נצחיים חב"די, הוא יודע כי ללמוד בד' אמותיו של נשיא הדור ומשיחו, הוא משא חייו של כל חסיד, בן תורה, ומקורב. לאחר שש שנות לימוד בתומכי תמימים ניתן לנחש את הרצינות הנדרשת באדמת הקודש. הוראת הקבע אינה עומדת בסימן שכר לימוד, אלא שכר דירה. הבנין אותו הובטחו הבחורים לאכלס נבנה ועמד על תילו במידה מסוימת בזכות הסכומים הלא זעירים שהשקיעו הורי הבחורים.

ההבטחה היתה עד ראש חודש כסליו, כפי הנראה הם היו חכמים, הם לא ציינו של איזו שנה. הפריצה לבנין 1414 היתה אולי במקומה, אך היתה פועלת את פעולתה גם בלי שימוש בכח אילו היו הודפים בכח את הכוונה להוציא 13 ש'קים מהורי הבחורים טרום קבוצה. הכניעה לתכתיבי העסקנים מוטטה את כל מערך הבחורים שנחשב לגב חזק ומוצק. מסתבר שהמחשבה על עצם הענין, בכליו של בחור ממוצע, עלולה להמיט ניצול ציני מצד העסקנים שידם רב להם בניצולים ציניים או לא. הם רק שכחו, שבעידן האלפיים, גם התמימים מבינים און- ליין, הם אומנם קשורים לאילנא דחיי, אך לא מוצאים סתירה בהבנה והשגה כל שהיא בהבטחות שניתנו לא חינם. ונסיים לעת עתה בהבזק שעלה ברעיוני כצעד מחאה נוסף. לדידי, ניתן להתבצר בבור המקוה ובכך להבהיר כי "אנו מחפשים פינה חמה", תוך הבהרה שתצויין בשלט מאיר עינים: אם לנו לא יהיה מקום לישון, לכם לא יהיה מקום לטבול...

* * *

מילים רבות, שורות שלימות ועמודים צפופים נכתבו על מבנה הקבוצה, אלו שכבר כותבים אמונים על תיאור מוצלח ואמין, ניתן אומנם להתווכח על הדגשים, אך זה קשור עם הטעם האישי הרגליו וחינוכו של הכותב, שמהותו משתקפת על פני השורות. "אנא נפשית כתבית יהבית". אך היא הנותנת. דוקא בשל הטבעים השונים נראה בעין כי יש מקום לכל ההיבטים. דוקא ההשקפה השונה נותנת חן ומטילה אור על הנושא הנדוש בהזמנה מתבקשת. כמעט כל בוגר קבוצה ראה לעצמו אתגר וכמו בגרות על "קבוצה", לסכם אותה באותיות משלו, המבחן האישי של כל בחור כיצד הוא מסכם את הקבוצה, מה החידוש של השנה הזו על פני ששת קודמותיה. אשר לכן, שינסתי מותני, אני הרמב"ם ((ר') משה ברוך מקמל) וניסיתי לצייר את היום-יום באותיות מתאימות גם לאלו שלא חוו את חוית החויות, את שנת השנים. את הטירונות שלפני השירות המעשי. כשם שעבודת התפילה אחת היא עם ההכנה, ונחשבת לבלתי נפרדת, כך קבוצה ללא הכנה מקדימה אינה משיגה את המטרה, והאפקט אינו מושלם. שנת הקבוצה היא נדבך מענין בגיבוש הנסיון לחיים, ותשובה הולמת לשאלות שעולות עם הזמן. במשך השנה שקדמה לקבוצה ניסו את מזלם בני הכיתה שהגיבוש בינם היה, אך לא הצד החזק, לחזק את בדקם, בארגון ימי ושבתות גיבוש שמטרתם לאחד את השורות ולהכשירם לשיתוף פעולה טוטאלי בשנת הקבוצה.

יחשבו הטועים כי חלילה ארעו אי אלו אי נעימויות בקרב החברים. אל דאגה. לא מיני ולא מיקצתיה ברוך השם. אך כשעומדים על סף שנה שהחברה היא האבא והיא האמא, עליה להיות מגובשת, ולהיות ערה למצוקות החברה, המתגלעים פה ושם, בלגיטימיות. אין ספק, שכשעומדת דרישה מבחורים באים בימים ללמוד גם בלילות, ולחיות בכל עת פנוי את מה שלמדו בשנות ההכנה לקבוצה, עלולות להיוצר חולשות בגוף ובנפש, בעיות מוכרות בקרב ההשכולה הצעירה. בשנים האחרונות השכילו אישי חינוך בישיבות גבוהות ברחבי הארץ, לעודד גיבושי יום ויותר מכך, והירבו לשוחח עם חניכיהם על ההבנה והרגישות ההדדית המוכרחת במסגרת לא שגרתית זו. לחיות שנה שלימה מעבר לים כששיקול הדעת ראוי להיות עצמי, ההחלטות הבוגרות ראויות אמנם גם הם להתקבל באופן עצמאי, אך הניתוב מוכרח. הקפיצה הדרסטית ממשפיע צמוד ויועץ לעניני עולם הזה, לקבלת החלטות על סמך השערות, מסוכנת ומעוררת שאלות רבות בדבר יעילותן של אותן החלטות. עובדת העובדות כפי שהגיע לכדי הסכמה כוללת, שקבוצה אינה שונה. כל שלב בחיים הינו חדש ולא מוכר, ולפני כל שידרוג כזה, החכם רואה את הנולד ומבקש את בעלי הנסיון להאציל עליו מנסיונם הם.

זוג עומד לפני נישואין, מבקש את עצת הפתיים שכבר חוו את הצעד הכובל, בכדי לדעת כיצד לעמוד בפני המציאות החדשה. כל בר דעת מבין כי יש להתייעץ עם ידידים מבינים, בכל צעד משמעותי בחיים, וללא יוצאת דופן, הקבוצה. לפני כשנתיים החלו ההשתלמויות בנושא הקבוצה, לראשונה זה קרה במרתון ההכנה לקבוצה תש"ס.

חברי הקבוצה המיועדת התאספו בנקודת מפגש מוסכמת ובאו בדברים על קבוצה והשלכותיה, ההכנות הגשמיות והרוחניות, תוך האזנה לדבריהם של רבנים ומשפיעים ראשי ישיבות ובוגרי קבוצות קודמות. לדעת גורמים בכירים בקבוצה ההיא, ההשתלמות השתלמה. ראשית, היא גרמה לקירוב לבבות, מה שמנע קירוב הניצוץ אל המאור - דליקה, בקבוצה. אבל היא פתרה גם בעיות שונות, בל נשכח כי לא כל הדיעות שוות, והצרה היא, שכל אחד מגבה את דעותיו בציטוטים שונים, ומקשה על הגישור, גם בזה נועדו הגיבושים לטפל. לא לערב דיעות ויחסים.

* * *

שבועות ספורים ובהם ימים רבים שבעיני נדמו כנצח, לא ישבתי וכתבתי מהגיגי. ככל האידיאולוגיות המשונות שלי, ופיתוחי החותם של מוחי שהמאפיין שלהם הוא עיוות המדורג בין קל לקטסטרופה, אני מאמין כי עלי לפרוק את דעותי, וכמה שיותר מהר. ישנם כמה סיבות, החשובה שבהם שככל שעוברים הימים ואיש לא מעמיד אותי על יסוד טעותי, אני משתכנע בצדקת הדרך. ו"הטעות" שהוכיחה את צדקתה היא, שכמו שיש אנשים בעלי גוף רחב ורמת השומנים בגופם גבוהה וחייבים הם להקיז דם מטעמי בריאות, משתדלים לתרום את הדם.אף אני נוהג כך. יש לי אנרגיה במינון לא מוכר, וההומור בו אני משתמש כמעט וחורג מכל פרופורציה, החלטתי לתרום אותו למטרות קדושות. אני מנצל אותו לכתיבה סאטירית ממנה אני חי, זהו מזוני הגשמי. לי ברור, אם לא ארתם למטרות חיוביות, אתבזבז לזוטות ואפול לשוליים. ובזה עשיתי לי קבע. וכהוראה הידועה מהאדמו"ר הקודם, קנה (עט) לך חבר. נברתי בלוח הזמנים שלי ומצאתי רגעים שנשארו פתוחים, ליתר דיוק: לא סגורים. זמנים שלהם ייחדתי את המטרה הנעלית, כתיבה ונסיון עלי כתב לשיפור המוראל.

לפני כשנה (תש"ס) התמקדתי בכתיבת חדשות לשבועון מקומי. לפני כן עסקתי בראיונות ומאמרי מחשבה, בצעירותי (על אף גילי לא אשכח את פרעה בקדנציה הראשונה, את נפוליאון, ויותר מאוחר את ימי המנדט) עסקתי בקלות דעת של ילד פזיז שמקבל הגה לידיים (עט לא פחות מסוכן מהגה) בשירבוט פאשקווילים וחוברות פלסתר בנושאים אקטואליים שהתפרסמו בפורום מצומצם, כך שלמזל האומה לא נוצר הדף משמעותי שנמדד בסולם ריכטר. אין אפס. קרה וסיקור פעילות או אישיות נגמר בגניזת הדפים בארכיון שבאמתחתי בתקיה מבודדת הנושאת על גבה שתי פסים אלכסוניים (קרוס) : "למוטב בלבד", שמשמעותו, רק אני מותר לעלעל בחומר הנ"ל. מאוחר יותר השמדתי חלק נכבד מהאוצרות וכך נפטרתי מצרות רבות. איך אמר הרב (חיים) אשכנזי? ב6 זכירות כתוב: הישמר לך פן – פן באנגלית זה – עט. ולא לחינם. צריך להיזהר ולהישמר כי דבר שבדפוס הוא לדורות.

על תולדת הכתיבה אצלי אפשר לכתוב ארוכות. כמה שזכור לי, את תחילת הדרך עשיתי כעונש, ורק מאוחר יותר עמדתי על ערכה של הכתיבה וכושר הביטוי הטמון בה. בתור תלמיד "מוצלח" ו"חרוץ" צ'יפר אותי המורה לא אחת בעונשי כתיבה. את חיבתי למקצוע קיבלתי כשאחד ממורי המיר לי את 500 הפעם שקיבלתי ("יש להגיע בזמן לשיעור ולחכות בשקט למורה עם ספר פתוח ומחברת על השולחן" , 500 פעם) לחיבור יצירתי בנושא מקביל. כתבתי כיד השם הטובה 2 עמודים ובסופם סיכום בחרוזים. מאז נודעתי לכישרון וניצלתי אותו בהזדמנויות לפי צו האינטרס. בכיתה ד' ערכתי עיתון במבט לאחור אני מתכחש אליו. בכיתה ו' מינה אותי המנהל לעורך העיתון של בית הספר שראה אור לפני חופשת הפסח ונשלח להורי כל התלמידים. בעיתון התפרסמו חדשות וכתבות ובעצם מאז ששתי על כלי הנשק שהופקד בידי. בכיתה ח' כתבתי תוכנית סאטירית לפורים שרק מחמת הכישלון החבוי בי בתורת המשחק, לא רויתי נחת ממשי. התוכנית היתה לא רעה, ההצגה לא טובה.

בשיעור ב' ישי"ק (בלוד) ערכתי תוכנית מיוחדת במינה לתלמידי כיתתי, תוכנית שכללה שיר בחרוזים בו הוקדשו לאישיותו של כל בחור שתי בתים. גם לי. לא הייתי ישר בקטע הזה, סיכמתי עם בחור שלמען היושר והיושרה, ולמען האובייקטיביות, הוא יכתוב את השקפת עולמו עליי, וחוות דעתו על אישיותי, ואילו אני ירפה ממנו, ויבליט בשיר רק את מעלותיו. לא עמדתי בזה. הראתי לו גירסה אחת לניתוחו בחרוזים, ובד בבד ערכתי שתי בתים נוספים שתוכנם לא החמיא לו. הקורא שורות אלו לא יבין מה אני שח. במסיבת הפורים בביתו של הרב ווינבערג, ספג כל אחד את מכתו האישית, כולם הוארו באור היוצא דופן שלהם,מלבדי. הבחור איתו עשיתי את העיסקה קרן מאושר כל המסיבה, והיה באופוריה שלימה. הוא היה בטוח בטקסט שהיה למראה עיניו לפני המסיבה, הוא לא חשב על כך שאולי יש לי עוד נוסחה. וזה מה שהיה במסיבה. הוא ספג את בומבת החיים שלו.

לקראת סיום ישיבה קטנה שקדנו על חומר מעניין שתודה לא-ל לא התפרסם, הוצגו שם דמויות ומקומות בישיבה, באור כלל לא מרנין. אם היו כותבים עליי כזאת חוברת, הייתי הולך לישון ולא מבקש מאף אחד שיעיר אותי. החוברת כללה תיעוד מלא של אירועים שעשו לנו את הישיבה, ניתוח מושלם של דמויות מפתח בישיבה, מראש הישיבה הדומם(יננטי) הרב קעניג, המשגיח הרב בוטמן, המשפיעים בישיבה ומגידי השיעור על כל מאפייניהם. דמותם הנשגבה של כמה מתלמידי הישיבה שבלעדיהם לא היו חיינו בישיבה כה עליזים, עלתה אף היא על נס לאות והוקרה על התרומה לשמחת נעורנו. אף שלא בזה אנו עוסקים, אך חובה להזכיר את הוידאו המיוחד שכלל אף הוא ציוני דרך מיוחדים בחיינו בישיבה, ופרקים שאיש לא יוכל לשכתב מההיסטוריה הלודאית, כשריפת התיעוד המסיונרי על רכושם. הקרדיט להת' ישעיהו בועז. בישיבה גדולה כבר עסקתי בכתיבה מסוג אחר, כתיבה שלא יצאה ממני, היא היתה מידי רצינית. כתיבת "הסדן", ספר הקעמפ שיצא לאור לאחר קייץ תשנ"ח. הספר השיג את מטרתו הוא הפך מספר סיכום לספר שיקום. מיני אז, הפכה הכתיבה לנחלתי הפרטית. החומר עליו אני מתביית אינו מתפרסם ונשאר בפורום הסגור שלי ושל מעגל מאד מצומצם מחבריי הקרובים. את דעותיי ומאמרי האקטואליה שאני כותב אני חולם לשלוח למערכות עיתונים אך כמו שאמר לי אסטרולוג: מזלך מעיד כי אתה איש תיאורטי, הפרוייקטים נשארים על הנייר, והרצונות במחשבה. דמויות ב770 לאחר כל כך הרבה שורות של שיווק עצמי.

אחזור ליומני: בפרק הקודם של יומני בו התמקדתי בדמויות מרתקות שהפכו לעציצים ב770, כלל לא מובן אצלי, כיצד פרח מזכרוני הציור שמסתובב מידי יום ב770, שהיייתי מוכן לשים ערבות שמנה על ההימור כי הוא צדיק נסתר. יש לו תלבושת אחידה, סרבל ג'ינס שסוע ונעליים מגושמות שמבליטות כל פסיעה. הכובע הוא הפריט המוכר ביותר, ובעצם המאפיין. הסמלים הרבים שנאחזים בכובע הופכים אותו לאישיות אפופה שאגדות רבות חגים סביבה ולא תמיד עם בסיס מוצק. כל הצופה בחלוקות דולרים יכול למצוא אותו, הוא עובר אצל הרבי ומקבל חיוך, הינף יד, או דולר נוסף כמחווה ואות לקורת רוח רבה של הרבי. באחת ההזדמנויות הרבות בהם שהה ב770 נעלמו לו שלושה מהסמלים. הוא לא התבייש. הוא הקיש על דלת חדרו של הרבי, וסיפר לו על העלמותם של שלושה סמלים זלמן דער שיכור, יברכך, סילבר ע"ה. שבתות ב770, חתנים.