הלכה ומנהג
הנהגות לעובר את קו התאריך בימי הספירה
ט' כסלו ס''ה
הת’ עזריאל ברגר - תות"ל בית משיח 770.
הקדמה
א. הדלקת נר חשמל.
ב. הנחת תפילין.
ג. נשיאת כפים.
ד. אמירה ליהודי אחר שיעשה מלאכה.
ה. ל"ג בעומר.
ו. תחנון.
ז. קריאת התורה.
ח. חתן, ולהבדיל אבל.
ט. כהן בבית המקדש.
ידועה שיטת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בענין העובר את קו התאריך בימי ספירת העומר, אשר (א) אין זה דבר רצוי וצריך להשתמט מכך "(באם אין הכרח גמור בדבר)" (ההדגשה והסוגריים במקור - אג"ק ח"כ עמ’ קיב), ולאידך (ב) מי שעבר את הקו – ממשיך בספירתו הפרטית וחג השבועות שלו "זז" ביום אחד, היינו שהעובר עד"מ מאמריקה לאוסטרליא חוגג את חג השבועות ביום ז’ בסיון, ויו"ט שני שלו הוא ביום ח’ סיון, והעובר מאוסטרליא לאמריקה חוגג את חג השבועות ביום ה’ בסיון, ויו"ט שני שלו הוא ביום ו’ סיון (כמבואר בלקו"ש ח"ג שיחת פר' אמור).
והנה ב"תשורה משמחת הנישואין של יוסף דוד ושטערנא שרה חאנאוויטש" הובא חיבור בענין המשמעויות ההלכתיות של דין זה, אשר כמובן ופשוט לכל מעיין יש בזה כו"כ נפק"מ למעשה, ואבוא בזה בכמה הערות הארות והוספות על דבריו שם.
א. הדלקת נר חשמל
מסקנתו שם (עמ’ 27-28) שלגבי מלאכה תפילה תפילין וכיו"ב דינו כמי שעושה יו"ט א’ בחו"ל או יומיים באה"ק, דהיינו שביום שאצלו הוא קודש ואצל כולם חול – צריך הוא להתפלל תפלת יו"ט בצנעה וכו’, וביום שאצלו הוא חול ואצל כולם קודש – צריך הוא להתנהג כביום חול אך בצנעא, היינו שיניח תפילין ויתפלל תפילת חול בצנעא, ולגבי מלאכה – אסור הוא לעשות מלאכה אפי’ בחדרי חדרים, ע"ד הדין הידוע שכל מה שאסרו חכמים אפילו בחדרי חדרים אסור. אמנם לגבי "עירוב תבשילין" וכיו"ב פטור הוא מכיון שזהו "דבר שבצנעא" שאין הרואים יודעים אם הניח עירוב או לא.
ובהקשר לזה כתב (בעמ’ 30) שאפשר לומר שהדלקת נר חשמל היא דבר שבצנעא מכיון שיש המניחים "שעון שבת" מערב יו"ט והרואה אור נדלק או נכבה יחשוב שזהו ע"י "שעון שבת".
ונראים דבריו לגבי הרואה את האור דלוק, אבל לגבי מי שעומד איתו בחדר ורואה שמדליק אור אין זה "צנעא" אלא "פרהסיא" וע"כ לפענ"ד אסור אפי’ כשאין איתו אחר בחדר, דמאי שנא מתפירה וטוויה שאסורות אפי’ בצנעא (כפי שכתב שם עמ’ 21 הערה 1 בשם מחצית השקל ועוד)?
ב. הנחת תפילין
לגבי הנחת תפילין ביום שאצלו חול ואצל כולם קודש – הדין ברור שעליו להניחם בצנעא, אך מתי?
בחיבור הנ"ל (עמ’ 32) כתב (ע"פ דברי הפר"ח ועוד) שיניח תפילין קודם התפילה ויתפלל בלא תפילין, וכדי שלא להבליט שמתפלל תפילה יותר ארוכה – שיתחיל שמו"ע כבר כאשר הקהל אוחז ב"אמת ויציב". ואע"פ שהי’ עדיף להתפלל בתפילין בצנעא ואח"כ לשמוע קדיש קדושה וברכו וכו’, אך אם יעשה כך יהא ניכר שהוא אינו מתפלל עם הציבור, והוי דבר שבפרהסיא.
ונראים דבריו לגבי המתפלל בביהכ"נ קטן שבו ניכר שא’ אינו מתפלל וכיו"ב, אך המתפלל בביהכ"נ שבו יש הרבה יהודים שאינם מתפללים עם המנין (כגון שלומדים חסידות כהכנה לתפילה וכיו"ב) – יכול הוא להתפלל בתפילין בצנעא, ובעת תפילת הציבור ילמד חסידות וכיו"ב (אמנם אם רצונו להתפלל במנין מסוים, כגון במנין של הרבי – צ"ע למעשה).
כמו"כ יש להעיר, שאם מתפלל בלא תפילין, צריך הוא לקרוא ג’ פרשיות דקריאת שמע בתפילין, ומסיים בתיבת "אמת" ואינו כופל תיבות, ע"ד תפילין דר"ת בכל יום, ובפשטות עדיף שיקרא בתפילין את הק"ש שבה הוא יוצא ידי חובת ק"ש בזמנה.
כמו"כ יש לעיין: ביום שאצלו קודש ואצל כולם חול, כיצד יעשה לגבי תפילין? ולפענ"ד נראה שמחוייב הוא להניחם בלא ברכה ובכוונה שלא לשם מצוה כדי שלא יבלוט שאצלו זה יו"ט (בדידי הוה עובדא שראיתי יהודי ביום ה’ סיון מתפלל עם טלית בלא תפילין והדבר נראה מתמיה מאוד!), ובפרט שלכאורה אין בדבר כל איסור, שהרי תפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור (שו"ע אדה"ז סי’ שח סעי’ יט), ומותר לטלטלם לצורך גופם, ואין איסור להניחם אם מכוון שלא לשם מצוה ובלא ברכה (ראה שו"ע אדה"ז שם, וכן סי’ לא סעי’ א, וסי’ שא סעי’ ג’ וסעי’ נא). כמובן שדין זה הוא גם בבן חו"ל הנוהג ב’ ימים יו"ט באה"ק ומתפלל במנין של בני אה"ק.
ג. נשיאת כפים
כתב שם (עמ’ 33) שיש מחלוקת אם הוא כהן ורוצה לישא את כפיו ביום שאצלו חול ואצל כולם קודש.
ויש לציין שבפשטות מחלוקת זו היא רק בתפילת מוסף, אבל בתפילת שחרית (להנושאים כפיהם גם בשחרית) יכול הוא לישא את כפיו, דהא גם הוא מחויב ביום זה בתפילת שחרית.
ובנידון ההפוך, היינו ביום שאצלו קודש ואצל כולם חול, אם יש להם מנין משלהם ורוצים שכהן אחר (שאצלו הוא יום חול) יברך אותם בברכת כהנים – לכו"ע הדבר אסור לכאו’, מפני שאסור להם להתפלל תפילת יו"ט כשיש עמהם אדם מקומי שאצלו זה יום חול, שהרי זו פרהסיא (עיין בחיבורו עמ’ 36).
ד. אמירה ליהודי אחר שיעשה מלאכה
בענין אמירה ליהודי שני שיעשה מלאכה כשאצלו חול ואצל היהודי השני יו"ט (נתבאר בעמ’ 30, 34, 35) – שמעתי אומרים שלדעת אדה"ז אמירה כזאת אסורה מדאורייתא, כיון שבנידון כזה – שאצל המשלח זו עבירה ואצל השליח אין עבירה – יש שליחות, והמשלח מתחייב כאילו הוא עצמו עשה את האיסור (כפשוט דין זה הוא גם בנוגע לאמירה ליהודי שיעשה מלאכה בזמן שבמקומו של האומר שבת ובמקומו של העושה יום חול – מפני הבדלי השעות). ויש חולקים, ותן לחכם ויחכם עוד.
ה. ל"ג בעומר
בענין ל"ג בעומר כתב בחיבור הנ"ל (עמ’ 37-38) שלכאו’ ל"ג בעומר תלוי במספר הימים.
ובא' מקובצי ההערות חילקו, דלענין ההלכתי שיש בל"ג בעומר שאין נוהגין בו מנהגי אבלות הנהוגים בימי הספירה ודאי תלוי בל"ג בעומר ולא בח"י אייר, משא"כ אי אמירת תחנון הוא בגלל היותו יום הילולא דרשב"י – שתלוי בימי החודש.
והנה, מדבריהם משמע שישנם שתי סיבות לחגיגת ל"ג בעומר, ושני דברים הנפעלים למעשה וכל אחד קשור רק עם אחד. דהיינו יש את השמחה על הילולא דרשב"י, ויש את הענין שפסקו תלמידי ר"ע מלמות ביום זה, ולעומתם יש את הענין של אי אמירת תחנון, ויש את הענין של העדר מנהגי האבלות, ולשיטתם אי אמירת תחנון קשורה רק עם הילולא דרשב"י, והעדר מנהגי האבילות קשור רק עם זה שפסקו מלמות.
ומוסיפים ואומרים, שהילולא דרשב"י הוא בח"י אייר, וזה שפסקו מלמות הוא בל"ג בעומר.
ותמיהני:
א. מנין לומר שכל א’ ממנהגי השמחה ביום זה קשור רק עם סיבה א’ של השמחה, ואין שני ענינים מטעם א’ או ענין א’ מב’ טעמים וכיו"ב?
ב. מהו המקור לחידוש שהילולא דרשב"י הוא בח"י אייר ולא בל"ג בעומר, ואילו זה שפסקו מלמות הוא בל"ג בעומר ולא בח"י אייר?
ועוד, שהרי ענינים הקשורים עם הסתלקות צדיקים – קשורים הם בדרך כלל עם ימי החודש, וכאן שתי הסיבות לחגיגת ל"ג בעומר קשורות עם הסתלקות צדיקים: הן הילולא דרשב"י, והן זה שתלמידי ר"ע מתו בימים שלפניו (ושלאחריו – לכאו’ כך הוא ע"פ מנהגנו שנוהגים אבילות עד ב’ סיון) וביום זה פסקו מלמות. ואנו רואים שגם עניני שמחה השייכים להסתלקות צדיקים כגון י"ט כסלו, וגם תעניות על הסתלקות צדיקים כגון צום גדלי’, קשורים הם עם ימי החודש ולא עם דברים אחרים.
וביותר מודגש הדבר ביום י’ ניסן, אשר יש בו ענין השמחה על "שנעשה בו נס גדול" כמ"ש "למכה מצרים בבכוריהם", ויש בו ענין התענית על הסתלקות מרים הנביאה, ולמעשה ראינו שאת האבילות קבעו בימי החודש, ואת השמחה בימי השבוע ("שבת הגדול" – ראה כל זה בשו"ע אדה"ז סי’ ת"ל ס"א), ואע"פ שאין ראי’ לדבר (שהרי מסתמא יש טעמים נוספים לענין זה) – רמז לדבר, שענינים הקשורים עם הסתלקות צדיקים קשורים הם דוקא עם היום בחודש ולא עם ימי השבוע.
ועוד, שמאוד קשה לומר, שיהודי יתאבל ביום שמחת רשב"י, שהרי ידוע שרשב"י הקפיד מאוד על יהודים שהצטערו ביום שמחתו, וע"כ קשה מאוד לחלק בין שני הענינים שביום ל"ג בעומר.
המורם מכל האמור שלכאורה זמן חגיגת "ל"ג בעומר" למי שעבר את קו התאריך הוא בח"י אייר (שהוא ל"ב/ל"ד לספירתו) ולא בל"ג בעומר לספירתו (שהוא י"ז/י"ט אייר). כן נלפענ"ד, ואם טעיתי - ה' יכפר.
ו. תחנון
את"ל שחוגג את ל"ג בעומר ביום הל"ג לספירתו הוא, או שעכ"פ יש ספק בדבר (כדלעיל ס"ו) – מתעורר ספק בנוגע לאמירת תחנון ביום ח"י אייר וביום הל"ג לספירתו הוא*.
כמו"כ, יש לחקור מתי חוגג הוא את ("יום טבוח" – עיין שו"ע אדה"ז סי’ תצ"ד ס"כ, ואת) שבעת ימי התשלומין דחג השבועות שאין אומרים בהם תחנון, דלכאורה צריך הוא להתנהג ע"פ ספירתו הוא ולא כמו כולם.
וכתב בחיבורו (ע’ 38) בזו הלשון "ואולי יש להציע שלא יהי’ עם המנין – ביום י"ט אייר – בשעה שהמנין אומרים תחנון, וכך לא יצטרך לומר תחנון (דבמידה מסוימת תלוי תחנון במנין)" עכ"ל, ועד"ז כ’ (שם) גם לגבי ימי התשלומין.
ודבריו נראים לי תמוהים, דבשלמא להיפך, ביום ח"י אייר (שאצלו הוא ל"ב/ל"ד לספירה) יכול הוא להתפלל עם המנין, וכיון שהמנין אינו אומר תחנון – אף הוא לא יאמר, אבל ביום הל"ג לספירתו (י"ז/י"ט אייר) – מה יועיל שלא יתפלל עם המנין – הלא יחיד אומר תחנון ביום רגיל.
ואיפכא מסתברא, שיתפלל עם המנין, וכיון שהמנין אומר תחנון והוא מסופק אם לומר או לא – יאמר עמהם, אמנם העובר (עד"מ) מאמריקה לאוסטרליא נראה בפשטות שאינו אומר תחנון בי"ג סיון, וע"כ עדיף שלא יהי’ עם המנין כדי שלא יפרוש מן הציבור כשהם אומרים תחנון והוא אינו אומר (וכמ"ש בחיבורו שם).
ז. קריאת התורה
ואגב דעסקינן בסוגיא זו, ראוי לברר: אם ישנם עשרה יהודים שעברו את הקו באותו כיוון והם נמצאים ביחד ומתפללים במנין, איזה קרה"ת הם צריכים לקרוא?
כשעברו (עד"מ) מאמריקה לאוסטרלי’, והם חוגגים ז’-ח’, בפשטות ביום ז’ סיון עליהם לקרוא "בחדש השלישי" וביום ח’ בסיון עליהם לקרוא "כל הבכור", כמו במקרה רגיל שביום החמישים לספירה קוראים "בחדש השלישי" וביום האחד וחמישים קוראים "עשר תעשר". וכתב בחיבורו (ע’ 38) שעדיף שישמעו ביום ו’ סיון את קרה"ת של המקומיים כדי לשמוע עשרת הדברות ביום מתן תורה, ונראים דבריו (ואם חל ו’ סיון ביום ב’ בשבוע – בפשטות כשהם שומעים את קרה"ת של המקומיים יוצאים הם ידי חובת קרה"ת, דהא אין חיוב לשמוע דוקא את פרשת השבוע ביום ב’ (וה’) אלא רק לשמוע קריאה כלשהי שלא יהיו ג’ ימים בלא תורה).
אמנם כשעברו בכיוון ההפוך (עד"מ מאוסטרליא לאמריקה) וחוגגים ה’-ו’, יש לומר שביום ה’ סיון, שהוא יום החמישים לספירתם, יקראו ("עשר תעשר"- כאשר חל בש"ק, או) "כל הבכור" וביום ו’ סיון, שהוא יום האחד וחמישים לספירתם, יקראו "בחדש השלישי" שמדבר על מתן תורה שהי’ ביום ו’ סיון, שהוא יום האחד וחמישים לספירתם של בני ישראל במדבר (כדכתב אדה"ז בשו"ע סי’ תצד ס"א). ולענין הפטרה יש להסתפק אם עליהם לקרוא את הפטרת המרכבה דיחזקאל ביום הא’ ואת "והוי’ בהיכל קדשו . . תפלה לחבקוק וגו’ ביום הב’ או שגם את ההפטרות עליהם להחליף, ומסתבר שעליהם להחליף את ההפטרות ע"ד שמחליפים את הקריאות.
ואם אמת הדבר – יש לומר שכאשר יחיד עובר את הקו בכיוון זה, יכול הוא לעלות לתורה ביום ו’ סיון (שהוא יום האחד וחמישים לספירתו), שכן הוא והקהל מחוייבים באותה קריאה עצמה, ויש להסתפק אם יכול הוא לעלות למפטיר, כיון שאמנם הקריאה היא אותה קריאה, אבל לגבי ההפטרה לא ברור איזו הפטרה הי’ עליו לקרוא אם הי’ לו מנין (כדלעיל), וע"כ עדיף שלא יעלה למפטיר [ויעויין ב"נטעי גבריאל" מה שכתב סברא זו, והביא דיש חולקין, וש"נ, ואינו תח"י כעת].
[ולענין פרשת השבוע (כשחל בשבת) – לפענ"ד אם עברו את הקו הרבה זמן לפני חג השבועות – צריכים הם לחבר פרשות באופן המתאים כדי שפרשת בחוקותי תהי’ ביום כ’ אייר, ופרשת במדבר בכ"ז אייר, ודלא כהמנהג הפשוט שפרשת בחוקותי בכ"ז אייר ופרשת במדבר בה’ סיון, וכל זאת משום שצריך לקרוא פרשת במדבר לפני שבועות (עיין מגילה לא, ב, ובתוס’ שם "כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת"), ואצלם חג השבועות הוא בה’ סיון.
ואם מפני סיבה לא עשו כך אלא שמעו פר’ בחוקותי בכ"ז אייר, לכאו’ כדאי שבמנחת שבת כ"ז אייר יקראו את כל פר’ במדבר כדי לקראה קודם שבועות, ואם גם זאת לא עשו – יקראוה במנחת שבת ה’ סיון (יו"ט א’ דשבועות שלהם) או בצירוף עם פר’ נשא בשבת י"ב סיון (כמנהג בני חו"ל העושים ב’ יו"ט באה"ק כשחל שבועות בימים ששי ושבת).]
ח. חתן, ולהבדיל אבל
חתן וכלה שעברו את קו התאריך בתוך שבעת ימי המשתה של חתונתם ("שבע ברכות") – לכאורה מאריכים/מקצרים את ימי ה"שבע ברכות" שלהם, כמו שהדין בספה"ע, עד"מ אם התחתנו ביום ב’ בשבוע, ועברו את הקו מאמריקה לאוסטרלי’, אזי במקום שהיום האחרון יהי’ יום א’ בשבוע, יצא שהיום האחרון שלהם הוא יום ב’ בשבוע, וכן להיפך.
וה"ה לאבל שעבר את קו התאריך בתוך ימי ה"שבעה" או ה"שלושים" – גם בו יהא הדין כנ"ל (לכאורה).
ט. כהן בבית המקדש
כדי לסיים בדבר טוב נוסיף בזה "הלכתא למשיחא":
הדין הוא שביו"ט מותר להקריב רק עולת ראי’ שלמי חגיגה ושלמי שמחה, אבל כל שאר הקרבנות – אסורים (ראה רמב"ם הל’ חגיגה פ"א הל’ ח-י). ועפ"ז יש לדון מה דינו של כהן שעבר את קו התאריך, ונמצא בביהמ"ק ביום ו’ סיון, ורוצה להקריב קרבנות אחרים.
לכאורה נראה לומר שכל עולה ושלמים (מלבד תודה ואיל נזיר) מותר לו להקריב, שהרי מלאכה שבעצמה היא דבר שבצנעא – מותרת (כפי שנתבאר בחבור הנ"ל ע’ 29), וכאן אין לך צנעא גדולה מזה שאין הרואה יודע אם זו עולת ראי’ או עולת נדר או נדבה וכיו"ב, וכן כשמקריב שלמים אפשר לחשוב שאלו שלמי חגיגה או שמחה, אבל צריך הוא להזהר שרק הוא (או אחרים שעברו את קו התאריך כמותו) יתעסקו בקרבנות אלו כיון שכל מי שאצלו זה יו"ט אסור לו להתעסק בקרבנות אלו בדברים האסורים ביו"ט.
אמנם לגבי שאר קרבנות נראה לומר שאסור להקריבם, מכיון שניכר במעשיהם שאין אלו עולה או שלמים, דהיינו:
מנחות – אין ביו"ט מנחות כלל (מלבד מנחת נסכים, ואין-הכי-נמי שמנחת נסכים של נדר או נדבה – מותרת, שאין הרואה יודע אם זה נסכים של קרבן המותר ביו"ט או נסכים הבאים בפ"ע בנדר או נדבה).
חטאת בכור ומעשר – מתן דמם שונה מעולה ושלמים.
תודה ואיל נזיר – באים עם לחם ונאכלים "ליום ולילה עד חצות", בשונה משלמים רגילים שבאים בלא לחם, ונאכלים "לשני ימים ולילה אחד" [ואפי’ תמורת תודה וכיוצא בה שנאכלת ליום ולילה ואינה טעונה לחם (כמפורש ברמב"ם הל’ תמורה פרק ג’ הלכה א’ ובכ"מ) אסור לו להקריבה, כיון שניכר הדבר בזמן אכילתה ששונה משלמים רגילים, ומקום אכילתה שונה משלמי ציבור (ושתי חטאות הציבור), והרואה באור לז’ בסיון שאוכלים קרבן מחוץ לעזרה ומפסיקים באכילתו בחצות הלילה ניכר לו הדבר שהוקרב ביו"ט קרבן האסור בהקרבה ביום זה].
אשם – ניכר בעת הפשטתו וניתוחו וכו’ שאינו עולה ולא שלמים שהרי עולה קרבה כליל, ושלמים טעונים תנופת חזה ושוק, ואשם שונה בזה משניהם. ועוד, שניכר באכילתו שהוא אשם שנאכל "לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה . . ליום ולילה עד חצות", ושלמי יחיד נאכלים "בכל העיר לכל אדם . . לשני ימים ולילה אחד" (ואולי מפני זה לבד הי’ אפשר להתיר, שכן מתחלף הוא בשלמי ציבור שדינם כאשם (וזמן הקרבתם הוא בחג השבועות), אבל גם זה אינו שהרי שלמי ציבור הם שנים ויהי’ ניכר אם יהי’ עוד א’, ועוד, ששלמי ציבור הם בני שנה, ואשמות הם בני שנתיים, מלבד אשם מצורע ואשם נזיר, שאשם מצורע מעשיו שונים לגמרי, ואשם נזיר בא עם תגלחת שאף היא (אסורה ו)נכרת ביו"ט).
ואם אמת הדבר – לכאו’ י"ל שלא רק קרבנות עצמו מותר לו להקריב, אלא אפי’ קרבנות של יהודי שלא עבר את קו התאריך ג"כ מותר לו להקריב, ואין כאן משום "אמירה לגוי" וכיו"ב, דאם משום שליחות - הלא נפסק "שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן" (לשון הרמב"ם הל’ נדרים פ"ו ה"ב), ואם משום דיבור בחפצים האסורים ביו"ט - הלא אמרו "חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין"!
ויה"ר שנזכה תומ"י להתגלות כ"ק אד"ש משיח צדקנו, ותחזינה עינינו הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, ותשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ושכל זה יהיה תיכף ומי"ד ממ"ש!
הקדמה
א. הדלקת נר חשמל.
ב. הנחת תפילין.
ג. נשיאת כפים.
ד. אמירה ליהודי אחר שיעשה מלאכה.
ה. ל"ג בעומר.
ו. תחנון.
ז. קריאת התורה.
ח. חתן, ולהבדיל אבל.
ט. כהן בבית המקדש.
ידועה שיטת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בענין העובר את קו התאריך בימי ספירת העומר, אשר (א) אין זה דבר רצוי וצריך להשתמט מכך "(באם אין הכרח גמור בדבר)" (ההדגשה והסוגריים במקור - אג"ק ח"כ עמ’ קיב), ולאידך (ב) מי שעבר את הקו – ממשיך בספירתו הפרטית וחג השבועות שלו "זז" ביום אחד, היינו שהעובר עד"מ מאמריקה לאוסטרליא חוגג את חג השבועות ביום ז’ בסיון, ויו"ט שני שלו הוא ביום ח’ סיון, והעובר מאוסטרליא לאמריקה חוגג את חג השבועות ביום ה’ בסיון, ויו"ט שני שלו הוא ביום ו’ סיון (כמבואר בלקו"ש ח"ג שיחת פר' אמור).
והנה ב"תשורה משמחת הנישואין של יוסף דוד ושטערנא שרה חאנאוויטש" הובא חיבור בענין המשמעויות ההלכתיות של דין זה, אשר כמובן ופשוט לכל מעיין יש בזה כו"כ נפק"מ למעשה, ואבוא בזה בכמה הערות הארות והוספות על דבריו שם.
א. הדלקת נר חשמל
מסקנתו שם (עמ’ 27-28) שלגבי מלאכה תפילה תפילין וכיו"ב דינו כמי שעושה יו"ט א’ בחו"ל או יומיים באה"ק, דהיינו שביום שאצלו הוא קודש ואצל כולם חול – צריך הוא להתפלל תפלת יו"ט בצנעה וכו’, וביום שאצלו הוא חול ואצל כולם קודש – צריך הוא להתנהג כביום חול אך בצנעא, היינו שיניח תפילין ויתפלל תפילת חול בצנעא, ולגבי מלאכה – אסור הוא לעשות מלאכה אפי’ בחדרי חדרים, ע"ד הדין הידוע שכל מה שאסרו חכמים אפילו בחדרי חדרים אסור. אמנם לגבי "עירוב תבשילין" וכיו"ב פטור הוא מכיון שזהו "דבר שבצנעא" שאין הרואים יודעים אם הניח עירוב או לא.
ובהקשר לזה כתב (בעמ’ 30) שאפשר לומר שהדלקת נר חשמל היא דבר שבצנעא מכיון שיש המניחים "שעון שבת" מערב יו"ט והרואה אור נדלק או נכבה יחשוב שזהו ע"י "שעון שבת".
ונראים דבריו לגבי הרואה את האור דלוק, אבל לגבי מי שעומד איתו בחדר ורואה שמדליק אור אין זה "צנעא" אלא "פרהסיא" וע"כ לפענ"ד אסור אפי’ כשאין איתו אחר בחדר, דמאי שנא מתפירה וטוויה שאסורות אפי’ בצנעא (כפי שכתב שם עמ’ 21 הערה 1 בשם מחצית השקל ועוד)?
ב. הנחת תפילין
לגבי הנחת תפילין ביום שאצלו חול ואצל כולם קודש – הדין ברור שעליו להניחם בצנעא, אך מתי?
בחיבור הנ"ל (עמ’ 32) כתב (ע"פ דברי הפר"ח ועוד) שיניח תפילין קודם התפילה ויתפלל בלא תפילין, וכדי שלא להבליט שמתפלל תפילה יותר ארוכה – שיתחיל שמו"ע כבר כאשר הקהל אוחז ב"אמת ויציב". ואע"פ שהי’ עדיף להתפלל בתפילין בצנעא ואח"כ לשמוע קדיש קדושה וברכו וכו’, אך אם יעשה כך יהא ניכר שהוא אינו מתפלל עם הציבור, והוי דבר שבפרהסיא.
ונראים דבריו לגבי המתפלל בביהכ"נ קטן שבו ניכר שא’ אינו מתפלל וכיו"ב, אך המתפלל בביהכ"נ שבו יש הרבה יהודים שאינם מתפללים עם המנין (כגון שלומדים חסידות כהכנה לתפילה וכיו"ב) – יכול הוא להתפלל בתפילין בצנעא, ובעת תפילת הציבור ילמד חסידות וכיו"ב (אמנם אם רצונו להתפלל במנין מסוים, כגון במנין של הרבי – צ"ע למעשה).
כמו"כ יש להעיר, שאם מתפלל בלא תפילין, צריך הוא לקרוא ג’ פרשיות דקריאת שמע בתפילין, ומסיים בתיבת "אמת" ואינו כופל תיבות, ע"ד תפילין דר"ת בכל יום, ובפשטות עדיף שיקרא בתפילין את הק"ש שבה הוא יוצא ידי חובת ק"ש בזמנה.
כמו"כ יש לעיין: ביום שאצלו קודש ואצל כולם חול, כיצד יעשה לגבי תפילין? ולפענ"ד נראה שמחוייב הוא להניחם בלא ברכה ובכוונה שלא לשם מצוה כדי שלא יבלוט שאצלו זה יו"ט (בדידי הוה עובדא שראיתי יהודי ביום ה’ סיון מתפלל עם טלית בלא תפילין והדבר נראה מתמיה מאוד!), ובפרט שלכאורה אין בדבר כל איסור, שהרי תפילין הם כלי שמלאכתו לאיסור (שו"ע אדה"ז סי’ שח סעי’ יט), ומותר לטלטלם לצורך גופם, ואין איסור להניחם אם מכוון שלא לשם מצוה ובלא ברכה (ראה שו"ע אדה"ז שם, וכן סי’ לא סעי’ א, וסי’ שא סעי’ ג’ וסעי’ נא). כמובן שדין זה הוא גם בבן חו"ל הנוהג ב’ ימים יו"ט באה"ק ומתפלל במנין של בני אה"ק.
ג. נשיאת כפים
כתב שם (עמ’ 33) שיש מחלוקת אם הוא כהן ורוצה לישא את כפיו ביום שאצלו חול ואצל כולם קודש.
ויש לציין שבפשטות מחלוקת זו היא רק בתפילת מוסף, אבל בתפילת שחרית (להנושאים כפיהם גם בשחרית) יכול הוא לישא את כפיו, דהא גם הוא מחויב ביום זה בתפילת שחרית.
ובנידון ההפוך, היינו ביום שאצלו קודש ואצל כולם חול, אם יש להם מנין משלהם ורוצים שכהן אחר (שאצלו הוא יום חול) יברך אותם בברכת כהנים – לכו"ע הדבר אסור לכאו’, מפני שאסור להם להתפלל תפילת יו"ט כשיש עמהם אדם מקומי שאצלו זה יום חול, שהרי זו פרהסיא (עיין בחיבורו עמ’ 36).
ד. אמירה ליהודי אחר שיעשה מלאכה
בענין אמירה ליהודי שני שיעשה מלאכה כשאצלו חול ואצל היהודי השני יו"ט (נתבאר בעמ’ 30, 34, 35) – שמעתי אומרים שלדעת אדה"ז אמירה כזאת אסורה מדאורייתא, כיון שבנידון כזה – שאצל המשלח זו עבירה ואצל השליח אין עבירה – יש שליחות, והמשלח מתחייב כאילו הוא עצמו עשה את האיסור (כפשוט דין זה הוא גם בנוגע לאמירה ליהודי שיעשה מלאכה בזמן שבמקומו של האומר שבת ובמקומו של העושה יום חול – מפני הבדלי השעות). ויש חולקים, ותן לחכם ויחכם עוד.
ה. ל"ג בעומר
בענין ל"ג בעומר כתב בחיבור הנ"ל (עמ’ 37-38) שלכאו’ ל"ג בעומר תלוי במספר הימים.
ובא' מקובצי ההערות חילקו, דלענין ההלכתי שיש בל"ג בעומר שאין נוהגין בו מנהגי אבלות הנהוגים בימי הספירה ודאי תלוי בל"ג בעומר ולא בח"י אייר, משא"כ אי אמירת תחנון הוא בגלל היותו יום הילולא דרשב"י – שתלוי בימי החודש.
והנה, מדבריהם משמע שישנם שתי סיבות לחגיגת ל"ג בעומר, ושני דברים הנפעלים למעשה וכל אחד קשור רק עם אחד. דהיינו יש את השמחה על הילולא דרשב"י, ויש את הענין שפסקו תלמידי ר"ע מלמות ביום זה, ולעומתם יש את הענין של אי אמירת תחנון, ויש את הענין של העדר מנהגי האבלות, ולשיטתם אי אמירת תחנון קשורה רק עם הילולא דרשב"י, והעדר מנהגי האבילות קשור רק עם זה שפסקו מלמות.
ומוסיפים ואומרים, שהילולא דרשב"י הוא בח"י אייר, וזה שפסקו מלמות הוא בל"ג בעומר.
ותמיהני:
א. מנין לומר שכל א’ ממנהגי השמחה ביום זה קשור רק עם סיבה א’ של השמחה, ואין שני ענינים מטעם א’ או ענין א’ מב’ טעמים וכיו"ב?
ב. מהו המקור לחידוש שהילולא דרשב"י הוא בח"י אייר ולא בל"ג בעומר, ואילו זה שפסקו מלמות הוא בל"ג בעומר ולא בח"י אייר?
ועוד, שהרי ענינים הקשורים עם הסתלקות צדיקים – קשורים הם בדרך כלל עם ימי החודש, וכאן שתי הסיבות לחגיגת ל"ג בעומר קשורות עם הסתלקות צדיקים: הן הילולא דרשב"י, והן זה שתלמידי ר"ע מתו בימים שלפניו (ושלאחריו – לכאו’ כך הוא ע"פ מנהגנו שנוהגים אבילות עד ב’ סיון) וביום זה פסקו מלמות. ואנו רואים שגם עניני שמחה השייכים להסתלקות צדיקים כגון י"ט כסלו, וגם תעניות על הסתלקות צדיקים כגון צום גדלי’, קשורים הם עם ימי החודש ולא עם דברים אחרים.
וביותר מודגש הדבר ביום י’ ניסן, אשר יש בו ענין השמחה על "שנעשה בו נס גדול" כמ"ש "למכה מצרים בבכוריהם", ויש בו ענין התענית על הסתלקות מרים הנביאה, ולמעשה ראינו שאת האבילות קבעו בימי החודש, ואת השמחה בימי השבוע ("שבת הגדול" – ראה כל זה בשו"ע אדה"ז סי’ ת"ל ס"א), ואע"פ שאין ראי’ לדבר (שהרי מסתמא יש טעמים נוספים לענין זה) – רמז לדבר, שענינים הקשורים עם הסתלקות צדיקים קשורים הם דוקא עם היום בחודש ולא עם ימי השבוע.
ועוד, שמאוד קשה לומר, שיהודי יתאבל ביום שמחת רשב"י, שהרי ידוע שרשב"י הקפיד מאוד על יהודים שהצטערו ביום שמחתו, וע"כ קשה מאוד לחלק בין שני הענינים שביום ל"ג בעומר.
המורם מכל האמור שלכאורה זמן חגיגת "ל"ג בעומר" למי שעבר את קו התאריך הוא בח"י אייר (שהוא ל"ב/ל"ד לספירתו) ולא בל"ג בעומר לספירתו (שהוא י"ז/י"ט אייר). כן נלפענ"ד, ואם טעיתי - ה' יכפר.
ו. תחנון
את"ל שחוגג את ל"ג בעומר ביום הל"ג לספירתו הוא, או שעכ"פ יש ספק בדבר (כדלעיל ס"ו) – מתעורר ספק בנוגע לאמירת תחנון ביום ח"י אייר וביום הל"ג לספירתו הוא*.
כמו"כ, יש לחקור מתי חוגג הוא את ("יום טבוח" – עיין שו"ע אדה"ז סי’ תצ"ד ס"כ, ואת) שבעת ימי התשלומין דחג השבועות שאין אומרים בהם תחנון, דלכאורה צריך הוא להתנהג ע"פ ספירתו הוא ולא כמו כולם.
וכתב בחיבורו (ע’ 38) בזו הלשון "ואולי יש להציע שלא יהי’ עם המנין – ביום י"ט אייר – בשעה שהמנין אומרים תחנון, וכך לא יצטרך לומר תחנון (דבמידה מסוימת תלוי תחנון במנין)" עכ"ל, ועד"ז כ’ (שם) גם לגבי ימי התשלומין.
ודבריו נראים לי תמוהים, דבשלמא להיפך, ביום ח"י אייר (שאצלו הוא ל"ב/ל"ד לספירה) יכול הוא להתפלל עם המנין, וכיון שהמנין אינו אומר תחנון – אף הוא לא יאמר, אבל ביום הל"ג לספירתו (י"ז/י"ט אייר) – מה יועיל שלא יתפלל עם המנין – הלא יחיד אומר תחנון ביום רגיל.
ואיפכא מסתברא, שיתפלל עם המנין, וכיון שהמנין אומר תחנון והוא מסופק אם לומר או לא – יאמר עמהם, אמנם העובר (עד"מ) מאמריקה לאוסטרליא נראה בפשטות שאינו אומר תחנון בי"ג סיון, וע"כ עדיף שלא יהי’ עם המנין כדי שלא יפרוש מן הציבור כשהם אומרים תחנון והוא אינו אומר (וכמ"ש בחיבורו שם).
ז. קריאת התורה
ואגב דעסקינן בסוגיא זו, ראוי לברר: אם ישנם עשרה יהודים שעברו את הקו באותו כיוון והם נמצאים ביחד ומתפללים במנין, איזה קרה"ת הם צריכים לקרוא?
כשעברו (עד"מ) מאמריקה לאוסטרלי’, והם חוגגים ז’-ח’, בפשטות ביום ז’ סיון עליהם לקרוא "בחדש השלישי" וביום ח’ בסיון עליהם לקרוא "כל הבכור", כמו במקרה רגיל שביום החמישים לספירה קוראים "בחדש השלישי" וביום האחד וחמישים קוראים "עשר תעשר". וכתב בחיבורו (ע’ 38) שעדיף שישמעו ביום ו’ סיון את קרה"ת של המקומיים כדי לשמוע עשרת הדברות ביום מתן תורה, ונראים דבריו (ואם חל ו’ סיון ביום ב’ בשבוע – בפשטות כשהם שומעים את קרה"ת של המקומיים יוצאים הם ידי חובת קרה"ת, דהא אין חיוב לשמוע דוקא את פרשת השבוע ביום ב’ (וה’) אלא רק לשמוע קריאה כלשהי שלא יהיו ג’ ימים בלא תורה).
אמנם כשעברו בכיוון ההפוך (עד"מ מאוסטרליא לאמריקה) וחוגגים ה’-ו’, יש לומר שביום ה’ סיון, שהוא יום החמישים לספירתם, יקראו ("עשר תעשר"- כאשר חל בש"ק, או) "כל הבכור" וביום ו’ סיון, שהוא יום האחד וחמישים לספירתם, יקראו "בחדש השלישי" שמדבר על מתן תורה שהי’ ביום ו’ סיון, שהוא יום האחד וחמישים לספירתם של בני ישראל במדבר (כדכתב אדה"ז בשו"ע סי’ תצד ס"א). ולענין הפטרה יש להסתפק אם עליהם לקרוא את הפטרת המרכבה דיחזקאל ביום הא’ ואת "והוי’ בהיכל קדשו . . תפלה לחבקוק וגו’ ביום הב’ או שגם את ההפטרות עליהם להחליף, ומסתבר שעליהם להחליף את ההפטרות ע"ד שמחליפים את הקריאות.
ואם אמת הדבר – יש לומר שכאשר יחיד עובר את הקו בכיוון זה, יכול הוא לעלות לתורה ביום ו’ סיון (שהוא יום האחד וחמישים לספירתו), שכן הוא והקהל מחוייבים באותה קריאה עצמה, ויש להסתפק אם יכול הוא לעלות למפטיר, כיון שאמנם הקריאה היא אותה קריאה, אבל לגבי ההפטרה לא ברור איזו הפטרה הי’ עליו לקרוא אם הי’ לו מנין (כדלעיל), וע"כ עדיף שלא יעלה למפטיר [ויעויין ב"נטעי גבריאל" מה שכתב סברא זו, והביא דיש חולקין, וש"נ, ואינו תח"י כעת].
[ולענין פרשת השבוע (כשחל בשבת) – לפענ"ד אם עברו את הקו הרבה זמן לפני חג השבועות – צריכים הם לחבר פרשות באופן המתאים כדי שפרשת בחוקותי תהי’ ביום כ’ אייר, ופרשת במדבר בכ"ז אייר, ודלא כהמנהג הפשוט שפרשת בחוקותי בכ"ז אייר ופרשת במדבר בה’ סיון, וכל זאת משום שצריך לקרוא פרשת במדבר לפני שבועות (עיין מגילה לא, ב, ובתוס’ שם "כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת"), ואצלם חג השבועות הוא בה’ סיון.
ואם מפני סיבה לא עשו כך אלא שמעו פר’ בחוקותי בכ"ז אייר, לכאו’ כדאי שבמנחת שבת כ"ז אייר יקראו את כל פר’ במדבר כדי לקראה קודם שבועות, ואם גם זאת לא עשו – יקראוה במנחת שבת ה’ סיון (יו"ט א’ דשבועות שלהם) או בצירוף עם פר’ נשא בשבת י"ב סיון (כמנהג בני חו"ל העושים ב’ יו"ט באה"ק כשחל שבועות בימים ששי ושבת).]
ח. חתן, ולהבדיל אבל
חתן וכלה שעברו את קו התאריך בתוך שבעת ימי המשתה של חתונתם ("שבע ברכות") – לכאורה מאריכים/מקצרים את ימי ה"שבע ברכות" שלהם, כמו שהדין בספה"ע, עד"מ אם התחתנו ביום ב’ בשבוע, ועברו את הקו מאמריקה לאוסטרלי’, אזי במקום שהיום האחרון יהי’ יום א’ בשבוע, יצא שהיום האחרון שלהם הוא יום ב’ בשבוע, וכן להיפך.
וה"ה לאבל שעבר את קו התאריך בתוך ימי ה"שבעה" או ה"שלושים" – גם בו יהא הדין כנ"ל (לכאורה).
ט. כהן בבית המקדש
כדי לסיים בדבר טוב נוסיף בזה "הלכתא למשיחא":
הדין הוא שביו"ט מותר להקריב רק עולת ראי’ שלמי חגיגה ושלמי שמחה, אבל כל שאר הקרבנות – אסורים (ראה רמב"ם הל’ חגיגה פ"א הל’ ח-י). ועפ"ז יש לדון מה דינו של כהן שעבר את קו התאריך, ונמצא בביהמ"ק ביום ו’ סיון, ורוצה להקריב קרבנות אחרים.
לכאורה נראה לומר שכל עולה ושלמים (מלבד תודה ואיל נזיר) מותר לו להקריב, שהרי מלאכה שבעצמה היא דבר שבצנעא – מותרת (כפי שנתבאר בחבור הנ"ל ע’ 29), וכאן אין לך צנעא גדולה מזה שאין הרואה יודע אם זו עולת ראי’ או עולת נדר או נדבה וכיו"ב, וכן כשמקריב שלמים אפשר לחשוב שאלו שלמי חגיגה או שמחה, אבל צריך הוא להזהר שרק הוא (או אחרים שעברו את קו התאריך כמותו) יתעסקו בקרבנות אלו כיון שכל מי שאצלו זה יו"ט אסור לו להתעסק בקרבנות אלו בדברים האסורים ביו"ט.
אמנם לגבי שאר קרבנות נראה לומר שאסור להקריבם, מכיון שניכר במעשיהם שאין אלו עולה או שלמים, דהיינו:
מנחות – אין ביו"ט מנחות כלל (מלבד מנחת נסכים, ואין-הכי-נמי שמנחת נסכים של נדר או נדבה – מותרת, שאין הרואה יודע אם זה נסכים של קרבן המותר ביו"ט או נסכים הבאים בפ"ע בנדר או נדבה).
חטאת בכור ומעשר – מתן דמם שונה מעולה ושלמים.
תודה ואיל נזיר – באים עם לחם ונאכלים "ליום ולילה עד חצות", בשונה משלמים רגילים שבאים בלא לחם, ונאכלים "לשני ימים ולילה אחד" [ואפי’ תמורת תודה וכיוצא בה שנאכלת ליום ולילה ואינה טעונה לחם (כמפורש ברמב"ם הל’ תמורה פרק ג’ הלכה א’ ובכ"מ) אסור לו להקריבה, כיון שניכר הדבר בזמן אכילתה ששונה משלמים רגילים, ומקום אכילתה שונה משלמי ציבור (ושתי חטאות הציבור), והרואה באור לז’ בסיון שאוכלים קרבן מחוץ לעזרה ומפסיקים באכילתו בחצות הלילה ניכר לו הדבר שהוקרב ביו"ט קרבן האסור בהקרבה ביום זה].
אשם – ניכר בעת הפשטתו וניתוחו וכו’ שאינו עולה ולא שלמים שהרי עולה קרבה כליל, ושלמים טעונים תנופת חזה ושוק, ואשם שונה בזה משניהם. ועוד, שניכר באכילתו שהוא אשם שנאכל "לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה . . ליום ולילה עד חצות", ושלמי יחיד נאכלים "בכל העיר לכל אדם . . לשני ימים ולילה אחד" (ואולי מפני זה לבד הי’ אפשר להתיר, שכן מתחלף הוא בשלמי ציבור שדינם כאשם (וזמן הקרבתם הוא בחג השבועות), אבל גם זה אינו שהרי שלמי ציבור הם שנים ויהי’ ניכר אם יהי’ עוד א’, ועוד, ששלמי ציבור הם בני שנה, ואשמות הם בני שנתיים, מלבד אשם מצורע ואשם נזיר, שאשם מצורע מעשיו שונים לגמרי, ואשם נזיר בא עם תגלחת שאף היא (אסורה ו)נכרת ביו"ט).
ואם אמת הדבר – לכאו’ י"ל שלא רק קרבנות עצמו מותר לו להקריב, אלא אפי’ קרבנות של יהודי שלא עבר את קו התאריך ג"כ מותר לו להקריב, ואין כאן משום "אמירה לגוי" וכיו"ב, דאם משום שליחות - הלא נפסק "שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן" (לשון הרמב"ם הל’ נדרים פ"ו ה"ב), ואם משום דיבור בחפצים האסורים ביו"ט - הלא אמרו "חפציך אסורים, חפצי שמים מותרין"!
ויה"ר שנזכה תומ"י להתגלות כ"ק אד"ש משיח צדקנו, ותחזינה עינינו הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, ותשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ושכל זה יהיה תיכף ומי"ד ממ"ש!
