אלי יונה והשבטים האבודים
בכל שנה אנו נזכרים בהם, בעשרת השבטים האבודים, כאשר אנו מזכירים בתפילת ראש השנה את הפסוק "ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים".
אבל אצל אלי יונה, הידוע בין חסידי חב"ד כאחד מצלמי המלך, מקבל הפסוק משמעות שונה.
לפני שתים עשרה שנה ביקש וקיבל את ברכתו של הרבי שליט"א מלך המשיח לנסיעה בעקבות השבטים האבודים, ומצא מדינה שלימה בצפון הודו, בה שני מליון איש המזהים עצמם כבני שבט המנשה.
הכל התחיל כשאלי יונה התפלל בראש השנה והגיע לפסוק "ובאו האובדים מארץ אשור הנידחים בארץ מצרים, דמעות נקוו בעיניו. בשבילו זה הרי לא עוד פסוק, אלא משאת נפש שתופסת מקום מרכזי בחייו.
כשהיה ילד, הוריו סיפרו לו על כל הטלטולי דרך שהם עברו בילדותו, כאשר ברחו מעיראק והוא חצה יחד עם הוריו גאיות והרים בדרכם אל הארץ המובטחת.
באותם ימים קשים חשב רבות על עשרת השבטים האבודים, שהסיפורים אודותם שבו את לבו משחר ילדותו, והחליט שכאשר הוא יגדל, הוא יצא למסע בעקבות השבטים האבודים.
הדבר לא יצא לו במשך הרבה זמן, ורק לפני כעשר שנים, לאחר תהפוכות אין ספור בחייו, (שכולל חזרה בתשובה, וצילום עשרות אלפי תמונות של הרבי שליט"א מלך המשיח מה שזיכה אותו בעיתונות בתואר ’צלם המלך’), הצליח אלי יונה לממש את שאיפת חייו ולצאת סוף סוף למסע אמיתי בעקבות השבטים האבודים.
היה זה בשנת תשנ"ג. כמה שנים טובות לאחר שזכה לחיות באורו הגדול של הרבי שליט"א מלך המשיח, ואלי יונה כבר הספיק לדעת שלא עושים צעדים משמעותיים (וגם לא משמועתיים) בחיים, בלי לשאול את חוות דעתו של הרבי שליט"א מלך המשיח.
ולכן הוא פנה לרבי מלך המשיח שליט"א במכתב בו תיאר את התעניינותו רבת השנים בשבטים האבודים, וביקש את ברכת הרבי מלך המשיח שליט"א לנסיעה למזרח אסיה, שם שיער שהשבטים האבודים קיימים. תוך זמן קצר קיבל תשובה מהרבי שליט"א מלך המשיח - ברכה לנסיעה.
בתחילה היה המום. הוא לא ציפה לקבלת תשובה ברורה בזמן כל כך קצר לנושא כל כך חשוב ואחראי, וחשב שאולי לא הבהיר במכתב בצורה מספקת שבכוונתו לחקור שם את נושא השבטים האבודים. הוא שאל שנית את הרבי שליט"א מלך המשיח, תוך פירוט מלא של כוונותיו, וקיבל בשנית תשובה ברורה וברכה לנסיעה.
טרם צאתו למסע המרתק, קפץ לביקור בארץ הקודש, שם בהשגחה פרטית מופלאה נסע לשבת בנווה דקלים שבגוש קטיף, ומצא את קצה החוט לפתרון תעלומת השבטים האבודים.
במהלך תפילות בשבת, נתקל בקבוצת יהודים דתיים, שהתפללו בדביקות מיוחדת.
הם היו שחומי עור, אבל עם תווי פנים סיניים מובהקים. אלי התעניין מניין הם, ונאמר לו שהם בני השבטים האבודים המיוחסים לשבט מנשה, והם חיים כיום בצפון הודו.
התברר לו ששנה קודם לכן עלו עשרים איש מבני השבט ארצה ולאחר שעברו גיור לחומרה, קיבלו מעמד של עולים חדשים. "הוקסמתי מהם", משחזר אלי. "הם סיפרו לי שהם עלו מחבל ארץ בצפון הודו, בגבול בנגלדש ושאבותיהם באו מסין.
הקיסרים הסיניים התעללו בהם, שרפו להם את ספרי התורה וסחרו בהם כעבדים. זה היה מאוד מרגש, פתאום, בבת אחת, נפרש לפני פסיפס של מה שיכול להיות השבטים האבודים".
המשך הכתבה ותמונות יבואו בהמשך...