חי וקיים
האם יש לאמונה זו אח ורע בתורה?
י''ג תשרי ס''ה
שאלה:
בקשר לאמונה שהרבי חי וקיים מביאים תמיד מקורות ממאמרי חז"ל "יעקב אבינו לא מת" "לא מת משה", "דוד מלך ישראל חי וקיים" וכדומה, והרי אין הכוונה בזה כפשוטו, שהרי בפועל יש להם ציון ויארצייט, וכותבים עליהם תוארי הסתלקות, א"כ יש בכך משום הטעי’ להסתמך כביכול באמונה זו על מקורות אלו, כשמשמעותם רחוקה לכאורה מתוכן האמונה?
תשובה:
מארז"ל אלו מסייעים לעמידה בניסיון
מאמרי חז"ל אלו מהווים מקור ברור שצדיק גם לאחרי שלעיני בשר נראה שהסתלק, הרי הוא חי בגופו, וזו היא גם נקודת אמונתנו ברבי שליט"א מלך המשיח, אלא שבדורנו משמעות הדבר היא הרבה יותר ממשית ומוחלטת כדלקמן. וכאן נדרשים אנו להגדרת הענין, האם ניתן לומר שיש קשר בין מקורות אלו לבין האמונה ברבי מלך המשיח, נשיא הדור האחרון?
אין ספק, כי לא בכדי מוליכים מאמרי חז"ל אלו לאמונה ברבי מלך המשיח ומחזקים אותה (כפי שרואים במוחש), עד כי ניתן אולי לומר בדרך אפשר שזוהי אחת מהסיבות העיקריות שחז"ל הדגישו נושא זה – כדי שיקל עלינו לעמוד בניסיון האחרון והקשה בדור הגאולה.
מקורות אלו הם א"כ היסוד והשטח עליו באה האמונה בדורנו, נקודת הדברים היא אחת, בדורנו הדברים מקבלים ביטוי ממשי יותר . שוב נובעת הטענה מהתרכזות והדגשת הפרטים השוליים, תוך אי שימת לב משוועת למהות האמיתית והמאירה.
"חי וקיים" בלי פשטעליך
כוונת חז"ל בדרשות אלו אינה שאנו ’נדון במשמעותם’ וניתן להם הגדרות בלתי מחייבות, אדרבה, בכל שיחותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח בנושא רואים שבנקודה זו נדרשת לכל לראש אמונה פשוטה ותמימה בדברי התורה, ולא להיכנס לשום פלפולים ושקו"ט, אלא ’מקרא אני דורש’ – אני יודע רק מה שכתוב בתורה ! מעולם לא מצינו שהרבי דן במשמעותם המדוייקת של
חיי צדיקים אלו, אלא רק מדבר בצורה ברורה על היותם חיים, כיון שכך אומרת התורה.
מאמרי חז"ל אלו מחדירים בכל יהודי עוד מקטנותו, ובפרט בחסיד, את האמונה וההכרה שצדיקים הם באין ערוך מאיתנו, ואצלם הדברים אינם מתנהלים ע"פ הסדר הרגיל המוכר לנו בעוה"ז. ולכן הצדיקים אינם קיימים רק בעולם התאורי’, הסיפורים והאגדות בלבד, הם עדיין לא מתו, הם חיים וקיימים!
כאשר במקום לחיות את ענין זה באים ומדגישים שבעצם כפשוטו הם כן מתו כאחד האדם ח"ו, אלא שהם נקראים חיים בפרט מסוים ובמובן מסוים, הרי כך מאבדים את כל כוונת הענין, מרוקנים אותו מתוכנו ומהותו, ומשאירים אותו כגוף בלא נשמה. כפי שאנשים בחוץ רגילים לומר, "זה רק אגדה".
הסתלקות – התעלות הנשמה עם הגוף
והעיקר: כל הענין של חיים ומיתה אינם מושגים במונחים גשמיים. בשביל אדם מגושם שכל המושג שלו הוא במה שרואה ושומע – מיתה היא היפרדות טכנית מהמת (ומבחינה זו אכן מי שלא ראה את חבירו י"ב חודש מברך "מחי’ המתים"), אבל אם מדובר על הקשר בין הנשמה לגוף – בזה אין לנו כל השגה, ויכולים אנו רק לראות מה כתוב בתורה.
מזה רואים עוד יותר עד כמה חסרת משמעות היא הטענה שבצדיקים אלו כן היתה מיתה כפשוטה וחייהם אינם כפשוטם, בעוד שהתורה – שהיא היחידה שיכולה לגלות לי מהי מיתה ומהם חיים, אומרת "לא מת", "חי וקיים".
וזוהי אכן האמת. צדיקים אלו אכן חיים בגופם, שלא כפי הנראה לעיני בשר. וכלשון חז"ל לגבי משה "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" , שמצבו לאחרי הסתלקותו שווה למצבו בהיותו בהר סיני שאז התעלה משה עם גופו, כך גם כל ענין המיתה בו היינו התעלות הנשמה עם הגוף .
גדר החילוק בין צדיקים אלו לבין אמונתנו ברבי שליט"א מלך המשיח הוא, שמה שהם לא מתו והם חיים וקיימים הוא רק מצד עצמם, משא"כ מצד גשמיות וטבע העולם ובמילא גם בנוגע לעבודתם בעולם. וזהו החידוש באמונתנו ברבי מלך המשיח, בתור נשיא הדור האחרון, שהוא חי וקיים לא רק מצד עצמו אלא גם מצד ובהעולם, שנשמתו מלובשת בגוף בגשמיות העולם בלי שינוי דגניזה ח"ו, ועבודתו בעולם כנשיא הדור ממשיכה עדי התגלותו כמלך המשיח תיכף ומיד.
עפ"ז מובן בפשטות שאין כל שאלה מזה שלצדיקים אלו יש ציון, דאדרבה, שם הם חיים, וכפי שאומר הרבי שהנפק"מ מ"יעקב אבינו לא מת" היא לענין טומאה, שקברו אינו מטמא אפילו במגע. כן מובן שאין לזה כל שייכות ליארצייט ותוארי הסתלקות, שזה מצד סיום עבודתם בעולם, משא"כ במלך המשיח גם ענינים אלו לא שייכים כלל ח"ו.
החילוק בין יעקב למשה ואתפשטותא דילי’
[עפ"ז יובן החילוק בין האמונה בכך שהרבי מלך המשיח – בתור נשיא הדור – חי וקיים, לבין המבואר בלקו"ש חל"ה (השיחה האחרונה) בענין "יעקב אבינו לא מת", שאע"פ שמצד התורה האמת היא שיעקב חי בגוף, אעפ"כ מה ש"חנטו חנטייא וכו’" הי’ ע"פ תורה.
ע"פ המבואר בשיחה שם כל הענין של "יעקב אבינו לא מת" בא בתור ראי’ (של ר’ יוחנן) שהתורה היא למעלה מטבע העולם, וזה שיעקב "חי הי’" הוא מצד אמיתית מציאותו כפי שהיא בתורה, אבל מצד טבע העולם הרי מה שראו הי’ ענין אמיתי, ולכן היו צריכים לנהוג בהתאם ע"פ תורה.
משא"כ נצחיות נשמת משה בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור, ענין המבואר בלקו"ש חכ"ו (השיחה הראשונה), הרי כל ההדגשה שם (ס"ה ואילך) היא שנצחיותו של משה שבו האירה "אמת ה’" אינה מתבטאת בזה שהוא למעלה מהעולם, אלא "ואמת ה’ לעולם" – "אמת ה’" ונצחיותה מתבטאת ומתגלה דוקא בגדרי עוה"ז הגשמי, ולכן נשארת נשמתו נצחית דוקא ע"י התלבשותה בגוף של נשיא הדור שבכל דור ודור, עד לנשיא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, לחיים נצחיים.
גם המבואר בהמשך השיחה באופן נצחיותו של יעקב בגדרי העולם ע"י ש"זרעו בחיים", שייכת דוקא לנשמת יעקב אבינו שהיתה כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם, משא"כ לגבי משה רבינו, הנשיא הראשון, שבנוסף להיותו נשמה כללית (בתור ניצוץ של יעקב אבינו) הרי עיקר ענינו הוא להיות "ממוצע המחבר" בין הקב"ה לבנ"י נשמות בגופים, שזה נפעל ע"י התלבשות נשמתו בגוף של נשיא הדור באופן ש"אמת ה’" חודרת ומאירה בגופו הגשמי, לכן כדי שנשמת משה תשאר נצחית בגדרי העולם, מוכרחת היא להתלבש בגופו של נשיא הדור].
במשיח הנצחיות בגוף מצד עצמו
במיוחד נוגעת נקודה זו ע"פ פנימיות הענינים , שהקשר בין הנשמה לגוף אצל צדיקים לאחרי הסתלקותם תלוי בבירור הגוף, שזהו הביאור בחילוקי הלשונות בין "לא מת" שנאמר ביעקב ומשה ל"חי וקיים" שנאמר בדוד, שזהו לפי אופן בירור הגוף, אם הוא ע"י גילוי אור הנשמה עד שגם הגוף "לא מת", או ע"י גילוי מעלת הגוף מצד עצמו שעי"ז נעשה "חי וקיים". וכידוע דיש בזה מה שאין בזה, שבגילוי אור הנשמה הרי אי"ז מצד הגוף עצמו, וכשהבירור הוא רק מצד הגוף הרי הוא מוגבל.
ותכלית ושלימות הבירור, שאור הבלי גבול של הנשמה יחדור בתוך מציאותו של הגוף הגשמי עצמו, שהגוף מצד עצמו יהי’ נצחי כנצחיות הנשמה – ישנו רק במלך המשיח, שאצלו יש את חיבור שתי המעלות יחד, וזהו הטעם שדווקא במשיח ישנם "חיים נצחיים" . וכפי שידועים דברי הרמב"ן שבמשיח בטל המוות לגמרי, בפרט ע"פ חסידות שנשמתו של משיח היא בחינת היחידה, עצם החיות, והרי כל עצמי בלתי משתנה .
מכל מקום נמצא א"כ שתוכן מאמרי חז"ל אלה שווה במהותו לתוכן אמונתנו ברבי שליט"א מלך המשיח, שאע"פ שרואים בעיני בשר את הסתלקותם הרי האמת היא שכיון שתכלית הבריאה היא להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא, הרי הם נשארים קשורים בגופם שבעולם הזה. האמונה במלך המשיח היא המאחדת והמשלימה את מאמרי חז"ל אלו, לחיים נצחיים בתכלית השלימות מצד הגוף עצמו, אצל מי שעתיד לגלות בפועל את הדירה בתחתונים בגאולה – אצל הגואל.
"דוד מלך ישראל חי וקיים" – קאי על משיח בן דוד!
ולמי שעדיין מסרב להירגע, הייתכן שמצטטים דברים שהקשרם אינו מדויק, הרי לו ביאורו של אדמו"ר הזקן : אנו אומרים בקידוש לבנה ד"דוד מלך ישראל חי וקיים", והלא מבואר בכתובים ובמאמרי רז"ל שדוד לא חי כי אם שבעים שנה? אך הענין דמה שאומרים דוד מלך ישראל חי וקיים קאי על משיח בן דוד . . על משיח נאמר "נתת לו" בחי’ מתנה שאינה חוזרת ולכך יהי’ חיים נצחיים. עכלה"ק.
מצפים אנו בכל עת ובכל שעה שכבר יבוא ויתגלה משיח צדקנו בפועל ממש – בשר ודם, שנמצא כבר בעוה"ז הגשמי, דמכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" עכצ"ל שמציאותו (נשמה בגוף) קיימת גם עתה , ואף משיח מצפה בקוצר רוח ובכליון עינים להתגלות (מההעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה .
לסיכום:
א. מאמרי חז"ל אלו מראים שהצדיקים חיים בגופם גם כשלעינינו נראה אחרת,
ב. שלימות נצחיות זו היא במלך המשיח שחי וקיים ומלובש בגשמיות העולם ומצד הגוף עצמו, ועבודתו בעולם ממשיכה עד רגע הגאולה.
בקשר לאמונה שהרבי חי וקיים מביאים תמיד מקורות ממאמרי חז"ל "יעקב אבינו לא מת" "לא מת משה", "דוד מלך ישראל חי וקיים" וכדומה, והרי אין הכוונה בזה כפשוטו, שהרי בפועל יש להם ציון ויארצייט, וכותבים עליהם תוארי הסתלקות, א"כ יש בכך משום הטעי’ להסתמך כביכול באמונה זו על מקורות אלו, כשמשמעותם רחוקה לכאורה מתוכן האמונה?
תשובה:
מארז"ל אלו מסייעים לעמידה בניסיון
מאמרי חז"ל אלו מהווים מקור ברור שצדיק גם לאחרי שלעיני בשר נראה שהסתלק, הרי הוא חי בגופו, וזו היא גם נקודת אמונתנו ברבי שליט"א מלך המשיח, אלא שבדורנו משמעות הדבר היא הרבה יותר ממשית ומוחלטת כדלקמן. וכאן נדרשים אנו להגדרת הענין, האם ניתן לומר שיש קשר בין מקורות אלו לבין האמונה ברבי מלך המשיח, נשיא הדור האחרון?
אין ספק, כי לא בכדי מוליכים מאמרי חז"ל אלו לאמונה ברבי מלך המשיח ומחזקים אותה (כפי שרואים במוחש), עד כי ניתן אולי לומר בדרך אפשר שזוהי אחת מהסיבות העיקריות שחז"ל הדגישו נושא זה – כדי שיקל עלינו לעמוד בניסיון האחרון והקשה בדור הגאולה.
מקורות אלו הם א"כ היסוד והשטח עליו באה האמונה בדורנו, נקודת הדברים היא אחת, בדורנו הדברים מקבלים ביטוי ממשי יותר . שוב נובעת הטענה מהתרכזות והדגשת הפרטים השוליים, תוך אי שימת לב משוועת למהות האמיתית והמאירה.
"חי וקיים" בלי פשטעליך
כוונת חז"ל בדרשות אלו אינה שאנו ’נדון במשמעותם’ וניתן להם הגדרות בלתי מחייבות, אדרבה, בכל שיחותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח בנושא רואים שבנקודה זו נדרשת לכל לראש אמונה פשוטה ותמימה בדברי התורה, ולא להיכנס לשום פלפולים ושקו"ט, אלא ’מקרא אני דורש’ – אני יודע רק מה שכתוב בתורה ! מעולם לא מצינו שהרבי דן במשמעותם המדוייקת של
חיי צדיקים אלו, אלא רק מדבר בצורה ברורה על היותם חיים, כיון שכך אומרת התורה.
מאמרי חז"ל אלו מחדירים בכל יהודי עוד מקטנותו, ובפרט בחסיד, את האמונה וההכרה שצדיקים הם באין ערוך מאיתנו, ואצלם הדברים אינם מתנהלים ע"פ הסדר הרגיל המוכר לנו בעוה"ז. ולכן הצדיקים אינם קיימים רק בעולם התאורי’, הסיפורים והאגדות בלבד, הם עדיין לא מתו, הם חיים וקיימים!
כאשר במקום לחיות את ענין זה באים ומדגישים שבעצם כפשוטו הם כן מתו כאחד האדם ח"ו, אלא שהם נקראים חיים בפרט מסוים ובמובן מסוים, הרי כך מאבדים את כל כוונת הענין, מרוקנים אותו מתוכנו ומהותו, ומשאירים אותו כגוף בלא נשמה. כפי שאנשים בחוץ רגילים לומר, "זה רק אגדה".
הסתלקות – התעלות הנשמה עם הגוף
והעיקר: כל הענין של חיים ומיתה אינם מושגים במונחים גשמיים. בשביל אדם מגושם שכל המושג שלו הוא במה שרואה ושומע – מיתה היא היפרדות טכנית מהמת (ומבחינה זו אכן מי שלא ראה את חבירו י"ב חודש מברך "מחי’ המתים"), אבל אם מדובר על הקשר בין הנשמה לגוף – בזה אין לנו כל השגה, ויכולים אנו רק לראות מה כתוב בתורה.
מזה רואים עוד יותר עד כמה חסרת משמעות היא הטענה שבצדיקים אלו כן היתה מיתה כפשוטה וחייהם אינם כפשוטם, בעוד שהתורה – שהיא היחידה שיכולה לגלות לי מהי מיתה ומהם חיים, אומרת "לא מת", "חי וקיים".
וזוהי אכן האמת. צדיקים אלו אכן חיים בגופם, שלא כפי הנראה לעיני בשר. וכלשון חז"ל לגבי משה "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" , שמצבו לאחרי הסתלקותו שווה למצבו בהיותו בהר סיני שאז התעלה משה עם גופו, כך גם כל ענין המיתה בו היינו התעלות הנשמה עם הגוף .
גדר החילוק בין צדיקים אלו לבין אמונתנו ברבי שליט"א מלך המשיח הוא, שמה שהם לא מתו והם חיים וקיימים הוא רק מצד עצמם, משא"כ מצד גשמיות וטבע העולם ובמילא גם בנוגע לעבודתם בעולם. וזהו החידוש באמונתנו ברבי מלך המשיח, בתור נשיא הדור האחרון, שהוא חי וקיים לא רק מצד עצמו אלא גם מצד ובהעולם, שנשמתו מלובשת בגוף בגשמיות העולם בלי שינוי דגניזה ח"ו, ועבודתו בעולם כנשיא הדור ממשיכה עדי התגלותו כמלך המשיח תיכף ומיד.
עפ"ז מובן בפשטות שאין כל שאלה מזה שלצדיקים אלו יש ציון, דאדרבה, שם הם חיים, וכפי שאומר הרבי שהנפק"מ מ"יעקב אבינו לא מת" היא לענין טומאה, שקברו אינו מטמא אפילו במגע. כן מובן שאין לזה כל שייכות ליארצייט ותוארי הסתלקות, שזה מצד סיום עבודתם בעולם, משא"כ במלך המשיח גם ענינים אלו לא שייכים כלל ח"ו.
החילוק בין יעקב למשה ואתפשטותא דילי’
[עפ"ז יובן החילוק בין האמונה בכך שהרבי מלך המשיח – בתור נשיא הדור – חי וקיים, לבין המבואר בלקו"ש חל"ה (השיחה האחרונה) בענין "יעקב אבינו לא מת", שאע"פ שמצד התורה האמת היא שיעקב חי בגוף, אעפ"כ מה ש"חנטו חנטייא וכו’" הי’ ע"פ תורה.
ע"פ המבואר בשיחה שם כל הענין של "יעקב אבינו לא מת" בא בתור ראי’ (של ר’ יוחנן) שהתורה היא למעלה מטבע העולם, וזה שיעקב "חי הי’" הוא מצד אמיתית מציאותו כפי שהיא בתורה, אבל מצד טבע העולם הרי מה שראו הי’ ענין אמיתי, ולכן היו צריכים לנהוג בהתאם ע"פ תורה.
משא"כ נצחיות נשמת משה בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור, ענין המבואר בלקו"ש חכ"ו (השיחה הראשונה), הרי כל ההדגשה שם (ס"ה ואילך) היא שנצחיותו של משה שבו האירה "אמת ה’" אינה מתבטאת בזה שהוא למעלה מהעולם, אלא "ואמת ה’ לעולם" – "אמת ה’" ונצחיותה מתבטאת ומתגלה דוקא בגדרי עוה"ז הגשמי, ולכן נשארת נשמתו נצחית דוקא ע"י התלבשותה בגוף של נשיא הדור שבכל דור ודור, עד לנשיא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה, לחיים נצחיים.
גם המבואר בהמשך השיחה באופן נצחיותו של יעקב בגדרי העולם ע"י ש"זרעו בחיים", שייכת דוקא לנשמת יעקב אבינו שהיתה כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם, משא"כ לגבי משה רבינו, הנשיא הראשון, שבנוסף להיותו נשמה כללית (בתור ניצוץ של יעקב אבינו) הרי עיקר ענינו הוא להיות "ממוצע המחבר" בין הקב"ה לבנ"י נשמות בגופים, שזה נפעל ע"י התלבשות נשמתו בגוף של נשיא הדור באופן ש"אמת ה’" חודרת ומאירה בגופו הגשמי, לכן כדי שנשמת משה תשאר נצחית בגדרי העולם, מוכרחת היא להתלבש בגופו של נשיא הדור].
במשיח הנצחיות בגוף מצד עצמו
במיוחד נוגעת נקודה זו ע"פ פנימיות הענינים , שהקשר בין הנשמה לגוף אצל צדיקים לאחרי הסתלקותם תלוי בבירור הגוף, שזהו הביאור בחילוקי הלשונות בין "לא מת" שנאמר ביעקב ומשה ל"חי וקיים" שנאמר בדוד, שזהו לפי אופן בירור הגוף, אם הוא ע"י גילוי אור הנשמה עד שגם הגוף "לא מת", או ע"י גילוי מעלת הגוף מצד עצמו שעי"ז נעשה "חי וקיים". וכידוע דיש בזה מה שאין בזה, שבגילוי אור הנשמה הרי אי"ז מצד הגוף עצמו, וכשהבירור הוא רק מצד הגוף הרי הוא מוגבל.
ותכלית ושלימות הבירור, שאור הבלי גבול של הנשמה יחדור בתוך מציאותו של הגוף הגשמי עצמו, שהגוף מצד עצמו יהי’ נצחי כנצחיות הנשמה – ישנו רק במלך המשיח, שאצלו יש את חיבור שתי המעלות יחד, וזהו הטעם שדווקא במשיח ישנם "חיים נצחיים" . וכפי שידועים דברי הרמב"ן שבמשיח בטל המוות לגמרי, בפרט ע"פ חסידות שנשמתו של משיח היא בחינת היחידה, עצם החיות, והרי כל עצמי בלתי משתנה .
מכל מקום נמצא א"כ שתוכן מאמרי חז"ל אלה שווה במהותו לתוכן אמונתנו ברבי שליט"א מלך המשיח, שאע"פ שרואים בעיני בשר את הסתלקותם הרי האמת היא שכיון שתכלית הבריאה היא להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא, הרי הם נשארים קשורים בגופם שבעולם הזה. האמונה במלך המשיח היא המאחדת והמשלימה את מאמרי חז"ל אלו, לחיים נצחיים בתכלית השלימות מצד הגוף עצמו, אצל מי שעתיד לגלות בפועל את הדירה בתחתונים בגאולה – אצל הגואל.
"דוד מלך ישראל חי וקיים" – קאי על משיח בן דוד!
ולמי שעדיין מסרב להירגע, הייתכן שמצטטים דברים שהקשרם אינו מדויק, הרי לו ביאורו של אדמו"ר הזקן : אנו אומרים בקידוש לבנה ד"דוד מלך ישראל חי וקיים", והלא מבואר בכתובים ובמאמרי רז"ל שדוד לא חי כי אם שבעים שנה? אך הענין דמה שאומרים דוד מלך ישראל חי וקיים קאי על משיח בן דוד . . על משיח נאמר "נתת לו" בחי’ מתנה שאינה חוזרת ולכך יהי’ חיים נצחיים. עכלה"ק.
מצפים אנו בכל עת ובכל שעה שכבר יבוא ויתגלה משיח צדקנו בפועל ממש – בשר ודם, שנמצא כבר בעוה"ז הגשמי, דמכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" עכצ"ל שמציאותו (נשמה בגוף) קיימת גם עתה , ואף משיח מצפה בקוצר רוח ובכליון עינים להתגלות (מההעלם בזמן ומצב הגלות), דמלך המשיח גואל את ישראל בגאולה האמיתית והשלימה .
לסיכום:
א. מאמרי חז"ל אלו מראים שהצדיקים חיים בגופם גם כשלעינינו נראה אחרת,
ב. שלימות נצחיות זו היא במלך המשיח שחי וקיים ומלובש בגשמיות העולם ומצד הגוף עצמו, ועבודתו בעולם ממשיכה עד רגע הגאולה.
