ועד חיילי בית דוד
פרשת נח ה' תשס"ה
ב' חשון ס''ה
בס"ד. "יחידות" לחתנים וכלות שיחיו
א. בהוספה על האמור לעיל (בפרט בשיחה הראשונה) שבזה נכלל כאו"א מבבי ישראל בתוך כלל ישראל - הרי הברכות באות בהוספה מיוחדת כשמדובר אודות הקמת בית בישראל על יסורי התורה והמצוה ובנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוותי’, כפי שזה קשור עם הענין של חתן וכלה הן בנוגע להכנות לחתונה, והן החתונה עצמה, ושבעת ימי-המשתה, והאריכות ימים ושנים טובות שלאחרי זה.
ובפרט שכל זה הוא הכנה קרובה (כפי שאומרים בשבע-ברכות) שיהי’ "מהרה" - ממש ("גאר אינגיכן, אינגיכן ממש") - "ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים . . קול חתן וקול כלה" וכל הענינים שמונים לאחרי זה.
ובמיוחד כמנהג ישראל בנוגע לחתן-וכלה, שהן החתן והכלה עצמם והן הוריהם, קרוביהם וחבריהם הטובים - נותנים לצדקה יותר מכפי הרגיל, בקשר עם זה שישנה חתונה חדשה בישראל.
והפירוש במה שמזכירים "ישראל" - שזהו דבר שקשור ונוגע לכאו"א מבני ישראל ולכלל ישראל. ועוד יותר, כמבואר בספרים, שגם הקרובים מהדורות הקודמים משתתפים בשמחה זו, ועאכו"כ הקרובים שהם בחיים חיותם בעלמא דין.
ושהחתונה תהי’ ברוב עם וברוב שמחה, הן בכמות והן באיכות, והחתן וכלה יבורכו הכל המצטרך להם, שיהי’ בני חיי ומזוני רויחי, וכל הענינים באופן ד"רויחי".
וכל ענינים אלו יחד מזרזים עוד יותר - שתיכף ומיד ממש תהי’ החתונה הכללית, שאז כאו"א מבני ישראל נמצא במעמד ומצב של שמחה, כיון נמצאים כולם יחד כארץ-הקדש. ושם גופא - "בערי יהודה ובחוצות ירושלים". וחוגגים שם שמחות יהודיות בכלל, ושמחות חתונה במיוחד, החל מההמשך של חתונות אלו או שבעת ימי-המשתה שלהם, או ההכנות לחתונה.
ועוד והוא העיקר - שזוכים לכל ענינים אלו תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, וממילא, ממשיכים את השבע-ברכות, או ההמשך של החתונה עצמה - היום הראשון או הלילה הראשון - מתוך שמחה וטוב-לבב.
ובפרט שמקיימים את מנהג ישראל האמור, שהחתן והכלה וקרוביהם (החל מההורים) מוסיפים עוד יותר בעניני צדקה, ובעניני תורה ומצות במיוחד, שאז מיתוסף הרי עוד יותר בשמחה של תורה ושמחה של מצוה.
ב. וכל זה מתאחד ("ווערט צוזאמענגעשטעלט") ונעשה דבר אחד עם שמחת כלל ישראל.
- דאף שלכאורה זוהי שמחת חתן וכלה אלו כפרט, הרי הם פרט וחלק מכלל ישראל, והרי "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", דהיינו, שבדבר "עצמי" ("אן עצם’דיקע זאך"), גם כשישנו רק חלק, ועד שנראה כחלק קטן (אדם אחד ויחיד לגבי כל כלל ישראל), אעפ"כ - "אתה תופס בכולו", כיון שמדובר אודות בני ישראל ועניני יהדות ותורה ומצוותי’, והעיקר - מדובר אודות שמחתו של הקב"ה, שהוא למעלה מכל מדירה והגבלה, ומקור כל השמחה וכל השמחות, ומקור כל הברכות.
החל מהברכה – שתהי’ חתונה וו, וההכנות לחתונה, וז’ ימי המשתה דהחתונה, בתוך כל חתונות בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, יחד עם ההכנות לחתונות שעדיין צריכות להתקיים - בשמחה הכי גדולה.
ותיכף ומיד ממש יהי’ ההמשך - ש"ישמע (לא רק לשון עתיד, אלא לשון הוה) בערי יהודה ובחוצות ירושלים . . קול חתן וקול כלה", החל מחתן וכלה אלו עם כל קרוביהם, והחל מכלל ישראל בדור זה - עד לכלל ישראל דכל הדורות כולם.
ועוד, והוא העיקר, שמשמחת בנין עדי-עד שהיא שמחה למעלה מכל מדידה והגבלה - נעשה מיד ההמשך לזה בשמחה הכי כללית, שמחת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח-צדקנו.
-----------------------
[אח"כ נתן כק אדמו"ר שליט"א לכאו"א מהנוכחים שיחיו שטר של דולר, לתת אותו (או חילופו) לצדקה].
-----------------------
התחלת פרשתנו מדגישה את
קדימה בני ישראל לכל עניני הבריאה
א. נמצאים אנו עתה לאחרי שבת פרשת-בראשית, וידוע הציווי והנתינת-כח של נשיא דורנו בנוגע להנהגה דשבת-בראשית, והנה, "בראשית פירושו, שכל הבריאה כולה היתה בשביל ’ב’ ראשית" "’בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל -שנקראו ראשית". ובזה גופא, הרי כמאמר חז"ל - "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", כולל גם למחשבתה של התורה כדאיתא בתנא דבי אליהו ד"ישראל קדמו" לתורה.
ולהוסיף - שענין זה (מעלת ישראל על התורה) נרמז גם בפסוק זה גופא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", היינו. שבשביל ה"ראשית" היו שני הענינים דשמים וארץ ביחד, אשר ענין זה ישנו רק ב"ישראל". שכן, בנוגע ל"תורה" מצינו, "ששמים" ו"ארץ" הם ב’ חלוקות בב’ זמנים שונים – שבתחילה היתה התורה בשמים, ואח"כ הגיע הזמן ד"מן השמים השמיעך את קולו", בעשרת-הדברות, שאז ניתנה התורה למטה, ומאז, הרי התורה "לא בשמים היא", אלא דוקא למטה ב"ארץ" משא"כ בנוגע ל"ישראל" - כל יהודי וכל בני ישראל, אנשים נשים וטף - שבשבילם נבראו שני הענינים ביחד, "את השמים ואת הארץ" - שמים וארץ וכל צבאיהם.
וממילא מובן, שישראל קודמין לכל דבר, במיוחד לכל עניני שמים וארץ וכל צבאיהם שנבראו בשבילם.
ב. ומ"קדימה" זו מובן, שכל תלמיד הלומד תורה, וכל ילד הלומד תורה, ועד לכל ילד קטן הלומד א"ב - מבטיחה לו התורה, תורת אמת, שהקב"ה בעצמו דואג לו, למילוי כל המצטרך לו, בכל עניני הבריאה - אף שהשפעת המצטרך לו בפועל, נעשית (מהקב"ה עצמו) ע"י הוריו, שהם שותפיו של הקב"ה, כביכול, בילדיהם.
אלא שהקב"ה מוסר להורים גם את החלק שלו בשותפות, ועושה אותם שלוחים בזה, כך, שההורים הם אלה שצריכים לדאוג לכל צרכי הילד, הן המצטרך לו ברוחניות והן בגשמיות.
וברוחניות - הרי זה כולל גם מה שאינו שייך ללימוד התורה שלו, שהרי ישנם גם ענינים רוחניים שתוכנם הוא, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף של הילד, ומילוי תפילותיו ובקשותיו, הן בקשותיו מהקב"ה, והן בקשותיו מהוריו שיעזרו לו בכל עניניו.
לימוד כל התורה כולה בפשטות!
ג. ויהי רצון, שמהדיבור בכל ענינים אלו, יתוסף בכל אחד מתלמידי הישיבות כאן, ובכל אחד מתלמידי הישיבות בכל מקום שהם - שילמדו את כל התורה כולה! ובהדיוק בזה - שהכוונה לכל התורה כולה בפשטות!!
וממילא, כיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי, כשהוא לומד את כל תורה פעולתו היא ג"כ בכל ה"עלמא", הכולל שמים וארץ וכל צבאיהם. שע"י לימודו בתורה, ובפרט (בתורה גופא) בענינים הקשורים עם עולם-הזה התחתון, הרי הוא ממשיך תוספת בברכות ה’, בכל עניני העולם.
ולכל לראש - בכל הענינים המצטרכים לישיבות שלהם, וככל המצטרך לתלמידים עצמם, הן בגשמיות והן ברוחניות, בכדי שתחי’ להם מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, שאז תינתן להם היכולת ללמוד תורה מתוך מנוחה אמיתית.
ובפרט שהמדובר הוא במנוחנה כזו, שעוזרת להם ומסייעת להם; ישנה מנוחה מגורמת להרדם... אבל אצלם הרי זה להיפך, שהמנוחה גורמת ומביאה הוספה בעמקות השכל, ובגדלות השכל, וכמו-כן ברחבות השכל, כמדובר כמה פעמים.
ד. ועוד והוא העיקר - שמכיון ש"ווי מ’שטעלט זיך אוועק" בשבוע דפרשת-כראשית, ובפרט בשבת-בראשית – "אזוי גייט עס" כל השנה כולה, הרי לכל לראש "אזוי גייט עס" בנוגע לכל התורה כולה, שהרי פרשת-בראשית היא הפרשה הראשונה בכל התורה כולה.
ויהי רצון, שכל אחד מכם יוסיף בלימוד כל התורה כולה (כנ"ל), החל מקביעת-עתים בלימוד הרמב"ם - הכולל את כל התורה כולה. וכפי שאדמו"ר הזקן מאריך, במעלה הכי גדולה של ידיעת כל דיני התורה כולה, וכמדוכר כמה פעמים.
אלא שביחד עם זה, ישנם כמה חלקים בתורה, וכולם מוכרחים. וע"ד ובדוגמת מה שב"ברא עלמא" הכולל שמים וארץ, הרי השמים משפיעים בארץ, ודוקא עי"ז הארץ מצמיחה פירות, פירות נעימים הנצרכים לכל העולם כולו, ומביאים שמחה וטוב לבב - עד"ז הוא ג"כ בתורה (ב"אסתכל באורייתא") הכוללת שמים וארץ. שזהו החילוק בין תושב"כ ותושבע"פ, ובתושבע"פ גופא - בין לימוד המשנה שהיא בלשון קצרה וברורה ולימוד הגמרא, דמכיון שלשון המשנה הוא קצר, והרי צריכים לידע גם את השקלא וטריא שבדבר - מוכרחים ללמוד גם את הגמרא, ודוקא באריכות, ודוקא בפלפול וכו’.
ויהי רצון, שלימוד התורה שלכם יכלול את כל חלקי התורה. וזה קשור גם עם מילוי רצונו של אדמו"ר הזקן - לימוד כל התורה כולה, שעפ"ז מובן, שזהו ענין שיש לו הגבלה. וזאת ניתן לקיים בפועל ע"י לימוד הרמב"ם באופן שמסיימים את כולו מתחילתו ועד סופו.
וע"ד סיום הרמב"ם שסיימנו זה עתה, בתחילת שבוע זה - בו סיימנו את הלימוד כאחד המחזורים דלימוד הרמב"ם, ומיד אח"כ התחילו עור הפעם מתחילת הרמב"ם, וגם זה - על-מנת לסיימו במשך השנה הבאה, כיון שהלימוד הוא מתאים להמנהג שנתפשט - לימוד ג’ פרקים ליום, שאז מסיימים בכל שנה את הרמב"ם, עכ"פ פעם אחת.
לימוד התורה למעלה מכל שיעור ומדידה והגבלה !
ה. ויהי רצון, שתוסיפו בהתמדה ושקידה בשיעורים בתורה, ויתירה מזו - לימוד התורה ללא שום שיעורים, וללא מדידה והגבלה כלשהי ! ...
ועד, שגם כשמתעוררים באמצע השינה, חושבים מיד בלימוד התורה, ויתירה מזו - אפילו בשעת השינה - חולמים על ענין בתורה? כולל גם - פלפול בתורה ! ...
ויהי רצון, כמדובר כמה פעמים - שתוסיפו עוד יותר בהתמדה ושקידה בפשטות, הן בלימוד נגלה דתורה, והן בלימוד פנימיות התורה, אשר, פנימיות התורה ישנה הן בנוגע לעניני משנה שבתורה, והן בנוגע לענינים שבגמרא, וכמו כן - הן בנוגע לענינים שבתושב"כ והן בנוגע לענינים שבתושבע"פ.
ויתירה מזו, לימוד פנימיות התורה ישנו גם בנוגע לכך, שלכל אחד מכם ניתן הכח לחדש בתורה - "לאפשה לה", ועד לחידוש באופן כזה. שיחול עליו השם ד"תלמיד ותיק", שחידש חידוש אמיתי בתורה.
ובפרט, כנהוג לאחרונה - שמשתדלים לפרסם את אותם הענינים שמתייגעים עליהם עד שמגיעים לידי שקלא וטריא אמיתית, המיוסדת על כללי התורה - פרסום בכתב, או באופן דדפוס, וכמדובר כמה פעמים בזה, בשנים הכי אחרונות.
ו. ויהי רצון, שיקויים הענין המובא בסיום ספר הרמב"ם – שבימים ההם יתבטלו כל הענינים שהם מניעות ועיכובים ללימוד התורה, וממילא ילמדו תורה מתוך שמחה וטוב לבב, עד ללימוד התורה באופן ד"כמים לים מכסים". והיינו, שלומד התורה מתכסה ומתבטל לגמרי בהענין בתורה שלומד - "כמים לים מכסים".
ולהוסיף, שהלימוד באופן זה הוא נעלה יותר מה"יחוד נפלא" המבואר (בפשטות) בספר התניא בתחילתו. שכן, ה"יחוד נפלא" נעשה ע"י לימוד התורה בכלל, ובלימוד התורה גופא - ישנה דרגה נעלית ביותר, שלא (רק) שהלומד נעשה "מיוחד ביחוד נפלא" עם הענין הנלמד (היינו, שמציאותו ישנה, אלא שהיא מאוחדת ומיוחדת "ביחוד בפלא" עם התורה שלומד), אלא הוא מתבטל לגמרי ומתכסה לגמרי, עד שמציאותו אינה ניכרת כלל, ע"ד הביטול ד"כמים לים מכסים", שלא רואים את ה"ים" כלל, כי-אם את ה"מים" המכסים בלבד.
ועל דרך זה - כשמביטים על בחור-ישיבה אמיתי ("אויף אן אמת’ן ישיבה-בחור") - רואים מיד את המציאות האמיתית שלו, מציאות התורה ! ...
ומציאות-התורה נעשית "כמים לים מכסים" - בנוגע לעולמו, בכל פרטי חייו, בתור תלמיד פרטי במיוחד. ונוסף לזה, הוא משפיע כך גם על חביריו, באופן ש"מהם יראו וכן יעשו" !
ובמיוחד, בנוגע לחברים שאתם לומדים יחד בחברותא, ’שנים שיושבין ועוסקין בתורה’, או "שלשה", או "חמשה", או "עשרה". ועד ל"העמידו תלמידים הרבה" - ריבוי גדול של תלמידים העוסקין יחד בלימוד התורה.
- אע"פ שבכדי להתעמק יותר בענין נדרשת מנוחת הנפש (כמדובר כמה פעמים), שזו ישנה דוקא כשלאחר-מכן נמצאים לבד ("פאר זיך אליין"), וחושבים שוב ("מ’טראכט נאכאמאל איבער") - ביתר שאת וביתר עוז – את אותם הענינים שדוברו לפני-כן באופן ד"פלפול חברים" ובשקלא וטריא, וכו’ וכו’, כמדובר כמה פעמים.
ז. ויהי רצון - שמהדיבור בכל זה יתוסף בלימוד בפועל, ובהפצת הלימוד בפועל - הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה.
והרי ע"י היפוצו מעיינותיך חוצה" בפועל-ממש - זוכים לביאת דוד-מלכא-משיחא, ועד ל"מלכא-משיחא", עד ל"משיחא" - תיכף ומיד ממש. וממילא זוכים ללימוד התורה מהקב"ה בעצמו - "תורה חדשה מאתי תצא".
ובזה גופא - הולכים "מחיל אל חיל" עד ל"יראה אל אלקים בציון", "בנערינו וכזקנינו . . בבנינו ובבנותינו", ולומדי תורה בראשם, ומפיצי לימוד-התורה כראשם דראשם, ד"גדול המעשה יותר מן העושה".
וממשיכים את היותנו יחד ("דעם זיין צוזאמען") מתוך שמחה וטוב לבב - בארצנו הקדושה, ושם - בירושלים עיה"ק, ושם גופא - בהר הקדש, שבו היתה לשכת הגזית, שהיא היתה מקומם של הלומדי תורה ופוסקי תורה, סנהדרין גדולה.
ותיכף ומיד מתקיים היעוד "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", בתחילה לטבריא, כמובא ברמב"ם בתור פסק-דין "שבטבריא עתידין לחזור תחילה". ותיכף ומיד אח"כ "ומשם נעתקין למקדש". ששם נמצאים כל ישראל יחד - בארץ הקדש גופא - בירושלים עיה"ק, ובהר הקדש, ובלשכת הגזית, שהיתה על צדו של המקדש, ב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך", כולל גם - אבן השתי’ שבמקדש, שבמקומה נמצאים הן (ענינם של) הלוחות-ראשונות והן הלוחות-שניות, והן שברי לוחות - המעלה דבעלי- תשובה, ועד "לאתבא צדיקיא בתיובתא", וכל הענינים גם יחד.
ח. ועוד ועיקר - שנעשה ה"עתיד לאתבא" את כאו"א מישראל, ואת כל בני ישראל, ולומדי תורה בראשם - לארצנו הקדושה, ולירושלים עיה"ק, וללשכת הגזית, ותיכף ומיד ממש.
ונתינת השליחות לצדקה תוסיף עוד יותר בכל הענינים האמורים, כך שתיכף ממשיכים כולנו ממעמד ומצב זה - בעמדנו ביום השלישי, ובשנת (כאמור לעיל) "הי’ תהא שנת נפלאות בה", ושנת "נפלאות בכל מכל כל", אשר הגימטריא ד"בכל מכל כל" היא "קבץ" - להמעמד ומצב דקיבוץ גליות בפשטות, וקיבוץ גליות למקום הכי עיקרי - דאף של"טבריא עתידיז לחזור תחילה" הרי, כאמור, מיד אח"כ ’משם נעתקין לירושלים’, ביחד עם כלל ישראל, כמדובר כמה פעמים,
וממילא נמצאים כולנו - "בנערינו", ו"בזקנינו", ו"בבנינו", ו"בבנותינו", והעיקר, תיכף ומיד ממש - בארץ-ישראל, ובירושלים עיה"ק, ובהר הקדש, ובלשכת הגזית. עד לקדש-הקדשים עם אבן השתי’ שבו, שממנה הושתת כל העולם כולו.
ובמיוחד ע"י שכבר התפשט בכל העולם כולו - הן הלימוד דפנימיות התורה והן הלימוד דנגלה דתורה, וכל התורה כולה, שזה מזרז עוד יותר – ובפרט בצירוף השליחות לצדקה - שכל ענינים אלו יהיו תיכף ומיד -
במקום העיקרי, ובזמן העיקרי - שהזמן העיקרי הוא תיכף ומיד, כיון שכבר "כלו כל הקיציז". . . וגם הענין ד"עמדו הכן כולכם" ישנו כבר, ובאופן שהכל מצוחצח"’. . . ועד ל"עמדו הכן כולכם" באופן דתכלית השלימות,
וממילא זוכים לתכלית השלימות דהגאולה האמיתית והשלימה, למטה מעשרה טפחים, ובזה גופא - הולכים "מחיל אל חיל" עד ל"יראה אל אלקים בציון", ועוד ועיקר – תיכף ומיד ממש.
-----------------------
[אח"כ נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א מהתמימים שיחיו שני שטרות של דולר לתת אותם (או חילופם) לצדקה].
א. בהוספה על האמור לעיל (בפרט בשיחה הראשונה) שבזה נכלל כאו"א מבבי ישראל בתוך כלל ישראל - הרי הברכות באות בהוספה מיוחדת כשמדובר אודות הקמת בית בישראל על יסורי התורה והמצוה ובנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוותי’, כפי שזה קשור עם הענין של חתן וכלה הן בנוגע להכנות לחתונה, והן החתונה עצמה, ושבעת ימי-המשתה, והאריכות ימים ושנים טובות שלאחרי זה.
ובפרט שכל זה הוא הכנה קרובה (כפי שאומרים בשבע-ברכות) שיהי’ "מהרה" - ממש ("גאר אינגיכן, אינגיכן ממש") - "ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים . . קול חתן וקול כלה" וכל הענינים שמונים לאחרי זה.
ובמיוחד כמנהג ישראל בנוגע לחתן-וכלה, שהן החתן והכלה עצמם והן הוריהם, קרוביהם וחבריהם הטובים - נותנים לצדקה יותר מכפי הרגיל, בקשר עם זה שישנה חתונה חדשה בישראל.
והפירוש במה שמזכירים "ישראל" - שזהו דבר שקשור ונוגע לכאו"א מבני ישראל ולכלל ישראל. ועוד יותר, כמבואר בספרים, שגם הקרובים מהדורות הקודמים משתתפים בשמחה זו, ועאכו"כ הקרובים שהם בחיים חיותם בעלמא דין.
ושהחתונה תהי’ ברוב עם וברוב שמחה, הן בכמות והן באיכות, והחתן וכלה יבורכו הכל המצטרך להם, שיהי’ בני חיי ומזוני רויחי, וכל הענינים באופן ד"רויחי".
וכל ענינים אלו יחד מזרזים עוד יותר - שתיכף ומיד ממש תהי’ החתונה הכללית, שאז כאו"א מבני ישראל נמצא במעמד ומצב של שמחה, כיון נמצאים כולם יחד כארץ-הקדש. ושם גופא - "בערי יהודה ובחוצות ירושלים". וחוגגים שם שמחות יהודיות בכלל, ושמחות חתונה במיוחד, החל מההמשך של חתונות אלו או שבעת ימי-המשתה שלהם, או ההכנות לחתונה.
ועוד והוא העיקר - שזוכים לכל ענינים אלו תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, וממילא, ממשיכים את השבע-ברכות, או ההמשך של החתונה עצמה - היום הראשון או הלילה הראשון - מתוך שמחה וטוב-לבב.
ובפרט שמקיימים את מנהג ישראל האמור, שהחתן והכלה וקרוביהם (החל מההורים) מוסיפים עוד יותר בעניני צדקה, ובעניני תורה ומצות במיוחד, שאז מיתוסף הרי עוד יותר בשמחה של תורה ושמחה של מצוה.
ב. וכל זה מתאחד ("ווערט צוזאמענגעשטעלט") ונעשה דבר אחד עם שמחת כלל ישראל.
- דאף שלכאורה זוהי שמחת חתן וכלה אלו כפרט, הרי הם פרט וחלק מכלל ישראל, והרי "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", דהיינו, שבדבר "עצמי" ("אן עצם’דיקע זאך"), גם כשישנו רק חלק, ועד שנראה כחלק קטן (אדם אחד ויחיד לגבי כל כלל ישראל), אעפ"כ - "אתה תופס בכולו", כיון שמדובר אודות בני ישראל ועניני יהדות ותורה ומצוותי’, והעיקר - מדובר אודות שמחתו של הקב"ה, שהוא למעלה מכל מדירה והגבלה, ומקור כל השמחה וכל השמחות, ומקור כל הברכות.
החל מהברכה – שתהי’ חתונה וו, וההכנות לחתונה, וז’ ימי המשתה דהחתונה, בתוך כל חתונות בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, יחד עם ההכנות לחתונות שעדיין צריכות להתקיים - בשמחה הכי גדולה.
ותיכף ומיד ממש יהי’ ההמשך - ש"ישמע (לא רק לשון עתיד, אלא לשון הוה) בערי יהודה ובחוצות ירושלים . . קול חתן וקול כלה", החל מחתן וכלה אלו עם כל קרוביהם, והחל מכלל ישראל בדור זה - עד לכלל ישראל דכל הדורות כולם.
ועוד, והוא העיקר, שמשמחת בנין עדי-עד שהיא שמחה למעלה מכל מדידה והגבלה - נעשה מיד ההמשך לזה בשמחה הכי כללית, שמחת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח-צדקנו.
-----------------------
[אח"כ נתן כק אדמו"ר שליט"א לכאו"א מהנוכחים שיחיו שטר של דולר, לתת אותו (או חילופו) לצדקה].
-----------------------
התחלת פרשתנו מדגישה את
קדימה בני ישראל לכל עניני הבריאה
א. נמצאים אנו עתה לאחרי שבת פרשת-בראשית, וידוע הציווי והנתינת-כח של נשיא דורנו בנוגע להנהגה דשבת-בראשית, והנה, "בראשית פירושו, שכל הבריאה כולה היתה בשביל ’ב’ ראשית" "’בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל -שנקראו ראשית". ובזה גופא, הרי כמאמר חז"ל - "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", כולל גם למחשבתה של התורה כדאיתא בתנא דבי אליהו ד"ישראל קדמו" לתורה.
ולהוסיף - שענין זה (מעלת ישראל על התורה) נרמז גם בפסוק זה גופא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", היינו. שבשביל ה"ראשית" היו שני הענינים דשמים וארץ ביחד, אשר ענין זה ישנו רק ב"ישראל". שכן, בנוגע ל"תורה" מצינו, "ששמים" ו"ארץ" הם ב’ חלוקות בב’ זמנים שונים – שבתחילה היתה התורה בשמים, ואח"כ הגיע הזמן ד"מן השמים השמיעך את קולו", בעשרת-הדברות, שאז ניתנה התורה למטה, ומאז, הרי התורה "לא בשמים היא", אלא דוקא למטה ב"ארץ" משא"כ בנוגע ל"ישראל" - כל יהודי וכל בני ישראל, אנשים נשים וטף - שבשבילם נבראו שני הענינים ביחד, "את השמים ואת הארץ" - שמים וארץ וכל צבאיהם.
וממילא מובן, שישראל קודמין לכל דבר, במיוחד לכל עניני שמים וארץ וכל צבאיהם שנבראו בשבילם.
ב. ומ"קדימה" זו מובן, שכל תלמיד הלומד תורה, וכל ילד הלומד תורה, ועד לכל ילד קטן הלומד א"ב - מבטיחה לו התורה, תורת אמת, שהקב"ה בעצמו דואג לו, למילוי כל המצטרך לו, בכל עניני הבריאה - אף שהשפעת המצטרך לו בפועל, נעשית (מהקב"ה עצמו) ע"י הוריו, שהם שותפיו של הקב"ה, כביכול, בילדיהם.
אלא שהקב"ה מוסר להורים גם את החלק שלו בשותפות, ועושה אותם שלוחים בזה, כך, שההורים הם אלה שצריכים לדאוג לכל צרכי הילד, הן המצטרך לו ברוחניות והן בגשמיות.
וברוחניות - הרי זה כולל גם מה שאינו שייך ללימוד התורה שלו, שהרי ישנם גם ענינים רוחניים שתוכנם הוא, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף של הילד, ומילוי תפילותיו ובקשותיו, הן בקשותיו מהקב"ה, והן בקשותיו מהוריו שיעזרו לו בכל עניניו.
לימוד כל התורה כולה בפשטות!
ג. ויהי רצון, שמהדיבור בכל ענינים אלו, יתוסף בכל אחד מתלמידי הישיבות כאן, ובכל אחד מתלמידי הישיבות בכל מקום שהם - שילמדו את כל התורה כולה! ובהדיוק בזה - שהכוונה לכל התורה כולה בפשטות!!
וממילא, כיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי, כשהוא לומד את כל תורה פעולתו היא ג"כ בכל ה"עלמא", הכולל שמים וארץ וכל צבאיהם. שע"י לימודו בתורה, ובפרט (בתורה גופא) בענינים הקשורים עם עולם-הזה התחתון, הרי הוא ממשיך תוספת בברכות ה’, בכל עניני העולם.
ולכל לראש - בכל הענינים המצטרכים לישיבות שלהם, וככל המצטרך לתלמידים עצמם, הן בגשמיות והן ברוחניות, בכדי שתחי’ להם מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, שאז תינתן להם היכולת ללמוד תורה מתוך מנוחה אמיתית.
ובפרט שהמדובר הוא במנוחנה כזו, שעוזרת להם ומסייעת להם; ישנה מנוחה מגורמת להרדם... אבל אצלם הרי זה להיפך, שהמנוחה גורמת ומביאה הוספה בעמקות השכל, ובגדלות השכל, וכמו-כן ברחבות השכל, כמדובר כמה פעמים.
ד. ועוד והוא העיקר - שמכיון ש"ווי מ’שטעלט זיך אוועק" בשבוע דפרשת-כראשית, ובפרט בשבת-בראשית – "אזוי גייט עס" כל השנה כולה, הרי לכל לראש "אזוי גייט עס" בנוגע לכל התורה כולה, שהרי פרשת-בראשית היא הפרשה הראשונה בכל התורה כולה.
ויהי רצון, שכל אחד מכם יוסיף בלימוד כל התורה כולה (כנ"ל), החל מקביעת-עתים בלימוד הרמב"ם - הכולל את כל התורה כולה. וכפי שאדמו"ר הזקן מאריך, במעלה הכי גדולה של ידיעת כל דיני התורה כולה, וכמדוכר כמה פעמים.
אלא שביחד עם זה, ישנם כמה חלקים בתורה, וכולם מוכרחים. וע"ד ובדוגמת מה שב"ברא עלמא" הכולל שמים וארץ, הרי השמים משפיעים בארץ, ודוקא עי"ז הארץ מצמיחה פירות, פירות נעימים הנצרכים לכל העולם כולו, ומביאים שמחה וטוב לבב - עד"ז הוא ג"כ בתורה (ב"אסתכל באורייתא") הכוללת שמים וארץ. שזהו החילוק בין תושב"כ ותושבע"פ, ובתושבע"פ גופא - בין לימוד המשנה שהיא בלשון קצרה וברורה ולימוד הגמרא, דמכיון שלשון המשנה הוא קצר, והרי צריכים לידע גם את השקלא וטריא שבדבר - מוכרחים ללמוד גם את הגמרא, ודוקא באריכות, ודוקא בפלפול וכו’.
ויהי רצון, שלימוד התורה שלכם יכלול את כל חלקי התורה. וזה קשור גם עם מילוי רצונו של אדמו"ר הזקן - לימוד כל התורה כולה, שעפ"ז מובן, שזהו ענין שיש לו הגבלה. וזאת ניתן לקיים בפועל ע"י לימוד הרמב"ם באופן שמסיימים את כולו מתחילתו ועד סופו.
וע"ד סיום הרמב"ם שסיימנו זה עתה, בתחילת שבוע זה - בו סיימנו את הלימוד כאחד המחזורים דלימוד הרמב"ם, ומיד אח"כ התחילו עור הפעם מתחילת הרמב"ם, וגם זה - על-מנת לסיימו במשך השנה הבאה, כיון שהלימוד הוא מתאים להמנהג שנתפשט - לימוד ג’ פרקים ליום, שאז מסיימים בכל שנה את הרמב"ם, עכ"פ פעם אחת.
לימוד התורה למעלה מכל שיעור ומדידה והגבלה !
ה. ויהי רצון, שתוסיפו בהתמדה ושקידה בשיעורים בתורה, ויתירה מזו - לימוד התורה ללא שום שיעורים, וללא מדידה והגבלה כלשהי ! ...
ועד, שגם כשמתעוררים באמצע השינה, חושבים מיד בלימוד התורה, ויתירה מזו - אפילו בשעת השינה - חולמים על ענין בתורה? כולל גם - פלפול בתורה ! ...
ויהי רצון, כמדובר כמה פעמים - שתוסיפו עוד יותר בהתמדה ושקידה בפשטות, הן בלימוד נגלה דתורה, והן בלימוד פנימיות התורה, אשר, פנימיות התורה ישנה הן בנוגע לעניני משנה שבתורה, והן בנוגע לענינים שבגמרא, וכמו כן - הן בנוגע לענינים שבתושב"כ והן בנוגע לענינים שבתושבע"פ.
ויתירה מזו, לימוד פנימיות התורה ישנו גם בנוגע לכך, שלכל אחד מכם ניתן הכח לחדש בתורה - "לאפשה לה", ועד לחידוש באופן כזה. שיחול עליו השם ד"תלמיד ותיק", שחידש חידוש אמיתי בתורה.
ובפרט, כנהוג לאחרונה - שמשתדלים לפרסם את אותם הענינים שמתייגעים עליהם עד שמגיעים לידי שקלא וטריא אמיתית, המיוסדת על כללי התורה - פרסום בכתב, או באופן דדפוס, וכמדובר כמה פעמים בזה, בשנים הכי אחרונות.
ו. ויהי רצון, שיקויים הענין המובא בסיום ספר הרמב"ם – שבימים ההם יתבטלו כל הענינים שהם מניעות ועיכובים ללימוד התורה, וממילא ילמדו תורה מתוך שמחה וטוב לבב, עד ללימוד התורה באופן ד"כמים לים מכסים". והיינו, שלומד התורה מתכסה ומתבטל לגמרי בהענין בתורה שלומד - "כמים לים מכסים".
ולהוסיף, שהלימוד באופן זה הוא נעלה יותר מה"יחוד נפלא" המבואר (בפשטות) בספר התניא בתחילתו. שכן, ה"יחוד נפלא" נעשה ע"י לימוד התורה בכלל, ובלימוד התורה גופא - ישנה דרגה נעלית ביותר, שלא (רק) שהלומד נעשה "מיוחד ביחוד נפלא" עם הענין הנלמד (היינו, שמציאותו ישנה, אלא שהיא מאוחדת ומיוחדת "ביחוד בפלא" עם התורה שלומד), אלא הוא מתבטל לגמרי ומתכסה לגמרי, עד שמציאותו אינה ניכרת כלל, ע"ד הביטול ד"כמים לים מכסים", שלא רואים את ה"ים" כלל, כי-אם את ה"מים" המכסים בלבד.
ועל דרך זה - כשמביטים על בחור-ישיבה אמיתי ("אויף אן אמת’ן ישיבה-בחור") - רואים מיד את המציאות האמיתית שלו, מציאות התורה ! ...
ומציאות-התורה נעשית "כמים לים מכסים" - בנוגע לעולמו, בכל פרטי חייו, בתור תלמיד פרטי במיוחד. ונוסף לזה, הוא משפיע כך גם על חביריו, באופן ש"מהם יראו וכן יעשו" !
ובמיוחד, בנוגע לחברים שאתם לומדים יחד בחברותא, ’שנים שיושבין ועוסקין בתורה’, או "שלשה", או "חמשה", או "עשרה". ועד ל"העמידו תלמידים הרבה" - ריבוי גדול של תלמידים העוסקין יחד בלימוד התורה.
- אע"פ שבכדי להתעמק יותר בענין נדרשת מנוחת הנפש (כמדובר כמה פעמים), שזו ישנה דוקא כשלאחר-מכן נמצאים לבד ("פאר זיך אליין"), וחושבים שוב ("מ’טראכט נאכאמאל איבער") - ביתר שאת וביתר עוז – את אותם הענינים שדוברו לפני-כן באופן ד"פלפול חברים" ובשקלא וטריא, וכו’ וכו’, כמדובר כמה פעמים.
ז. ויהי רצון - שמהדיבור בכל זה יתוסף בלימוד בפועל, ובהפצת הלימוד בפועל - הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה.
והרי ע"י היפוצו מעיינותיך חוצה" בפועל-ממש - זוכים לביאת דוד-מלכא-משיחא, ועד ל"מלכא-משיחא", עד ל"משיחא" - תיכף ומיד ממש. וממילא זוכים ללימוד התורה מהקב"ה בעצמו - "תורה חדשה מאתי תצא".
ובזה גופא - הולכים "מחיל אל חיל" עד ל"יראה אל אלקים בציון", "בנערינו וכזקנינו . . בבנינו ובבנותינו", ולומדי תורה בראשם, ומפיצי לימוד-התורה כראשם דראשם, ד"גדול המעשה יותר מן העושה".
וממשיכים את היותנו יחד ("דעם זיין צוזאמען") מתוך שמחה וטוב לבב - בארצנו הקדושה, ושם - בירושלים עיה"ק, ושם גופא - בהר הקדש, שבו היתה לשכת הגזית, שהיא היתה מקומם של הלומדי תורה ופוסקי תורה, סנהדרין גדולה.
ותיכף ומיד מתקיים היעוד "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", בתחילה לטבריא, כמובא ברמב"ם בתור פסק-דין "שבטבריא עתידין לחזור תחילה". ותיכף ומיד אח"כ "ומשם נעתקין למקדש". ששם נמצאים כל ישראל יחד - בארץ הקדש גופא - בירושלים עיה"ק, ובהר הקדש, ובלשכת הגזית, שהיתה על צדו של המקדש, ב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך", כולל גם - אבן השתי’ שבמקדש, שבמקומה נמצאים הן (ענינם של) הלוחות-ראשונות והן הלוחות-שניות, והן שברי לוחות - המעלה דבעלי- תשובה, ועד "לאתבא צדיקיא בתיובתא", וכל הענינים גם יחד.
ח. ועוד ועיקר - שנעשה ה"עתיד לאתבא" את כאו"א מישראל, ואת כל בני ישראל, ולומדי תורה בראשם - לארצנו הקדושה, ולירושלים עיה"ק, וללשכת הגזית, ותיכף ומיד ממש.
ונתינת השליחות לצדקה תוסיף עוד יותר בכל הענינים האמורים, כך שתיכף ממשיכים כולנו ממעמד ומצב זה - בעמדנו ביום השלישי, ובשנת (כאמור לעיל) "הי’ תהא שנת נפלאות בה", ושנת "נפלאות בכל מכל כל", אשר הגימטריא ד"בכל מכל כל" היא "קבץ" - להמעמד ומצב דקיבוץ גליות בפשטות, וקיבוץ גליות למקום הכי עיקרי - דאף של"טבריא עתידיז לחזור תחילה" הרי, כאמור, מיד אח"כ ’משם נעתקין לירושלים’, ביחד עם כלל ישראל, כמדובר כמה פעמים,
וממילא נמצאים כולנו - "בנערינו", ו"בזקנינו", ו"בבנינו", ו"בבנותינו", והעיקר, תיכף ומיד ממש - בארץ-ישראל, ובירושלים עיה"ק, ובהר הקדש, ובלשכת הגזית. עד לקדש-הקדשים עם אבן השתי’ שבו, שממנה הושתת כל העולם כולו.
ובמיוחד ע"י שכבר התפשט בכל העולם כולו - הן הלימוד דפנימיות התורה והן הלימוד דנגלה דתורה, וכל התורה כולה, שזה מזרז עוד יותר – ובפרט בצירוף השליחות לצדקה - שכל ענינים אלו יהיו תיכף ומיד -
במקום העיקרי, ובזמן העיקרי - שהזמן העיקרי הוא תיכף ומיד, כיון שכבר "כלו כל הקיציז". . . וגם הענין ד"עמדו הכן כולכם" ישנו כבר, ובאופן שהכל מצוחצח"’. . . ועד ל"עמדו הכן כולכם" באופן דתכלית השלימות,
וממילא זוכים לתכלית השלימות דהגאולה האמיתית והשלימה, למטה מעשרה טפחים, ובזה גופא - הולכים "מחיל אל חיל" עד ל"יראה אל אלקים בציון", ועוד ועיקר – תיכף ומיד ממש.
-----------------------
[אח"כ נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכאו"א מהתמימים שיחיו שני שטרות של דולר לתת אותם (או חילופם) לצדקה].
