פשוטו של מקרא
מנין שנות חייו של יצחק אבינו
י''א טבת ס''ה
עה"פ (פר’ תולדות פר’ כ"ה כ"ז) "ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד וכו’" כותב רש"י "ויגדלו הנערים ויהי עשיו - כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת אלילים".
וקשה: עפ"ז יוצא שכאשר יצא עשיו לתרבות רעה הי’ אברהם אבינו ע"ה בן קע"ג שנה (בן ק’ כשנולד יצחק, "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם", ועוד י"ג הרי קע"ג), ואילו בהמשך (עה"פ "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" - פס’ ל’) כותב רש"י "ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה . . לפיכך קיצר הקב"ה ה’ שנים משנותיו שיצחק חי ק"פ שנה, וזה [=אברהם] קע"ה שנה...".
ובלקו"ש ח"א (שיחת פר’ תולדות אות ט’. בתרגום ללה"ק עמ’ 42) מביא כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א תירוץ על זה: "ב"עשרה מאמרות", וכן בשם הריב"א, ישנו תירוץ נוסף: במשך השנים שהמתין יצחק מאז העקדה עד שתהי’ רבקה בת ג’ שנים ויום א’ - הי’ שרוי בגן-עדן. ויתכן להסביר זאת, בכך שגן-עדן הוא למעלה מהזמן של "עולם". ולפי זה, הרי בשעה שנולדו יעקב ועשו, כבר עברו למעלה מששים ושתיים שנים מאז הולדתו של יצחק, ולמעשה הי’ אז רק בן ששים שנה, כי בשנים שהי’ בגן-עדן הי’ למעלה מהזמן - ואברהם הי’ אז בן מאה וששים ושתיים שנה, כשנכנס יצחק לדרגת "עולם" וזמן, לא נמנו שנתיים אלו בחשבון שנותיו, הוא הי’ אז בן ששים ושתיים בלבד".
והנה, בספר "פירוש בעלי התוס’ על התורה" מביא דברי הריב"א ממקורם בכת"י, וז"ל: "וריב"א מצא מדרש, שנטמן יצחק בג"ע שתי שנים כדי להתרפאות מהחיתוך שהתחיל אביו לשחטו. וא"כ, היה יצחק בן ס"ב שנה כשנולד עשיו. והא דכתיב "ויצחק בן ששים שנה בלדת" וגו’, י"ל דלא חשיב אותם ב’ שנים שהי’ בג"ע, לפי שנשתנו עליו סדרי בראשית, כדאמר גבי נח, שאינו מונה שנת המבול בשנותיו".
וצריך להבין:
א) כיצד אומר "להתרפאות מהחיתוך שהתחיל אביו לשחטו", והא אומר רש"י (פר’ וירא פר’ כ"ב פס’ י"ב) "אל תשלח - לשחוט. אמר לו א"כ לחנם באתי לכאן, אשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. א"ל אל תעש לו מאומה - אל תעש בו מום". וא"כ משמע, שלא עשה לו אברהם שום מום, ומה צורך הי’ להתרפאות?
וצריך לומר דמדרשות חלוקים הן.
ב) מדוע התורה אומרת שיצחק נשא את רבקה בהיותו בן ארבעים שנה, הרי היא נהיתה בת ג’ שנים כשהוא הי’ בן ל"ח (בן ל"ז הי’ בעקדה ואז נולדה רבקה (כדכתב רש"י עה"פ "אחרי הדברים האלה ויגד וגו’" - בראשית פר’ כ’ פס’ כ’), שנתיים הי’ בגן-עדן ואינן נחשבות למנין שנותיו, ועוד שנה אחת - הרי שכאשר יצחק הי’ בן ל"ח שנה נהיתה רבקה בת ג’).
ולכאורה הי’ נראה לומר כנ"ל, דהוי מדרשות חלוקות, די"א שנשא אותה בהיותה בת ה’ שנים.
אלא שא"א לומר כן, שהרי כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א אומר - בביאור שיטת ריב"א - שיצחק "המתין . . מאז העקידה עד שתהי’ רבקה בת ג’ שנים ויום אחד" (ודלא כלשון הריב"א שהי’ בג"ע "להתרפאות מהחיתוך שהתחיל אביו לשחטו"), ואם יצחק נשא את רבקה בהיותו בן מ’ שנה - הרי שרבקה היתה בת ה’ שנים? וצ"ע. ובפרט קשה מדוע חיכה 5 שנים!
ג) מדוע המתין יצחק מלהתפלל עד היותו בן ס’, הרי כבר כשהי’ הוא בן מ"ח, היא היתה ראוי’ להריון (כנ"ל שהיתה בת ג’ בהיותו בן ל"ח, ובת י"ג היא ראוי’ להריון, כדכתב רש"י בפרק כ"ה פסוק כ"ו ד"ה "בן ששים שנה") ומדוע המתין י"ב שנה לאחר מכן, ולא רק יו"ד (ע"פ הפשט הוא המתין רק יו"ד שנים וכן כתב רש"י שם)? וצ"ע.
ד) בפרשת תולדות (כ"ז ב’ בענין הברכות שנתברך יעקב) כותב רש"י וז"ל: "לא ידעתי יום מותי - א"ר יהושע בן קרחה אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן. ויצחק הי’ בן קכ"ג (כי יעקב בן ס"ג כשנתברך. דוק ברש"י סוף הסדרה), אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה’ שנים סמוך לפרקה".
והנה, זה אתי שפיר, ע"פ הפשט, שאז הי’ יצחק בן קכ"ג, שהרי בו-בפרק מת ישמעא-ל שהי’ גדול מיצחק בי"ד שנה (שהרי נאמר "ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעא-ל לאברם" ונאמר "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו") וישמעא-ל נפטר בגיל 137 (כדכתיב בסוף פרשת חיי-שרה, וראה כל זה באריכות וביתר ביאור ברש"י סוף פרשת תולדות), ומכיון שהתחילו החמש שנים הסמוכות לפרק אמו - דאג, ורצה לברך את בנו, אבל ע"פ הנ"ל ששנתיים אינן נחשבות לו מחייו, הרי שלא הי’ בן קכ"ג, אלא בן קכ"א?
ואמנם אין סתירה מדברי רש"י, דהא י"ל לכאורה שמתורץ ע"פ האמור לעיל, דהוי מדרשות חלוקות, אבל קשה, מדוע עכשיו דווקא דאג?
ונראה לתרץ זאת בג’ אופנים:
א. אפשר לומר שהיו כאן שנים מקוטעות שלא נמנות והו"ל יצחק בן קכ"ב וזהו ג"כ ה’ שנים סמוך לקכ"ז.
ב. עוד י"ל שחשש שמא שנתיים אלו כן נחשבות מחייו. ועפ"ז יובן יותר מה שאומר, "לא ידעתי יום מותי", שיש לו גם אי-ידיעה בשנתיים אלו.
ג. עוד י"ל, שמת ישמעא-ל קודם שבירך יצחק את יעקב, ויצחק דאג משום מ"ש בגמ’ (שבת דף ק"ה עמ’ ב’ - ק"ו עמ’ א’) "אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין . . דמת גדול", ומשום שמת אחיו הגדול, דאג שמא ימות ולכן רצה לברך את בנו.
ולכאורה הי’ נראה להקשות על ביאור זה ממ"ש רש"י בסיום פר’ תולדות (פר’ כ"ח פס’ ז’): "וירא עשו . . כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. והלך גם הוא אל ישמעא-ל" והיינו שהלך עשו לקחת את מחלת בת ישמעא-ל לאחר מעשה הברכות.
ובדיבור שאחר זה כותב רש"י: "אחות נביות - ממשמע שנאמר בת ישמעא-ל איני יודע שהיא אחות נביות אלא למדנו שמת ישמעא-ל משיעדה לעשיו קודם נישואי’ והשיאה נביות אחי’" וא"כ לכאורה יוצא שישמעא-ל הי’ חי עדיין כשבירך יצחק את יעקב ועשיו.
ונראה לתרץ בב’ אופנים: א. אף בזה מדרשות חלוקים, ויש אומרים שמת ישמעא-ל קודם לכן. ב. ישמעא-ל "יעדה לעשו" והיינו שהי’ בדעתו ליתנה לעשיו, אבל עשיו עדיין לא חשב על השידוך.
ה) ע"פ הנ"ל שנתברך יעקב בן ס"א (או ס"ב) שנה, יוצא, שלמד בבית עבר ט"ז (או ט"ו) שנה [ראה רש"י סוף פרשת תולדות שי"ד שנה עבד בנשותיו עד שנולד יוסף, ול"ט שנה עברו משנולד יוסף ועד שירד יעקב למצריים ואז הי’ בן ק"ל וא"כ ודאי שבן ע"ז שנה הי’ כשבא לבית לבן], ולא י"ד שנה כדאיתא ברש"י (סוף פר’ תולדות, ובכ"מ) ובגמ’ (מגילה ט"ז א’), וקצת צ"ע לומר כן.
ו) ע"פ הנ"ל יוצא בבירור, שירידת אבותינו למצרים לא היתה בשנת ב’ רל"ח לבריאת-העולם, אלא בשנת ב’ ר"מ, וכדלהלן:
המבול הי’ בשנת א’ תרנ"ו (ראה רש"י פר’ נח פר’ י"א פסוק י"א), ארפכשד נולד שנתיים אחר המבול, והוליד את בנו שלח בגיל 35, שלח הוליד את עבר בגיל 30, עבר הוליד את פלג בגיל 34, פלג הוליד את רעו בגיל 30, רעו הוליד את שרוג בגיל 32, שרוג הוליד את נחור בגיל 30, נחור הוליד את תרח בגיל 29, תרח הוליד את אבר(ה)ם בגיל 70 (כל הנ"ל מובא מהפסוקים שבסוף פרשת נח), אברהם הי’ בלידת יעקב בן 162 שנה (כנ"ל בשיחה), יעקב ירד למצרים בן ק"ל שנה.
הרי סה"כ, ירד יעקב למצרים בשנת ב’ ר"מ.
א"כ נראה לכאורה לומר, שעלו ממצרים בשנת ב’ ת"נ, שאז נשלמו 210 שנה במצרים, ואז גם נשלמו 400 שנה של "גר יהי’ זרעך בארץ לא להם . . ארבע מאות שנה" (שהרי שנתיים הי’ יצחק (שאז הוא הי’ כל זרעו של אברהם, וכמ"ש "כי ביצחק יקרא לך זרע") בגן-עדן ולא "בארץ לא להם").
וא"כ צריך ביאור: הרי התורה אומרת (בפרשת בא פרק י"ב פסוק מ’) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", ומבאר רש"י ששנים אלו מתחילות מברית בין-הבתרים שבה הי’ אברהם בן 70, וא"כ צריך ביאור, שהרי יוצא 432 שנה ולא 430?
ולכאורה היה אפשר לבאר ע"פ שיטת ה"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מ"ז) שכותב וז"ל:
"אמר ר’ אלעזר בן ערך, לא אמר לו הקב"ה לאברהם, אלא משעה שהי’ לו זרע. שנאמר: "כי גר יהי’ זרעך בארץ לא להם". וכתיב "כי ביצחק יקרא לך זרע". ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים, ארבע מאות שנה. אמר לו, והרי כתוב "ומושב בני ישראל ארבע מאות ושלשים שנה", שישבו ישראל במצרים.
"[אמר לו], חמש שנים קודם שבא יעקב אבינו למצרים, נולדו לו ליוסף שני שבטים, מנשה ואפרים, והם מישראל, וירדו במצרים הרי מאתים וחמש עשרה שנה, ימים ולילות ארבע מאות ושלשים. שדלג הקב"ה הקץ בזכות אבות שלשה שהם עמודי עולם ובזכות אמהות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומר "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"". וא"כ לק"מ.
עוד נראה לתרץ שברית בין הבתרים היתה בשנת 72 לאברהם, וא"כ לק"מ, דהא 430 שנה מברית בין הבתרים נשלמות ביחד עם 402 שנה מלידת יצחק.
עוד נראה לבאר באופן-אחר ולבאר עפ"ז עוד קושיא, ובהקדים:
בפרשת בא (פרק י"ב פסוק מ’) אומר רש"י: "שלושים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק ועד עכשיו, היו ארבע מאות שנה: משהי’ לו לאברהם זרע נתקיים "כי גר יהי’ זרעך", ושלושים שנה, היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק". מכאן שאברהם הי’ בן 70 בברית בין-הבתרים (שהרי כשנולד יצחק הי’ בן 100).
אך, ע"פ סדר המאורעות נראה שבברית בין הבתרים היה אברהם בן 73, שהרי סדום וחברותיה התיישבו בשנת מ"ח לאברהם (וכמו שאומר רש"י בבראשית פר’ י"ט פס’ כ’ בד"ה "העיר הזאת קרובה" שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם והיא היתה שנת הפלגה ובשנה זאת התיישבו סדום וחברותיה כמו שמאריך שם), "שתים-עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו" (בראשית פרק י"ד פסוק ד’) - הרי 72 לאברהם (שנת מ"ח לאברהם היא הראשונה שבה עבדו את כדרלעומר) "ובארבע עשרה שנה (רש"י - למרדן) בא כדרלעומר" (פסוק ה’) - שנת 73 לאברהם, לאחרי המלחמה נאמר לאברהם "אל תירא אברם אנוכי מגן לך" (פרק ט"ו פס’ א’) ובהמשך לזה באה ברית בין הבתרים, וזה סותר לרש"י בפר’ בא שאומר שברית בין הבתרים היתה בשנת 70 לאברהם.
והנה, בתוס’ ד"ה "לא היה אדם שקראו אדון" (ברכות דף ז’ עמ’ ב’) כתבו "וא"ת אמאי לא מייתי קרא אד’ אלקים מה תתן לי שהוא כתוב קודם. וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צריך לומר ע"כ שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים. ואחר הדברים האלה נאמר אחר מלחמת המלכים כדפירש רש"י בפירוש חומש ובמלחמת המלכים היה בן ע"ג שנים… אם כן היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים שלש שנים ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה ולכך הביא אותו פסוק דבמה אדע שהוא מוקדם. ומזה מיישב רשב"ם דבמקום אחד משמע שהיה לילה דכתיב וספור הכוכבים ובתר הכי כתיב ויהי השמש לבוא משמע שהוא יום. אלא ודאי שמע מינה דשני פרשיות הם ולאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה" דהיינו: תוס’ מסבירים שמ"ש "אנכי מגן לך" עד "ויחשבה לו צדקה" זה ענין אחד שנאמר בשנת 73 לאברהם לאחר מלחמת המלכים, ומ"ש אח"כ "ויאמר אליו אני הוי’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" עד "ואת הגרגשי ואת היבוסי" זה ברית בין הבתרים שנאמרה כשהיה אברהם בן 70, ועי"ז מתיישבות ג’ קושיות: א. הקושיה הנ"ל. ב. בתחילה כתוב "וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך", שמשמע שהיה לילה, ואח"כ "ויהי השמש לבוא… ויהי השמש באה" שמשמע שהיה יום. ג. כשהגמ’ (ברכות שם) רוצה להביא את המקום הראשון שנאמר שם א-דני היא מביאה את הפס’ "אד’ אלוקים במה אדע כי אירשנה" שנאמר בברית בין הבתרים, ולא את הפס’ "אד’ אלוקים מה תתן לי" שנאמר לפני זה.
אלא שלפי רש"י א"א לומר כך, כי רש"י (בראשית כ"א פס’ א’ ד"ה כאשר דבר) אומר: "היה דבר ה’ אל אברהם בברית בין הבתרים ושם נאמר לא ירשך זה" שמזה מובן שגם פסוקים א-ו נקראים ברית בין הבתרים, וא"כ חוזרת השאלה הראשונה וכן שאלת התוס’ (שבפסוק ה’ כ’ "וספור הכוכבים" ובפסוק י"ב כ’ "ויהי השמש לבוא" - כנ"ל).
והנה, הסברו של רש"י לסתירה בין מ"ש 400 שנה ומ"ש 430 שנה הוא ע"פ שיטת "סדר עולם", אבל ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מ"ז) כותב וז"ל: "אמר ר’ אלעזר בן ערך לא אמר לו הקב"ה לאברהם אלא משעה שהיה לו זרע, שנאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. אמר לו והרי כתוב ומושב בני ישראל ארבע מאות ושלשים שנה שישבו ישראל במצרים, [אמר לו] חמש שנים קודם שבא יעקב אבינו למצרים נולדו לו ליוסף שני שבטים מנשה ואפרים והם מישראל וירדו במצרים הרי מאתים וחמש עשרה שנה, ימים ולילות ארבע מאות ושלשים. שדלג הקב"ה הקץ בזכות אבות שלשה שהם עמודי עולם ובזכות אמהות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", ונראה לומר שרש"י בפר’ וירא סובר כדעה זו, ולפי זה מתורצת הקושיא הא’ דלעיל, אלא שקשה מדוע כאן רש"י נוקט כשיטה זו ולא כשיטתו בפר’ בא.
ועל הקושיא הב’ נראה לתרץ, ע"פ מ"ש התוס’ (שבת ל"ה א’ - ד"ה תרי תילתי מיל) "ואומר ר"ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע", דהיינו: לשיטת ר"ת יש ב’ שקיעות, שקיעה הא’ היא שקיעה הנראית לעינינו, וזוהי תחילת השקיעה וממנה עד שקיעה הב’ שהיא כניסת החמה בעובי הרקיע יש זמן כדי הילוך ג’ מילין ורביע וזהו סוף השקיעה, ומסוף השקיעה ועד צאת הכוכבים יש כדי הילוך ג’ רביעי מיל, (אבל הגאונים חולקים עליו, ועיין באריכות ב"סדר הכנסת שבת" שבסי’ אדמוה"ז) ועפי"ז נראה לתרץ שמ"ש "וספור הכוכבים" זה היה בתוך זמן השקיעה שכבר אז נראים כוכבים, ומ"ש אח"כ "ויהי השמש לבוא… ויהי השמש באה" הכוונה לסוף השקיעה, שלפי שיטת ר"ת עד אז נחשב יום ורק אח"כ מתחיל בין השמשות.
ועל הקושיא הג’ נראה לומר שהגמ’ בברכות סברה כמו ה"סדר עולם" ולא כמו ה"פרקי דר"א", שהרי לפי התירוץ דלעיל זה מחלוקת תנאים. (שהרי גם "סדר עולם" וגם פרקי דר"א זה ברייתות)
והנה, ע"פ דברי ריב"א נראה לבאר את כל הנ"ל באופן שלישי: אפשר לומר שברית בין-הבתרים היתה בשנת ע"ג לאברהם, היינו שנת ב’ כ"א לבריאת-העולם, ולאחר 429 שנה יצאו ישראל ממצרים, והיינו שנת ב’ ר"נ, ומ"ש בפסוק "שלושים שנה וארבע מאות שנה" היינו כשמונים גם את השנה שבה נכרתה הברית וגם את שנת היציאה ממצרים, וא"ש.
אמנם עדיין קשה, שהרי רש"י לא ס"ל כשיטת ריב"א שבה אנו דנים כאן, אבל גם התי’ שתירצנו בתחילה -שרש"י סובר כה"פרקי דר"א"- הוא דחוק באותה המידה שהרי בפר’ בא כותב רש"י בפירוש כה"סדר עולם".
אלא שאין נראה כ"כ לומר כן, משום שריב"א גופי’ כותב (בפר’ לך-לך עה"פ "ויבתר אותם בתוך") "פרש"י בפר’ בא דברית בין הבתרים היתה בשנת ע’ לאברהם, וקשה שהרי הברית היתה בארץ ישראל שנאמר לתת לך את הארץ הזאת ואברהם בהיותו בן ע’ שנה עדיין לא יצא מחרן שנאמר ואבר(ה)ם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן . . וי"ל דדיבור בין הבתרים מתחיל מויאמר ה באלוני ממרא אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים ואין מוקדם ומאוחר בתורה שהי’ אותו דיבור קודם מלחמת המלכים, אבל אחר הדברים האלה דבור אחר הוא נהי’ לאחריהם" ומכל הנ"ל רואים ברור דעת ריב"א שברית בין הבתרים היתה בשנת ע’ לאברהם ולאחר ת"ל שנה יצאו בנ"י ממצרים!
אלא שיש לתרץ שכל הנ"ל הוא בביאור שיטת רש"י, ולי לא סבירא לי’’.
והנה, נראה להקשות על הנ"ל ממ"ש בגמ’ (ע"ז דף ט’ עמ’ ב’): "אמר רבי חנינא, אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח (שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר-הקודש לנחלת אבותיך, ולמה תפסיד הדינר. רש"י).
"במתניתא תנא אחר ארבעת אלפים ומאתיים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד אל תקח. מאי בינייהו, איכא בינייהו תלת שנין, דמתניתא טפיא תלת שני".
והיינו, שת’ שנה לאחר החורבן, זה בשנת ד’ רכ"ח (שהרי החורבן הי’ בשנת ג’ תתכ"ח - ע"פ רש"י, אבל בתוס’ (ד"ה "האי מאן" בעמ’ זה) הביאו די"א שחרב הבית בשנת ג’ תתכ"ט, אבל גם לשיטה זו נחשבת שנת ג’ תתכ"ט לשנות החורבן - עיי"ש) וע"כ הברייתא שאומרת שהקץ הוא בד’ תל"א היא מוסיפה עוד ג’ שנים לגלות, ע"כ מהגמ’ שם.
והנה, את"ל שיצאו ממצרים בשנת ב’ ת"נ, הרי שחרב הבית בשנת ג’ תת"ל, והיתה הגמ’ יכולה לתרץ, שמ"ש ת’ מאות שנה, הכוונה לסוף ת’ מאות שנה. והיינו סוף שנת ד’ ר"ל. ומ"ש ד’ רל"א, הכוונה תחילת שנת ד’ רל"א. ויוצא החשבון מכוון.
ועוד, שהרי איכא למ"ד שחרב הבית בשנת ג’ תתכ"ט, ואם נוסיף את השנתיים הנ"ל, יוצא שת’ מאות שנה לאחר החורבן זה בדיוק שנת ד’ תל"א, ומדוע הגמ’ אומרת שיש מחלוקת של ג’ שנים?
ועוד, שהרי לכאורה תי’ זה הוא יותר טוב מהתי’ שתירצה הגמ’, שהרי מבואר בתוס’ (ד"ה "לאחר") הטעם לומר שהקץ הוא בשנת ד’ רל"א, ואילו על הקץ דת’ מאות שנה לא מצאנו ביאור? אלא שעל זה נראה לתרץ שלא מצאנו מקור בתורה לגלות שהיא יותר ארוכה ממ"ש "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
אבל כל הנ"ל אינו כ"כ קושיא, משום שכל זה תירוצים דחוקים, וע"כ העדיפה הגמ’ לומר בפשטות שיש מחלוקת.
עוד קשה:
הגמ’ אומרת (שם עמ’ א’) "ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה . . שני אלפים תורה מאימת . . מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן", וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה . . כי מעיינת בי’, מ"הנפש אשר עשו בחרן" עד מתן-תורה, ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין".
כלומר: אברהם נולד בשנת א’ תתקמ"ח [שהרי כנ"ל ירדו למצרים בשנת ב’ ר"מ, כשתוריד ק"ל שנה שהי’ יעקב בירידתו למצרים, ועוד קס"ב שנה שהי’ אברהם בלידת יעקב הו"ל א’ תתקמ"ח], ובן נ"ב שנה הי’ כשנאמר עליו הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ואז נסתיימו ב’ אלפים תוהו (שאז היתה שנת ב’ אלפים לבריאת העולם) והתחילו ב’ אלפים תורה, והגמ’ אומרת שמתן-תורה הי’ תמ"ח שנה לאח"ז.
כלומר, הגמ’ אומרת בבירור שיצי"מ היתה בשנת ב’ תמ"ח, ולא כמו שאמרנו לעיל שיצי"מ היתה בשנת ב’ ר"נ. ושמא יש לומר כנ"ל שזה מדרושות חלוקות, אלא שא"כ לכאורה היתה הגמ’ צריכה להביא את המחלוקת.
עוד קשה, שהרי זה משנה את החשבון לגבי שמיטה, וקשה מאוד לומר שלפי ריב"א השמיטה היא שנתיים יותר מאוחר!?
משום כל הנ"ל, אין נראה כ"כ לומר ככל הנ"ל, אלא יותר נראה שיציאת-מצרים היתה בשנת ב’ תמ"ח ולא ב’ ר"נ, וא"כ יוקשה:
עפ"ז יוצא שלא היו במצרים 210 שנה כמנין "רדו" (כדכתב רש"י פרשת מקץ עה"פ "רדו מצרימה" - פרק מ"ב פסוק ב’, ומקורו במדרש רבה פרשה צ"א, וכן איתא במדרש הגדול), אלא רק 208 שנה.
ולכאורה הי’ נראה לתרץ שזה רק רמז ולא דבר מפורש, ומהמדרש עצמו אין להקשות, דהא כבר הוזכר לעיל כו"כ פעמיים דמדרשות חלוקין הן.
אלא שא"א לומר כן, דהא ריב"א גופי’ כותב (בפר’ וארא עה"פ "אלה ראשי בית אבותם") "והם היו במצרים כמנין רד"ו"? וצ"ע.
עוד נראה להקשות, דהא עפ"ז יוצא לכאורה שלא התקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין-הבתרים "כי גר יהי’ זרעך בארץ לא להם . . ארבע מאות שנה", כי רק 398 שנה הי’ זרעו של אברהם "בארץ לא להם", שהרי שנתיים הי’ יצחק בגן-עדן?
ונ"ל בדוחק, שמכיון שלא היתה גאולה ממש ליצחק אבינו, ועדיין לא ניתנה לו א"י, ע"כ נמנות שנתיים אלו במנין הגלות, ועדיין צ"ע.
וקשה: עפ"ז יוצא שכאשר יצא עשיו לתרבות רעה הי’ אברהם אבינו ע"ה בן קע"ג שנה (בן ק’ כשנולד יצחק, "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם", ועוד י"ג הרי קע"ג), ואילו בהמשך (עה"פ "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" - פס’ ל’) כותב רש"י "ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה . . לפיכך קיצר הקב"ה ה’ שנים משנותיו שיצחק חי ק"פ שנה, וזה [=אברהם] קע"ה שנה...".
ובלקו"ש ח"א (שיחת פר’ תולדות אות ט’. בתרגום ללה"ק עמ’ 42) מביא כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א תירוץ על זה: "ב"עשרה מאמרות", וכן בשם הריב"א, ישנו תירוץ נוסף: במשך השנים שהמתין יצחק מאז העקדה עד שתהי’ רבקה בת ג’ שנים ויום א’ - הי’ שרוי בגן-עדן. ויתכן להסביר זאת, בכך שגן-עדן הוא למעלה מהזמן של "עולם". ולפי זה, הרי בשעה שנולדו יעקב ועשו, כבר עברו למעלה מששים ושתיים שנים מאז הולדתו של יצחק, ולמעשה הי’ אז רק בן ששים שנה, כי בשנים שהי’ בגן-עדן הי’ למעלה מהזמן - ואברהם הי’ אז בן מאה וששים ושתיים שנה, כשנכנס יצחק לדרגת "עולם" וזמן, לא נמנו שנתיים אלו בחשבון שנותיו, הוא הי’ אז בן ששים ושתיים בלבד".
והנה, בספר "פירוש בעלי התוס’ על התורה" מביא דברי הריב"א ממקורם בכת"י, וז"ל: "וריב"א מצא מדרש, שנטמן יצחק בג"ע שתי שנים כדי להתרפאות מהחיתוך שהתחיל אביו לשחטו. וא"כ, היה יצחק בן ס"ב שנה כשנולד עשיו. והא דכתיב "ויצחק בן ששים שנה בלדת" וגו’, י"ל דלא חשיב אותם ב’ שנים שהי’ בג"ע, לפי שנשתנו עליו סדרי בראשית, כדאמר גבי נח, שאינו מונה שנת המבול בשנותיו".
וצריך להבין:
א) כיצד אומר "להתרפאות מהחיתוך שהתחיל אביו לשחטו", והא אומר רש"י (פר’ וירא פר’ כ"ב פס’ י"ב) "אל תשלח - לשחוט. אמר לו א"כ לחנם באתי לכאן, אשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. א"ל אל תעש לו מאומה - אל תעש בו מום". וא"כ משמע, שלא עשה לו אברהם שום מום, ומה צורך הי’ להתרפאות?
וצריך לומר דמדרשות חלוקים הן.
ב) מדוע התורה אומרת שיצחק נשא את רבקה בהיותו בן ארבעים שנה, הרי היא נהיתה בת ג’ שנים כשהוא הי’ בן ל"ח (בן ל"ז הי’ בעקדה ואז נולדה רבקה (כדכתב רש"י עה"פ "אחרי הדברים האלה ויגד וגו’" - בראשית פר’ כ’ פס’ כ’), שנתיים הי’ בגן-עדן ואינן נחשבות למנין שנותיו, ועוד שנה אחת - הרי שכאשר יצחק הי’ בן ל"ח שנה נהיתה רבקה בת ג’).
ולכאורה הי’ נראה לומר כנ"ל, דהוי מדרשות חלוקות, די"א שנשא אותה בהיותה בת ה’ שנים.
אלא שא"א לומר כן, שהרי כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א אומר - בביאור שיטת ריב"א - שיצחק "המתין . . מאז העקידה עד שתהי’ רבקה בת ג’ שנים ויום אחד" (ודלא כלשון הריב"א שהי’ בג"ע "להתרפאות מהחיתוך שהתחיל אביו לשחטו"), ואם יצחק נשא את רבקה בהיותו בן מ’ שנה - הרי שרבקה היתה בת ה’ שנים? וצ"ע. ובפרט קשה מדוע חיכה 5 שנים!
ג) מדוע המתין יצחק מלהתפלל עד היותו בן ס’, הרי כבר כשהי’ הוא בן מ"ח, היא היתה ראוי’ להריון (כנ"ל שהיתה בת ג’ בהיותו בן ל"ח, ובת י"ג היא ראוי’ להריון, כדכתב רש"י בפרק כ"ה פסוק כ"ו ד"ה "בן ששים שנה") ומדוע המתין י"ב שנה לאחר מכן, ולא רק יו"ד (ע"פ הפשט הוא המתין רק יו"ד שנים וכן כתב רש"י שם)? וצ"ע.
ד) בפרשת תולדות (כ"ז ב’ בענין הברכות שנתברך יעקב) כותב רש"י וז"ל: "לא ידעתי יום מותי - א"ר יהושע בן קרחה אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן. ויצחק הי’ בן קכ"ג (כי יעקב בן ס"ג כשנתברך. דוק ברש"י סוף הסדרה), אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה’ שנים סמוך לפרקה".
והנה, זה אתי שפיר, ע"פ הפשט, שאז הי’ יצחק בן קכ"ג, שהרי בו-בפרק מת ישמעא-ל שהי’ גדול מיצחק בי"ד שנה (שהרי נאמר "ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעא-ל לאברם" ונאמר "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו") וישמעא-ל נפטר בגיל 137 (כדכתיב בסוף פרשת חיי-שרה, וראה כל זה באריכות וביתר ביאור ברש"י סוף פרשת תולדות), ומכיון שהתחילו החמש שנים הסמוכות לפרק אמו - דאג, ורצה לברך את בנו, אבל ע"פ הנ"ל ששנתיים אינן נחשבות לו מחייו, הרי שלא הי’ בן קכ"ג, אלא בן קכ"א?
ואמנם אין סתירה מדברי רש"י, דהא י"ל לכאורה שמתורץ ע"פ האמור לעיל, דהוי מדרשות חלוקות, אבל קשה, מדוע עכשיו דווקא דאג?
ונראה לתרץ זאת בג’ אופנים:
א. אפשר לומר שהיו כאן שנים מקוטעות שלא נמנות והו"ל יצחק בן קכ"ב וזהו ג"כ ה’ שנים סמוך לקכ"ז.
ב. עוד י"ל שחשש שמא שנתיים אלו כן נחשבות מחייו. ועפ"ז יובן יותר מה שאומר, "לא ידעתי יום מותי", שיש לו גם אי-ידיעה בשנתיים אלו.
ג. עוד י"ל, שמת ישמעא-ל קודם שבירך יצחק את יעקב, ויצחק דאג משום מ"ש בגמ’ (שבת דף ק"ה עמ’ ב’ - ק"ו עמ’ א’) "אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין . . דמת גדול", ומשום שמת אחיו הגדול, דאג שמא ימות ולכן רצה לברך את בנו.
ולכאורה הי’ נראה להקשות על ביאור זה ממ"ש רש"י בסיום פר’ תולדות (פר’ כ"ח פס’ ז’): "וירא עשו . . כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. והלך גם הוא אל ישמעא-ל" והיינו שהלך עשו לקחת את מחלת בת ישמעא-ל לאחר מעשה הברכות.
ובדיבור שאחר זה כותב רש"י: "אחות נביות - ממשמע שנאמר בת ישמעא-ל איני יודע שהיא אחות נביות אלא למדנו שמת ישמעא-ל משיעדה לעשיו קודם נישואי’ והשיאה נביות אחי’" וא"כ לכאורה יוצא שישמעא-ל הי’ חי עדיין כשבירך יצחק את יעקב ועשיו.
ונראה לתרץ בב’ אופנים: א. אף בזה מדרשות חלוקים, ויש אומרים שמת ישמעא-ל קודם לכן. ב. ישמעא-ל "יעדה לעשו" והיינו שהי’ בדעתו ליתנה לעשיו, אבל עשיו עדיין לא חשב על השידוך.
ה) ע"פ הנ"ל שנתברך יעקב בן ס"א (או ס"ב) שנה, יוצא, שלמד בבית עבר ט"ז (או ט"ו) שנה [ראה רש"י סוף פרשת תולדות שי"ד שנה עבד בנשותיו עד שנולד יוסף, ול"ט שנה עברו משנולד יוסף ועד שירד יעקב למצריים ואז הי’ בן ק"ל וא"כ ודאי שבן ע"ז שנה הי’ כשבא לבית לבן], ולא י"ד שנה כדאיתא ברש"י (סוף פר’ תולדות, ובכ"מ) ובגמ’ (מגילה ט"ז א’), וקצת צ"ע לומר כן.
ו) ע"פ הנ"ל יוצא בבירור, שירידת אבותינו למצרים לא היתה בשנת ב’ רל"ח לבריאת-העולם, אלא בשנת ב’ ר"מ, וכדלהלן:
המבול הי’ בשנת א’ תרנ"ו (ראה רש"י פר’ נח פר’ י"א פסוק י"א), ארפכשד נולד שנתיים אחר המבול, והוליד את בנו שלח בגיל 35, שלח הוליד את עבר בגיל 30, עבר הוליד את פלג בגיל 34, פלג הוליד את רעו בגיל 30, רעו הוליד את שרוג בגיל 32, שרוג הוליד את נחור בגיל 30, נחור הוליד את תרח בגיל 29, תרח הוליד את אבר(ה)ם בגיל 70 (כל הנ"ל מובא מהפסוקים שבסוף פרשת נח), אברהם הי’ בלידת יעקב בן 162 שנה (כנ"ל בשיחה), יעקב ירד למצרים בן ק"ל שנה.
הרי סה"כ, ירד יעקב למצרים בשנת ב’ ר"מ.
א"כ נראה לכאורה לומר, שעלו ממצרים בשנת ב’ ת"נ, שאז נשלמו 210 שנה במצרים, ואז גם נשלמו 400 שנה של "גר יהי’ זרעך בארץ לא להם . . ארבע מאות שנה" (שהרי שנתיים הי’ יצחק (שאז הוא הי’ כל זרעו של אברהם, וכמ"ש "כי ביצחק יקרא לך זרע") בגן-עדן ולא "בארץ לא להם").
וא"כ צריך ביאור: הרי התורה אומרת (בפרשת בא פרק י"ב פסוק מ’) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", ומבאר רש"י ששנים אלו מתחילות מברית בין-הבתרים שבה הי’ אברהם בן 70, וא"כ צריך ביאור, שהרי יוצא 432 שנה ולא 430?
ולכאורה היה אפשר לבאר ע"פ שיטת ה"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מ"ז) שכותב וז"ל:
"אמר ר’ אלעזר בן ערך, לא אמר לו הקב"ה לאברהם, אלא משעה שהי’ לו זרע. שנאמר: "כי גר יהי’ זרעך בארץ לא להם". וכתיב "כי ביצחק יקרא לך זרע". ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים, ארבע מאות שנה. אמר לו, והרי כתוב "ומושב בני ישראל ארבע מאות ושלשים שנה", שישבו ישראל במצרים.
"[אמר לו], חמש שנים קודם שבא יעקב אבינו למצרים, נולדו לו ליוסף שני שבטים, מנשה ואפרים, והם מישראל, וירדו במצרים הרי מאתים וחמש עשרה שנה, ימים ולילות ארבע מאות ושלשים. שדלג הקב"ה הקץ בזכות אבות שלשה שהם עמודי עולם ובזכות אמהות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומר "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"". וא"כ לק"מ.
עוד נראה לתרץ שברית בין הבתרים היתה בשנת 72 לאברהם, וא"כ לק"מ, דהא 430 שנה מברית בין הבתרים נשלמות ביחד עם 402 שנה מלידת יצחק.
עוד נראה לבאר באופן-אחר ולבאר עפ"ז עוד קושיא, ובהקדים:
בפרשת בא (פרק י"ב פסוק מ’) אומר רש"י: "שלושים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק ועד עכשיו, היו ארבע מאות שנה: משהי’ לו לאברהם זרע נתקיים "כי גר יהי’ זרעך", ושלושים שנה, היו משנגזרה גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק". מכאן שאברהם הי’ בן 70 בברית בין-הבתרים (שהרי כשנולד יצחק הי’ בן 100).
אך, ע"פ סדר המאורעות נראה שבברית בין הבתרים היה אברהם בן 73, שהרי סדום וחברותיה התיישבו בשנת מ"ח לאברהם (וכמו שאומר רש"י בבראשית פר’ י"ט פס’ כ’ בד"ה "העיר הזאת קרובה" שפלג מת בשנת מ"ח לאברהם והיא היתה שנת הפלגה ובשנה זאת התיישבו סדום וחברותיה כמו שמאריך שם), "שתים-עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו" (בראשית פרק י"ד פסוק ד’) - הרי 72 לאברהם (שנת מ"ח לאברהם היא הראשונה שבה עבדו את כדרלעומר) "ובארבע עשרה שנה (רש"י - למרדן) בא כדרלעומר" (פסוק ה’) - שנת 73 לאברהם, לאחרי המלחמה נאמר לאברהם "אל תירא אברם אנוכי מגן לך" (פרק ט"ו פס’ א’) ובהמשך לזה באה ברית בין הבתרים, וזה סותר לרש"י בפר’ בא שאומר שברית בין הבתרים היתה בשנת 70 לאברהם.
והנה, בתוס’ ד"ה "לא היה אדם שקראו אדון" (ברכות דף ז’ עמ’ ב’) כתבו "וא"ת אמאי לא מייתי קרא אד’ אלקים מה תתן לי שהוא כתוב קודם. וי"ל שהפרשיות לא נאמרו כסדר ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזה הפסוק דבין הבתרים היה קודם לכן. וכן צריך לומר ע"כ שהרי אברהם היה בן שבעים שנה בברית בין הבתרים. ואחר הדברים האלה נאמר אחר מלחמת המלכים כדפירש רש"י בפירוש חומש ובמלחמת המלכים היה בן ע"ג שנים… אם כן היתה פרשת בין הבתרים קודם לפרשת אחר הדברים שלש שנים ואותה פרשה מסיימת ויחשבה לו צדקה ולכך הביא אותו פסוק דבמה אדע שהוא מוקדם. ומזה מיישב רשב"ם דבמקום אחד משמע שהיה לילה דכתיב וספור הכוכבים ובתר הכי כתיב ויהי השמש לבוא משמע שהוא יום. אלא ודאי שמע מינה דשני פרשיות הם ולאו בבת אחת נאמרו ואין מוקדם ומאוחר בתורה" דהיינו: תוס’ מסבירים שמ"ש "אנכי מגן לך" עד "ויחשבה לו צדקה" זה ענין אחד שנאמר בשנת 73 לאברהם לאחר מלחמת המלכים, ומ"ש אח"כ "ויאמר אליו אני הוי’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" עד "ואת הגרגשי ואת היבוסי" זה ברית בין הבתרים שנאמרה כשהיה אברהם בן 70, ועי"ז מתיישבות ג’ קושיות: א. הקושיה הנ"ל. ב. בתחילה כתוב "וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך", שמשמע שהיה לילה, ואח"כ "ויהי השמש לבוא… ויהי השמש באה" שמשמע שהיה יום. ג. כשהגמ’ (ברכות שם) רוצה להביא את המקום הראשון שנאמר שם א-דני היא מביאה את הפס’ "אד’ אלוקים במה אדע כי אירשנה" שנאמר בברית בין הבתרים, ולא את הפס’ "אד’ אלוקים מה תתן לי" שנאמר לפני זה.
אלא שלפי רש"י א"א לומר כך, כי רש"י (בראשית כ"א פס’ א’ ד"ה כאשר דבר) אומר: "היה דבר ה’ אל אברהם בברית בין הבתרים ושם נאמר לא ירשך זה" שמזה מובן שגם פסוקים א-ו נקראים ברית בין הבתרים, וא"כ חוזרת השאלה הראשונה וכן שאלת התוס’ (שבפסוק ה’ כ’ "וספור הכוכבים" ובפסוק י"ב כ’ "ויהי השמש לבוא" - כנ"ל).
והנה, הסברו של רש"י לסתירה בין מ"ש 400 שנה ומ"ש 430 שנה הוא ע"פ שיטת "סדר עולם", אבל ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מ"ז) כותב וז"ל: "אמר ר’ אלעזר בן ערך לא אמר לו הקב"ה לאברהם אלא משעה שהיה לו זרע, שנאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. אמר לו והרי כתוב ומושב בני ישראל ארבע מאות ושלשים שנה שישבו ישראל במצרים, [אמר לו] חמש שנים קודם שבא יעקב אבינו למצרים נולדו לו ליוסף שני שבטים מנשה ואפרים והם מישראל וירדו במצרים הרי מאתים וחמש עשרה שנה, ימים ולילות ארבע מאות ושלשים. שדלג הקב"ה הקץ בזכות אבות שלשה שהם עמודי עולם ובזכות אמהות שהם גבעות עולם, ועליהם הכתוב אומר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", ונראה לומר שרש"י בפר’ וירא סובר כדעה זו, ולפי זה מתורצת הקושיא הא’ דלעיל, אלא שקשה מדוע כאן רש"י נוקט כשיטה זו ולא כשיטתו בפר’ בא.
ועל הקושיא הב’ נראה לתרץ, ע"פ מ"ש התוס’ (שבת ל"ה א’ - ד"ה תרי תילתי מיל) "ואומר ר"ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע", דהיינו: לשיטת ר"ת יש ב’ שקיעות, שקיעה הא’ היא שקיעה הנראית לעינינו, וזוהי תחילת השקיעה וממנה עד שקיעה הב’ שהיא כניסת החמה בעובי הרקיע יש זמן כדי הילוך ג’ מילין ורביע וזהו סוף השקיעה, ומסוף השקיעה ועד צאת הכוכבים יש כדי הילוך ג’ רביעי מיל, (אבל הגאונים חולקים עליו, ועיין באריכות ב"סדר הכנסת שבת" שבסי’ אדמוה"ז) ועפי"ז נראה לתרץ שמ"ש "וספור הכוכבים" זה היה בתוך זמן השקיעה שכבר אז נראים כוכבים, ומ"ש אח"כ "ויהי השמש לבוא… ויהי השמש באה" הכוונה לסוף השקיעה, שלפי שיטת ר"ת עד אז נחשב יום ורק אח"כ מתחיל בין השמשות.
ועל הקושיא הג’ נראה לומר שהגמ’ בברכות סברה כמו ה"סדר עולם" ולא כמו ה"פרקי דר"א", שהרי לפי התירוץ דלעיל זה מחלוקת תנאים. (שהרי גם "סדר עולם" וגם פרקי דר"א זה ברייתות)
והנה, ע"פ דברי ריב"א נראה לבאר את כל הנ"ל באופן שלישי: אפשר לומר שברית בין-הבתרים היתה בשנת ע"ג לאברהם, היינו שנת ב’ כ"א לבריאת-העולם, ולאחר 429 שנה יצאו ישראל ממצרים, והיינו שנת ב’ ר"נ, ומ"ש בפסוק "שלושים שנה וארבע מאות שנה" היינו כשמונים גם את השנה שבה נכרתה הברית וגם את שנת היציאה ממצרים, וא"ש.
אמנם עדיין קשה, שהרי רש"י לא ס"ל כשיטת ריב"א שבה אנו דנים כאן, אבל גם התי’ שתירצנו בתחילה -שרש"י סובר כה"פרקי דר"א"- הוא דחוק באותה המידה שהרי בפר’ בא כותב רש"י בפירוש כה"סדר עולם".
אלא שאין נראה כ"כ לומר כן, משום שריב"א גופי’ כותב (בפר’ לך-לך עה"פ "ויבתר אותם בתוך") "פרש"י בפר’ בא דברית בין הבתרים היתה בשנת ע’ לאברהם, וקשה שהרי הברית היתה בארץ ישראל שנאמר לתת לך את הארץ הזאת ואברהם בהיותו בן ע’ שנה עדיין לא יצא מחרן שנאמר ואבר(ה)ם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן . . וי"ל דדיבור בין הבתרים מתחיל מויאמר ה באלוני ממרא אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים ואין מוקדם ומאוחר בתורה שהי’ אותו דיבור קודם מלחמת המלכים, אבל אחר הדברים האלה דבור אחר הוא נהי’ לאחריהם" ומכל הנ"ל רואים ברור דעת ריב"א שברית בין הבתרים היתה בשנת ע’ לאברהם ולאחר ת"ל שנה יצאו בנ"י ממצרים!
אלא שיש לתרץ שכל הנ"ל הוא בביאור שיטת רש"י, ולי לא סבירא לי’’.
והנה, נראה להקשות על הנ"ל ממ"ש בגמ’ (ע"ז דף ט’ עמ’ ב’): "אמר רבי חנינא, אחר ארבע מאות שנה לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח (שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר-הקודש לנחלת אבותיך, ולמה תפסיד הדינר. רש"י).
"במתניתא תנא אחר ארבעת אלפים ומאתיים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד אל תקח. מאי בינייהו, איכא בינייהו תלת שנין, דמתניתא טפיא תלת שני".
והיינו, שת’ שנה לאחר החורבן, זה בשנת ד’ רכ"ח (שהרי החורבן הי’ בשנת ג’ תתכ"ח - ע"פ רש"י, אבל בתוס’ (ד"ה "האי מאן" בעמ’ זה) הביאו די"א שחרב הבית בשנת ג’ תתכ"ט, אבל גם לשיטה זו נחשבת שנת ג’ תתכ"ט לשנות החורבן - עיי"ש) וע"כ הברייתא שאומרת שהקץ הוא בד’ תל"א היא מוסיפה עוד ג’ שנים לגלות, ע"כ מהגמ’ שם.
והנה, את"ל שיצאו ממצרים בשנת ב’ ת"נ, הרי שחרב הבית בשנת ג’ תת"ל, והיתה הגמ’ יכולה לתרץ, שמ"ש ת’ מאות שנה, הכוונה לסוף ת’ מאות שנה. והיינו סוף שנת ד’ ר"ל. ומ"ש ד’ רל"א, הכוונה תחילת שנת ד’ רל"א. ויוצא החשבון מכוון.
ועוד, שהרי איכא למ"ד שחרב הבית בשנת ג’ תתכ"ט, ואם נוסיף את השנתיים הנ"ל, יוצא שת’ מאות שנה לאחר החורבן זה בדיוק שנת ד’ תל"א, ומדוע הגמ’ אומרת שיש מחלוקת של ג’ שנים?
ועוד, שהרי לכאורה תי’ זה הוא יותר טוב מהתי’ שתירצה הגמ’, שהרי מבואר בתוס’ (ד"ה "לאחר") הטעם לומר שהקץ הוא בשנת ד’ רל"א, ואילו על הקץ דת’ מאות שנה לא מצאנו ביאור? אלא שעל זה נראה לתרץ שלא מצאנו מקור בתורה לגלות שהיא יותר ארוכה ממ"ש "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
אבל כל הנ"ל אינו כ"כ קושיא, משום שכל זה תירוצים דחוקים, וע"כ העדיפה הגמ’ לומר בפשטות שיש מחלוקת.
עוד קשה:
הגמ’ אומרת (שם עמ’ א’) "ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה . . שני אלפים תורה מאימת . . מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן", וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה . . כי מעיינת בי’, מ"הנפש אשר עשו בחרן" עד מתן-תורה, ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין".
כלומר: אברהם נולד בשנת א’ תתקמ"ח [שהרי כנ"ל ירדו למצרים בשנת ב’ ר"מ, כשתוריד ק"ל שנה שהי’ יעקב בירידתו למצרים, ועוד קס"ב שנה שהי’ אברהם בלידת יעקב הו"ל א’ תתקמ"ח], ובן נ"ב שנה הי’ כשנאמר עליו הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ואז נסתיימו ב’ אלפים תוהו (שאז היתה שנת ב’ אלפים לבריאת העולם) והתחילו ב’ אלפים תורה, והגמ’ אומרת שמתן-תורה הי’ תמ"ח שנה לאח"ז.
כלומר, הגמ’ אומרת בבירור שיצי"מ היתה בשנת ב’ תמ"ח, ולא כמו שאמרנו לעיל שיצי"מ היתה בשנת ב’ ר"נ. ושמא יש לומר כנ"ל שזה מדרושות חלוקות, אלא שא"כ לכאורה היתה הגמ’ צריכה להביא את המחלוקת.
עוד קשה, שהרי זה משנה את החשבון לגבי שמיטה, וקשה מאוד לומר שלפי ריב"א השמיטה היא שנתיים יותר מאוחר!?
משום כל הנ"ל, אין נראה כ"כ לומר ככל הנ"ל, אלא יותר נראה שיציאת-מצרים היתה בשנת ב’ תמ"ח ולא ב’ ר"נ, וא"כ יוקשה:
עפ"ז יוצא שלא היו במצרים 210 שנה כמנין "רדו" (כדכתב רש"י פרשת מקץ עה"פ "רדו מצרימה" - פרק מ"ב פסוק ב’, ומקורו במדרש רבה פרשה צ"א, וכן איתא במדרש הגדול), אלא רק 208 שנה.
ולכאורה הי’ נראה לתרץ שזה רק רמז ולא דבר מפורש, ומהמדרש עצמו אין להקשות, דהא כבר הוזכר לעיל כו"כ פעמיים דמדרשות חלוקין הן.
אלא שא"א לומר כן, דהא ריב"א גופי’ כותב (בפר’ וארא עה"פ "אלה ראשי בית אבותם") "והם היו במצרים כמנין רד"ו"? וצ"ע.
עוד נראה להקשות, דהא עפ"ז יוצא לכאורה שלא התקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין-הבתרים "כי גר יהי’ זרעך בארץ לא להם . . ארבע מאות שנה", כי רק 398 שנה הי’ זרעו של אברהם "בארץ לא להם", שהרי שנתיים הי’ יצחק בגן-עדן?
ונ"ל בדוחק, שמכיון שלא היתה גאולה ממש ליצחק אבינו, ועדיין לא ניתנה לו א"י, ע"כ נמנות שנתיים אלו במנין הגלות, ועדיין צ"ע.
