הנשמה מעולם לא גלתה

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (פרשתנו כה, יט).

אחד הסברים לכפילות הבולטת שבפסוק זה מובא בגמרא: על פי דרך הטבע לא יכול היה אברהם אבינו להביא בן לעולם. על כן "היו אומות העולם מרננים" אחרי לידתו של יצחק. "מה עשה הקדוש ברוך הוא? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל כי אברהם הוליד את יצחק".

"אומות העולם" לא חלקו על יכלתו של אברהם להוליד בנים במובן הרוחני – מעשים טובים וכדומה. אך הם לא יכלו להאמין שאברהם, בכוח אמונתו העזה במה שמעל הטבע, יוכל להוליד בן כפשוטו, בן גשמי. כאשר נולד יצחק נוכחו כל אומות העולם לדעת כי לא רק נשמתו של יהודי, אלא גם גופו הגשמי – שניהם כאחד אינם נתונים כלל להגבלות הטבע.

לאור זאת נוכל להבין דברים ששאמר רבי יוסף יצחק שניארוסון, הרבי הקודם בשושלת נשיאי חב"ד, טרם עלייתו לרכבת שהובילה אותו אל העיר שהוגלה אליה בידי ממשלת הזדון הקומוניסטית. הוא עמד אז ונשא דברי פרידה לקהל החסידים שנאספו בבית הנתיבות ובתוך דבריו אמר: "אך זאת ידענו נא כל העמים אשר על פני האדמה – כי רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אך נשמותניה לגלות לא שולחו ולשיעבוד לא נמסרו! בכל הקשור לדתנו – תורה, מצוות ומנהגי ישראל – אין עלינו שום בעל דעה"!

דברים אלו דורשים הסבר: וכי מה תועיל לנו ידיעת העובדה שהנשמה איננה נתונה בגלות, בשעה שהגוף – שרק באמצעותו ניתן לקיים ולהפיץ תורה ומצוות – רובץ תחת עול הגלות?

אלא שמאברהם אבינו למדנו לדעת, שכאשר יהודי חושף את כוחותיו הנשמתיים העל טבעיים, אזי חודרת עוצמתה של הנשמה ומאירה גם בגופו. גם הגוף מתרומם מעל הטבע ואז לא יוכל שום כוח גלותי לעמוד בפניו.