מחאה ללא פשרות
הקדמה
כ''ט תשרי ס''ה
בין יהודי התפוצות לארץ הקדש
הדבר מובן שלכל יהודי, בלי להתחשב במקום מגוריו, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, של אמה על אמה, לפחות.
כפי שדובר מספר פעמים יש לכל דבר ביטוי בהלכה. אף כאן: לגבי פרוזבול נאמר בפסקי הגאונים שכל יהודי רשאי לכתוב פרוזבול, למרות שלשם פרוזבול יש צורך בבעלות על קרקע, שכן לכל יהודי יש קרקע בארץ ישראל.
כן מובן מזה שכל ענין הנעשה בארץ ישראל - לא זו בלבד שהוא ענין של כלל ישראל, אלא שיש לכלל ישראל לחוות דעה עליו, בין אם מתחשבים בדעה זו ובין אם לא. כיון שהיא נחלת עולם מאלקי עולם לעם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, אין מי שיכול לקחת אותה מהם, ואפילו הם עצמם אינם יכולים לוותר עליה. כל המתנה על מה שכתוב בתורה (ולא חשוב מי הוא המתנה) תנאו בטל.
ממבט ראשון נראה לכאורה שיהודי רשאי לחוות דעה רק על נחלתו הוא, שהיא, כאמור, בגודל אמה על אמה. אבל אין הדבר כן, משום שיש ענינים בארץ ישראל כפי שהיא מהווה נקודה אחת ואחידה. לפיכך ישנם דברים הקשורים בארץ ישראל כשהיא בשלימותה "וכל יושביה עליה", כגון מצות היובל, שהיא ענין החרות, נוהגת רק כאשר כל יושביה עליה, ולכיבוש יחיד בסוריא יש דין כיבוש רבים רק כאשר ארץ ישראל בשלימותה.
זכותו של יהודי לחוו"ד בא"י
ברור, איפוא, שאין להתפלא על יהודי המחוה דעה על מה שצריך להיות בארץ ישראל למרות שיש לו בה רק אמה על אמה, וגם אם אין מצייתים לו. לא זו בלבד שהוא זכאי לחוות דעה ,אלא, אדרבה, אם הוא שותק הרי הוא נושא באחריות על כל הדברים הנעשים שם וידועים לו מבלי שיגיב עליהם.
הדברים אמורים גם בכזה היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו ר"ל , והוא מורד בשייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל (שמקורה ב"לקחה מהם ונתנה לנו") וכפי שכותב הרמב"ם ב"אגרת תימן" ובאגרת השמד, שירבעם בן נבט נענש על שהעמיד עגלי זהב בבית-אל ובדן, ובד בבד הוא נענש גם על שלא קיים עירוב תבשילין, שכן גם היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו ר"ל כירבעם בן נבט אינו פטור מקיום מצוה כגון עירוב תבשילין, כך גם מי ששייך ל"אל פאתאח" וכיוצא בזה - אם אין הוא מחוה דעה ישירה על הטעון תיקון בארץ ישראל, הרי נוסף על כך שייענש על שהוא פוגע בארץ ישראל בסיועו ל"אל פאתאח" - ייענש גם על כך שלא עמד על כך שבא"י יתוקן הטעון תיקון...
כן אמורים הדברים גם כאשר היהודי יודע שיתכן שלא ישמעו אליו, וכפי שאומר התלמוד במסכת שבת:
"אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?" גם כאשר נעשו נסיונות להוכיח ולא הועילו, הרי פסוקה ההלכה: "הוכח תוכיח את עמיתך - אפילו מאה פעמים", ופירוש הדבר שלאחר שהוכיח תשעים ותשע פעמים, ועשה זאת בכל הפרטים הנדרשים על ידי התורה, ולא הועיל דבר, הרי אם אינו מוכיח גם בפעם המאה עובר הוא בזה על מצות עשה שמן התורה: הוכח תוכיח את עמיתך. מה לנו הוכחה גדולה יותר שעל-פי התורה על היהודי לעשות את שלו, מבלי להתחשב במדת התועלת שבכך?!
מזה מובן גם שבין אם דרכו של יהודי בכך ובין אם אין דרכו בכך - הרי אם קיים חשש ששתיקתו תתפרש שלא כראוי, אין לא ברירה, ובין אם זו דרך נועם אם לאו - חייב הוא לומר דברו, לפחות בקצרה.
...ואין זה כמו שדובר לפני 21 שנים, שזה קשור בשחרור, כעת זהו ענין של מלחמת הקיום, כשם שאז היה זה משום שחרור ביחס לערבים שמסביב, ולא שאלה של קיום, ואילו כיום הערבים עצמם מכריזים שזהו מלחמת קיום, או לזרוק ר"ל לים, או שמוכרחים להלחם אתם, על דרך אחרת אין הם יכולים להסכים,... אכן אמת הדבר, אם רוצים שיהיו יהודים היפך דעתו ורצונו של המן או היטלר ויורשיו, אין עצה אחרת, אלא - דתיהם שונות מכל עם. רק על ידי כך יש קיום לעם היהודי, נלחמים בהמן ובהיטלר, ונלחמים עם הערבים שלא יבצעו את אשר זוממים.
(פורים תש"ל – מוגה - הובא בלקו"ש חכ"א עמ’ 404414)
הדבר מובן שלכל יהודי, בלי להתחשב במקום מגוריו, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, של אמה על אמה, לפחות.
כפי שדובר מספר פעמים יש לכל דבר ביטוי בהלכה. אף כאן: לגבי פרוזבול נאמר בפסקי הגאונים שכל יהודי רשאי לכתוב פרוזבול, למרות שלשם פרוזבול יש צורך בבעלות על קרקע, שכן לכל יהודי יש קרקע בארץ ישראל.
כן מובן מזה שכל ענין הנעשה בארץ ישראל - לא זו בלבד שהוא ענין של כלל ישראל, אלא שיש לכלל ישראל לחוות דעה עליו, בין אם מתחשבים בדעה זו ובין אם לא. כיון שהיא נחלת עולם מאלקי עולם לעם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, אין מי שיכול לקחת אותה מהם, ואפילו הם עצמם אינם יכולים לוותר עליה. כל המתנה על מה שכתוב בתורה (ולא חשוב מי הוא המתנה) תנאו בטל.
ממבט ראשון נראה לכאורה שיהודי רשאי לחוות דעה רק על נחלתו הוא, שהיא, כאמור, בגודל אמה על אמה. אבל אין הדבר כן, משום שיש ענינים בארץ ישראל כפי שהיא מהווה נקודה אחת ואחידה. לפיכך ישנם דברים הקשורים בארץ ישראל כשהיא בשלימותה "וכל יושביה עליה", כגון מצות היובל, שהיא ענין החרות, נוהגת רק כאשר כל יושביה עליה, ולכיבוש יחיד בסוריא יש דין כיבוש רבים רק כאשר ארץ ישראל בשלימותה.
זכותו של יהודי לחוו"ד בא"י
ברור, איפוא, שאין להתפלא על יהודי המחוה דעה על מה שצריך להיות בארץ ישראל למרות שיש לו בה רק אמה על אמה, וגם אם אין מצייתים לו. לא זו בלבד שהוא זכאי לחוות דעה ,אלא, אדרבה, אם הוא שותק הרי הוא נושא באחריות על כל הדברים הנעשים שם וידועים לו מבלי שיגיב עליהם.
הדברים אמורים גם בכזה היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו ר"ל , והוא מורד בשייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל (שמקורה ב"לקחה מהם ונתנה לנו") וכפי שכותב הרמב"ם ב"אגרת תימן" ובאגרת השמד, שירבעם בן נבט נענש על שהעמיד עגלי זהב בבית-אל ובדן, ובד בבד הוא נענש גם על שלא קיים עירוב תבשילין, שכן גם היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו ר"ל כירבעם בן נבט אינו פטור מקיום מצוה כגון עירוב תבשילין, כך גם מי ששייך ל"אל פאתאח" וכיוצא בזה - אם אין הוא מחוה דעה ישירה על הטעון תיקון בארץ ישראל, הרי נוסף על כך שייענש על שהוא פוגע בארץ ישראל בסיועו ל"אל פאתאח" - ייענש גם על כך שלא עמד על כך שבא"י יתוקן הטעון תיקון...
כן אמורים הדברים גם כאשר היהודי יודע שיתכן שלא ישמעו אליו, וכפי שאומר התלמוד במסכת שבת:
"אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?" גם כאשר נעשו נסיונות להוכיח ולא הועילו, הרי פסוקה ההלכה: "הוכח תוכיח את עמיתך - אפילו מאה פעמים", ופירוש הדבר שלאחר שהוכיח תשעים ותשע פעמים, ועשה זאת בכל הפרטים הנדרשים על ידי התורה, ולא הועיל דבר, הרי אם אינו מוכיח גם בפעם המאה עובר הוא בזה על מצות עשה שמן התורה: הוכח תוכיח את עמיתך. מה לנו הוכחה גדולה יותר שעל-פי התורה על היהודי לעשות את שלו, מבלי להתחשב במדת התועלת שבכך?!
מזה מובן גם שבין אם דרכו של יהודי בכך ובין אם אין דרכו בכך - הרי אם קיים חשש ששתיקתו תתפרש שלא כראוי, אין לא ברירה, ובין אם זו דרך נועם אם לאו - חייב הוא לומר דברו, לפחות בקצרה.
...ואין זה כמו שדובר לפני 21 שנים, שזה קשור בשחרור, כעת זהו ענין של מלחמת הקיום, כשם שאז היה זה משום שחרור ביחס לערבים שמסביב, ולא שאלה של קיום, ואילו כיום הערבים עצמם מכריזים שזהו מלחמת קיום, או לזרוק ר"ל לים, או שמוכרחים להלחם אתם, על דרך אחרת אין הם יכולים להסכים,... אכן אמת הדבר, אם רוצים שיהיו יהודים היפך דעתו ורצונו של המן או היטלר ויורשיו, אין עצה אחרת, אלא - דתיהם שונות מכל עם. רק על ידי כך יש קיום לעם היהודי, נלחמים בהמן ובהיטלר, ונלחמים עם הערבים שלא יבצעו את אשר זוממים.
(פורים תש"ל – מוגה - הובא בלקו"ש חכ"א עמ’ 404414)
