חי וקיים
התורה מתעלמת ממראה עינים?
י''ג תשרי ס''ה
שאלה:
האמונה שהרבי חי וקיים טוענת כי יש להתעלם מהנראה לעיניים. לכאורה זו היא המצאה חדשה זו שאין לה שום מקום בתורת משה רבנו, ש"לא בשמים היא", ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". במקומות רבים מוצאים אנו שחז"ל מסבירים את דברי התורה באופן שיתאים למציאות בעולם, ולא נקטו מעולם גישה של התעלמות. גם תורת החסידות דואגת להדגיש כי יסוד התורה והמצוות הוא קיומו של העולם הזה כמציאות אמיתית ולא דמיונית. תורתנו היא א"כ תורה אמיתית, ריאלית ומציאותית, ולא אמונה מופשטת המבוססת על התעלמות ועצימת עינים?
תשובה:
התורה ומראה העינים – סיבה ומסובב
לפלא גדול איך הבין השואל שיש מישהו הסובר אחרת, ברור שדברי התורה אינם מתייחסים למציאות תאורטית וירטואלית אלא למציאות העולם בו אנו חיים, תורתנו הקדושה אכן נותנת את מלוא התוקף למציאות העולם בו עתיד להיות הגילוי של הדירה בתחתונים, וע"פ גדריו דוקא מקיימים אנו את מצוות התורה המביאים לגילוי זה. על זה אין כל וויכוח.
הנידון דידן הוא אחר לגמרי, האם תוקף זה שנותנת התורה למציאות העולם יכול לדחות את דברי התורה עצמה? כאשר התורה אומרת שהמציאות היא אחת, ואילו ע"פ החוש נראה שהמציאות היא הפוכה, האם גם כאן נאמין לחוש ח"ו או לתורת אמת? ע"ז עונים שהתשובה היא ברורה, שלא יהי’ המסובב למעלה מן הסיבה, וכאשר יש סתירה ביניהם – ברור מהו המקור הנאמן יותר.
וכן מבאר הרבי שליט"א מלך המשיח לגבי נצחיות העגלות שהביאו הנשיאים לצורך נשיאת המשכן: ומובן שהעובדה שאינו רואה את העגלות אינה משנה את מציאות קיומם של העגלות באופן נצחי. ואדרבה: מכיוון שהתורה אומרת שהעגלות קיימות, הרי, מציאותן של העגלות היא בתכלית ההתאמתות, עוד יותר מאשר דבר שרואה בעיניו, שכן, דבר שרואה בעיניו יתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ואילו כאשר התורה מעידה על קיום הדבר הרי זה בודאי מציאות אמיתית, בכל התוקף כו’. עכלה"ק.
בין ספרי חקירה לתורת החסידות
גישה של ’קדושת’ החוש למעלה גם מהתורה רח"ל, קיימת רק בספרי חקירה. ספר ה’עיקרים’ לדוגמא קובע, ש"האמונה בדבר האמיתי שהוא אמיתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא שהוא נמצא ובמה שהוא נמצא שאינו נמצא", ועפ"ז מבאר שלא ייתכן שנאמין שהקב"ה נושא הפכים, שאי אפשר לחוש שיעיד על כך מאחר שזה לא יצויר בשכל. תורת החסידות שוללת גישה זו מכל וכל, וקובעת כי יש להאמין לדברי התורה אף שלא יצוירו בשכל, כיון שאמת התורה אינו כפוף לחוש.
האם ניתן לראות בכך סתירה לכלל שתורה "לא בשמים היא" ?! ודאי שלא! אדרבה! דוקא בגלל שתורה "לא בשמים היא", אין מנוס מהקביעה שדברי התורה אמיתיים הם במציאות העולם הזה הגשמי, ואילו החוש – מטעה. נקודה זו ניתן לראות דוקא בראי’ העיקרית שמביאה תורת החסידות על כך שהעולם הוא מציאות אמיתית ולא דמיון, מהמשנה בדין מכשף: "שנים לוקטין קשואין אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור".
מזה שישנו חילוק בין העושה מעשה לבין האוחז את העינים, מוכח שגדר קיום המצוות אינו החושים שלנו (שכן נמצא אם נאמר שהעולם אינו אלא דמיון) אלא מציאות ממשית, שלכן מי שרק אוחז את העינים – פטור, מאחר שבאמת לא עשה מעשה. וכשם שזהו כך במצוות ודיני התורה, כן הוא גם באמונה בדברי’, שדוקא הידיעה שהעולם הוא מציאות אמיתית ולא דמיון מאפשרת לנו להאמין בדברי התורה גם כשהם היפך החוש, כיון שהשאלה היא לא מה רואה העין אלא מהי המציאות, וזאת קובעת רק התורה.
"אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל"
וזהו ציווי מפורש בתורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", ופשוטו של מקרא "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו’", והרבי מעיר שמדובר גם בנוגע לטבע. ומזה פוסקים להלכה בדיני טריפות, שההלכה בזה נקבעת רק ע"פ הטריפות שמנו חכמים, גם כשע"פ חכמת הרפואה מוכח אחרת! – והרי ע"פ חכמת הרפואה נקבעים הלכות יסודיות ביותר בדיני שמירת שבת ויו"ט ועוד, מדוע א"כ אין בפסק כזה משום "עקירת יסודות ההלכה"? התשובה היא פשוטה: יהודי מתייחס לדברי הרופא לא בגלל הרפואה, אלא רק מצד ציווי התורה, ולכן אין הרפואה יכולה להוות סתירה לדברי התורה .
ועד"ז הוא בנוגע להלכה ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" – לא זהו גדר דיני התורה, גדר התומ"צ הוא המציאות בטבע העולם, והתורה שהיא המקור לכל מציאות העולם, קובעת שמראה עיני הדיין יכול לברר את המציאות, ולכן נקבעת ההלכה עפ"ז. ובמילא מובן בפשטות שכאשר אותה תורה עצמה קובעת שהמציאות אינה כפי מראה עיני הדיין – הרי שוב אין לו כל משמעות הלכתית, וההלכה נקבעת אך ורק ע"פ קביעת התורה.
מזה מובן גם בנוגע לדין עדות ש"על פי שנים עדים יקום דבר", וכששני עדים העידו שאדם פלוני מת מותרת אשתו להינשא לאחר, אעפ"כ כאשר "בא הרוג לפנינו" בטלה העדות. אין בזה ראי’ שמראה עיני הדיין הוא גדר דיני התורה, אלא כיון שהעדות היא רק בירור המציאות, ואילו הבירור שע"י מראה עיני הדיין הוא חזק יותר, לכן כשהוא סותר לדברי העדים – בטלה העדות. כך קבעה התורה ).
החוש מוכיח על כוונת התורה
אין על כל הנ"ל סתירה מדברי הרס"ג שפסוק אשר "החוש דוחה אותו" יש לפרשו שלא כפשוטו, אין הכוונה ח"ו שהחוש אמיתי יותר מהתורה, אלא שהוא רק המוכיח למה כוונת התורה המתחשבת בו.
[משל למה הדבר דומה? שני יהודים דיברו ביניהם מי גדול יותר, הגאון הרוגצ’ובי או האור שמח. ילד קטן שמע את הוויכוח ואמר מייד: אני ראיתי את שניהם והאור שמח יותר גדול! (כשכוונתו לגודל הגוף). זה שלא לכך הכוונה אינו הוצאה מהפשט, אלא שכאן הכוונה במושג ’גדול’ היא מלכתחילה מופשטת יותר, גודל רוחני].
עד"ז מובן גם בנוגע לקביעת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך", הרי קושית אדמו"ר הזקן שזהו "נגד החוש שלנו" היא קושיא אלימתא, שכן לא מדובר על מציאות שמחוץ אלינו אלא על כך שקרוב הדבר ללבבנו. או כשהגמרא רוצה להוכיח שרבי חנינא "בקי ברפואות הוא", גם כאן לא שייכת אמונה בדבריו בעניני רפואה, נגד החוש (מלבד שהוא אכן לא דיבר בתוקף דברי תורה אלא בתור "בקי ברפואות").
אבל כאשר התורה קובעת מציאות בעולם (ודוקא המובן הפשוט של דברי התורה הוא המחייב תמיד), אלא שהחוש מראה אחרת, הרי ברור שדברי התורה אמיתיים הם אף נגד החוש! וח"ו לא נוציא את דברי התורה מפשטם.
עד"ז בכל דברי התורה המתייחסים אלינו
מכך מובן גם בנוגע לענינים נוספים ושונים שמקשרים אותם לנושא זה, ולדוגמא מדין נביא שנבואתו (לטובה) לא התקיימה לעיני בשר שבידוע שהוא נביא שקר, ועד"ז בנוגע לשכר אריכות ימים על מצות כבוד אב ואם ומצות שילוח הקן קובעת הגמרא שהכוונה לאריכות ימים בעולם הבא, שכן ר’ יעקב ראה מעשה שיהודי קיים מצוות אלו ומת מיד, וכן בענין שעל פי תורה משיח הי’ צריך לבוא כבר מזמן, ועוד . שהשאלה בכל אלה היא הכיצד מתייחסים לחוש ולא מאמינים שהאמת היא כפי שאמור להיות ע"פ דברי התורה או הנביא.
אלא ששוב הוצאו מקורות אלו מהקשרם וברור שכל זה אינו קשור לתוקפו של החוש, אלא שההתייחסות תלוי’ במהות הדברים בהם נדרשים אנו להאמין: בכל דוגמאות אלה אין התורה דורשת מיהודי להאמין שהמציאות ע"פ תורה היא כזאת, אלא רק שכך עתידה להיות או שכל צריכה להיות המציאות ע"פ התורה, וא"כ עצם העובדה שהתורה מודיעה לנו על כך מוכיחה שקיום הדברים צ"ל במובן כזה שגם אנו נראה בהתממשותם, שהרי ההודעה מתייחסת אלינו (לא למציאות מצ"ע). ולכן אנו מאמינים שהדברים עתידים להתקיים, וקיום הבטחת התורה בפועל נבחנת ע"פ מראה העיניים.
(ועד"ז בנוגע לאמיתות הנבואה. בפרט שבזה קבעה התורה עצמה שהוכחת החוש על דברי הנביא היא המאמתת את הנבואה, "וכי תאמר בלבבך איכה נדע וגו’ אשר ידבר הנביא בשם ה’ ולא יהי’ וגו’ הוא הדבר אשר לא דברו ה’ וגו’" . וזאת כיון שמדובר על דברי נבואה המתייחסים אלינו כנ"ל).
ולכן כאשר הבטחת התורה (לדוגמא) לא מתקיימת לעיני בשר, הרי שאי"ז היפך האמונה עצמה, אלא זו תמיהה כתוצאה והשלכה ממנה: כיון שהאמנתי שאמת נכון הדבר עתידה ההבטחה להתקיים, קשה לי כיצד יתכן שבפועל היא לא התקיימה? ומסיבה זו אין גם מקום לבוא ולהכריז שאנו מאמינים שדברי התורה כן התקיימו אע"פ שהחוש אינו מעיד על כך, שכן לא זו כוונת התורה בדברי’ אלינו.
כך גם בנוגע לברכותיו של הרבי שלא התקיימו לעיני בשר, הרי לא שייך להאמין שהדברים התקיימו במציאות אע"פ שהם לא נראו, שכן לא זה מה שנדרש מהחסיד להאמין ולא זו כוונת הברכות. ויתירה מזה בענין הגאולה שכל ענין הגלות הוא ההעלם והסתר הקיים בו, וכל משמעות הגאולה הוא "ונגלה כבוד הוי’ וראו כל בשר יחדיו וגו’".
משא"כ כשהאמונה היא במציאות ע"פ תורה הרי כאן ההדגשה היא בדיוק הפוכה, שנדרש מאיתנו להאמין שכך היא המציאות (בלי קשר לחושינו), שהרי כאן הקביעה מתייחסת למציאות מצד עצמה (לא אלינו), ולכן כשמראה העינים אינו מתאים עם קביעת התורה ה"ז נוגד את האמונה עצמה – האמונה היא שהדבר נצחי והנה הוא כלה, שהדבר קיים והנה הוא איננו!
כאן לא שייך שאלות וקושיות, שהרי מהי הקושיא? כיצד ייתכן שקביעת התורה אינה אמת ח"ו?! – כאן נדרשת אמונה, שכיון שתורת אמת – היא אמת לאמיתתה, ואילו דבר שרואה בעיניו ייתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ברור שתכלית ההתאמתות היא בנוגע למציאות ע"פ תורה, שזה בודאי מציאות אמיתית בכל התוקף.
לסיכום:
א. התורה בהחלט נותנת לחוש תוקף לברר המציאות, אך היא אינה כפופה אליו ח"ו כשמדובר במציאות ע"פ תורה.
ב. החוש יכול להוכיח מהי כוונת התורה, אך ח"ו לא לשנותה.
ג. קביעות התורה המתייחסות אלינו נבחנות ע"פ החוש, ולא נדרשנו מעולם להאמין בקיומם בהתעלם ממנו.
האמונה שהרבי חי וקיים טוענת כי יש להתעלם מהנראה לעיניים. לכאורה זו היא המצאה חדשה זו שאין לה שום מקום בתורת משה רבנו, ש"לא בשמים היא", ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". במקומות רבים מוצאים אנו שחז"ל מסבירים את דברי התורה באופן שיתאים למציאות בעולם, ולא נקטו מעולם גישה של התעלמות. גם תורת החסידות דואגת להדגיש כי יסוד התורה והמצוות הוא קיומו של העולם הזה כמציאות אמיתית ולא דמיונית. תורתנו היא א"כ תורה אמיתית, ריאלית ומציאותית, ולא אמונה מופשטת המבוססת על התעלמות ועצימת עינים?
תשובה:
התורה ומראה העינים – סיבה ומסובב
לפלא גדול איך הבין השואל שיש מישהו הסובר אחרת, ברור שדברי התורה אינם מתייחסים למציאות תאורטית וירטואלית אלא למציאות העולם בו אנו חיים, תורתנו הקדושה אכן נותנת את מלוא התוקף למציאות העולם בו עתיד להיות הגילוי של הדירה בתחתונים, וע"פ גדריו דוקא מקיימים אנו את מצוות התורה המביאים לגילוי זה. על זה אין כל וויכוח.
הנידון דידן הוא אחר לגמרי, האם תוקף זה שנותנת התורה למציאות העולם יכול לדחות את דברי התורה עצמה? כאשר התורה אומרת שהמציאות היא אחת, ואילו ע"פ החוש נראה שהמציאות היא הפוכה, האם גם כאן נאמין לחוש ח"ו או לתורת אמת? ע"ז עונים שהתשובה היא ברורה, שלא יהי’ המסובב למעלה מן הסיבה, וכאשר יש סתירה ביניהם – ברור מהו המקור הנאמן יותר.
וכן מבאר הרבי שליט"א מלך המשיח לגבי נצחיות העגלות שהביאו הנשיאים לצורך נשיאת המשכן: ומובן שהעובדה שאינו רואה את העגלות אינה משנה את מציאות קיומם של העגלות באופן נצחי. ואדרבה: מכיוון שהתורה אומרת שהעגלות קיימות, הרי, מציאותן של העגלות היא בתכלית ההתאמתות, עוד יותר מאשר דבר שרואה בעיניו, שכן, דבר שרואה בעיניו יתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ואילו כאשר התורה מעידה על קיום הדבר הרי זה בודאי מציאות אמיתית, בכל התוקף כו’. עכלה"ק.
בין ספרי חקירה לתורת החסידות
גישה של ’קדושת’ החוש למעלה גם מהתורה רח"ל, קיימת רק בספרי חקירה. ספר ה’עיקרים’ לדוגמא קובע, ש"האמונה בדבר האמיתי שהוא אמיתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא שהוא נמצא ובמה שהוא נמצא שאינו נמצא", ועפ"ז מבאר שלא ייתכן שנאמין שהקב"ה נושא הפכים, שאי אפשר לחוש שיעיד על כך מאחר שזה לא יצויר בשכל. תורת החסידות שוללת גישה זו מכל וכל, וקובעת כי יש להאמין לדברי התורה אף שלא יצוירו בשכל, כיון שאמת התורה אינו כפוף לחוש.
האם ניתן לראות בכך סתירה לכלל שתורה "לא בשמים היא" ?! ודאי שלא! אדרבה! דוקא בגלל שתורה "לא בשמים היא", אין מנוס מהקביעה שדברי התורה אמיתיים הם במציאות העולם הזה הגשמי, ואילו החוש – מטעה. נקודה זו ניתן לראות דוקא בראי’ העיקרית שמביאה תורת החסידות על כך שהעולם הוא מציאות אמיתית ולא דמיון, מהמשנה בדין מכשף: "שנים לוקטין קשואין אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור".
מזה שישנו חילוק בין העושה מעשה לבין האוחז את העינים, מוכח שגדר קיום המצוות אינו החושים שלנו (שכן נמצא אם נאמר שהעולם אינו אלא דמיון) אלא מציאות ממשית, שלכן מי שרק אוחז את העינים – פטור, מאחר שבאמת לא עשה מעשה. וכשם שזהו כך במצוות ודיני התורה, כן הוא גם באמונה בדברי’, שדוקא הידיעה שהעולם הוא מציאות אמיתית ולא דמיון מאפשרת לנו להאמין בדברי התורה גם כשהם היפך החוש, כיון שהשאלה היא לא מה רואה העין אלא מהי המציאות, וזאת קובעת רק התורה.
"אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל"
וזהו ציווי מפורש בתורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", ופשוטו של מקרא "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו’", והרבי מעיר שמדובר גם בנוגע לטבע. ומזה פוסקים להלכה בדיני טריפות, שההלכה בזה נקבעת רק ע"פ הטריפות שמנו חכמים, גם כשע"פ חכמת הרפואה מוכח אחרת! – והרי ע"פ חכמת הרפואה נקבעים הלכות יסודיות ביותר בדיני שמירת שבת ויו"ט ועוד, מדוע א"כ אין בפסק כזה משום "עקירת יסודות ההלכה"? התשובה היא פשוטה: יהודי מתייחס לדברי הרופא לא בגלל הרפואה, אלא רק מצד ציווי התורה, ולכן אין הרפואה יכולה להוות סתירה לדברי התורה .
ועד"ז הוא בנוגע להלכה ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" – לא זהו גדר דיני התורה, גדר התומ"צ הוא המציאות בטבע העולם, והתורה שהיא המקור לכל מציאות העולם, קובעת שמראה עיני הדיין יכול לברר את המציאות, ולכן נקבעת ההלכה עפ"ז. ובמילא מובן בפשטות שכאשר אותה תורה עצמה קובעת שהמציאות אינה כפי מראה עיני הדיין – הרי שוב אין לו כל משמעות הלכתית, וההלכה נקבעת אך ורק ע"פ קביעת התורה.
מזה מובן גם בנוגע לדין עדות ש"על פי שנים עדים יקום דבר", וכששני עדים העידו שאדם פלוני מת מותרת אשתו להינשא לאחר, אעפ"כ כאשר "בא הרוג לפנינו" בטלה העדות. אין בזה ראי’ שמראה עיני הדיין הוא גדר דיני התורה, אלא כיון שהעדות היא רק בירור המציאות, ואילו הבירור שע"י מראה עיני הדיין הוא חזק יותר, לכן כשהוא סותר לדברי העדים – בטלה העדות. כך קבעה התורה ).
החוש מוכיח על כוונת התורה
אין על כל הנ"ל סתירה מדברי הרס"ג שפסוק אשר "החוש דוחה אותו" יש לפרשו שלא כפשוטו, אין הכוונה ח"ו שהחוש אמיתי יותר מהתורה, אלא שהוא רק המוכיח למה כוונת התורה המתחשבת בו.
[משל למה הדבר דומה? שני יהודים דיברו ביניהם מי גדול יותר, הגאון הרוגצ’ובי או האור שמח. ילד קטן שמע את הוויכוח ואמר מייד: אני ראיתי את שניהם והאור שמח יותר גדול! (כשכוונתו לגודל הגוף). זה שלא לכך הכוונה אינו הוצאה מהפשט, אלא שכאן הכוונה במושג ’גדול’ היא מלכתחילה מופשטת יותר, גודל רוחני].
עד"ז מובן גם בנוגע לקביעת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך", הרי קושית אדמו"ר הזקן שזהו "נגד החוש שלנו" היא קושיא אלימתא, שכן לא מדובר על מציאות שמחוץ אלינו אלא על כך שקרוב הדבר ללבבנו. או כשהגמרא רוצה להוכיח שרבי חנינא "בקי ברפואות הוא", גם כאן לא שייכת אמונה בדבריו בעניני רפואה, נגד החוש (מלבד שהוא אכן לא דיבר בתוקף דברי תורה אלא בתור "בקי ברפואות").
אבל כאשר התורה קובעת מציאות בעולם (ודוקא המובן הפשוט של דברי התורה הוא המחייב תמיד), אלא שהחוש מראה אחרת, הרי ברור שדברי התורה אמיתיים הם אף נגד החוש! וח"ו לא נוציא את דברי התורה מפשטם.
עד"ז בכל דברי התורה המתייחסים אלינו
מכך מובן גם בנוגע לענינים נוספים ושונים שמקשרים אותם לנושא זה, ולדוגמא מדין נביא שנבואתו (לטובה) לא התקיימה לעיני בשר שבידוע שהוא נביא שקר, ועד"ז בנוגע לשכר אריכות ימים על מצות כבוד אב ואם ומצות שילוח הקן קובעת הגמרא שהכוונה לאריכות ימים בעולם הבא, שכן ר’ יעקב ראה מעשה שיהודי קיים מצוות אלו ומת מיד, וכן בענין שעל פי תורה משיח הי’ צריך לבוא כבר מזמן, ועוד . שהשאלה בכל אלה היא הכיצד מתייחסים לחוש ולא מאמינים שהאמת היא כפי שאמור להיות ע"פ דברי התורה או הנביא.
אלא ששוב הוצאו מקורות אלו מהקשרם וברור שכל זה אינו קשור לתוקפו של החוש, אלא שההתייחסות תלוי’ במהות הדברים בהם נדרשים אנו להאמין: בכל דוגמאות אלה אין התורה דורשת מיהודי להאמין שהמציאות ע"פ תורה היא כזאת, אלא רק שכך עתידה להיות או שכל צריכה להיות המציאות ע"פ התורה, וא"כ עצם העובדה שהתורה מודיעה לנו על כך מוכיחה שקיום הדברים צ"ל במובן כזה שגם אנו נראה בהתממשותם, שהרי ההודעה מתייחסת אלינו (לא למציאות מצ"ע). ולכן אנו מאמינים שהדברים עתידים להתקיים, וקיום הבטחת התורה בפועל נבחנת ע"פ מראה העיניים.
(ועד"ז בנוגע לאמיתות הנבואה. בפרט שבזה קבעה התורה עצמה שהוכחת החוש על דברי הנביא היא המאמתת את הנבואה, "וכי תאמר בלבבך איכה נדע וגו’ אשר ידבר הנביא בשם ה’ ולא יהי’ וגו’ הוא הדבר אשר לא דברו ה’ וגו’" . וזאת כיון שמדובר על דברי נבואה המתייחסים אלינו כנ"ל).
ולכן כאשר הבטחת התורה (לדוגמא) לא מתקיימת לעיני בשר, הרי שאי"ז היפך האמונה עצמה, אלא זו תמיהה כתוצאה והשלכה ממנה: כיון שהאמנתי שאמת נכון הדבר עתידה ההבטחה להתקיים, קשה לי כיצד יתכן שבפועל היא לא התקיימה? ומסיבה זו אין גם מקום לבוא ולהכריז שאנו מאמינים שדברי התורה כן התקיימו אע"פ שהחוש אינו מעיד על כך, שכן לא זו כוונת התורה בדברי’ אלינו.
כך גם בנוגע לברכותיו של הרבי שלא התקיימו לעיני בשר, הרי לא שייך להאמין שהדברים התקיימו במציאות אע"פ שהם לא נראו, שכן לא זה מה שנדרש מהחסיד להאמין ולא זו כוונת הברכות. ויתירה מזה בענין הגאולה שכל ענין הגלות הוא ההעלם והסתר הקיים בו, וכל משמעות הגאולה הוא "ונגלה כבוד הוי’ וראו כל בשר יחדיו וגו’".
משא"כ כשהאמונה היא במציאות ע"פ תורה הרי כאן ההדגשה היא בדיוק הפוכה, שנדרש מאיתנו להאמין שכך היא המציאות (בלי קשר לחושינו), שהרי כאן הקביעה מתייחסת למציאות מצד עצמה (לא אלינו), ולכן כשמראה העינים אינו מתאים עם קביעת התורה ה"ז נוגד את האמונה עצמה – האמונה היא שהדבר נצחי והנה הוא כלה, שהדבר קיים והנה הוא איננו!
כאן לא שייך שאלות וקושיות, שהרי מהי הקושיא? כיצד ייתכן שקביעת התורה אינה אמת ח"ו?! – כאן נדרשת אמונה, שכיון שתורת אמת – היא אמת לאמיתתה, ואילו דבר שרואה בעיניו ייתכן שאינו אלא דמיון בלבד, ברור שתכלית ההתאמתות היא בנוגע למציאות ע"פ תורה, שזה בודאי מציאות אמיתית בכל התוקף.
לסיכום:
א. התורה בהחלט נותנת לחוש תוקף לברר המציאות, אך היא אינה כפופה אליו ח"ו כשמדובר במציאות ע"פ תורה.
ב. החוש יכול להוכיח מהי כוונת התורה, אך ח"ו לא לשנותה.
ג. קביעות התורה המתייחסות אלינו נבחנות ע"פ החוש, ולא נדרשנו מעולם להאמין בקיומם בהתעלם ממנו.
