חי וקיים
האמנם מרגוע פסיכולוגי?
י''ג תשרי ס''ה
שאלה:
עם המציאות יש להתמודד התמודדות אמיתית ולא להתכחש לה. האמירה שיש רבי בגוף הרי לא תשנה את המציאות, אלו הם רק מילים בלי שום משמעות, התחמקות מהאמת, ומרגוע פסיכולוגי על השאלה והקושי שיצרה המציאות, ע"י אשלי’ רגעית של אי הכרה והתכחשות, שסופה להתפוגג ולהתנפץ. האם זוהי דרך להתקשרות?! – כשמחנכים את הדור הבא על פי גישה זו יש בכך סכנה חינוכית!
תשובה:
גילוי המציאות האמיתית בעולם
הופעתם של שאלות בסגנון זה בזמן האחרון היא כל כך מדהימה, שספק אם הי’ לכך אי פעם תקדים. עם היות שחילוקי דעות זהו דבר לגיטימי, הרי כל אחד מבין שבכדי שאנשים בעלי דיעות חלוקות יוכלו להידבר ולדון ביניהם, התנאי הבסיסי הוא שעכ"פ במסגרת הדיון יבין כל אחד את דעתו של זולתו, יעלה במחשבתו את האפשרות שזוהי דעה אמיתית, ובכך ישתדל לענות לו על דעתו וטענותיו.
בזמן זה נוצר סוג חדש של דיון, משמיעים טענה על שיטה מסוימת, וכל יסודה של הטענה הוא – שהשיטה היא שקרית! אילו רק נעלה עכ"פ במחשבה את האפשרות ששיטה זו אמיתית היא – תרד כל הטענה מכל וכל, ואדרבה, היא תשמש גם בתור מענה!
ובפשטות: אם אכן צודקים המאמינים, והמציאות האמיתית היא שהרבי מלך המשיח חי וקיים, ומה שראינו אינו אלא ניסיון המעלים ומסתיר על האמת – הרי לא רק שהאמירה שהרבי חי וקיים איננה רק מילים, אלא שבאמירה זו אנו מגלים את המציאות האמיתית, שלעינינו נסתרת!
הכל מתחיל ב’הנחות’ שלנו
כיצד קרה הדבר, שאנשים ברי דעת לכאורה מדברים כל כך לא לענין? מסתבר שכאן מונחת ההוכחה הטובה ביותר שאין כאן באמת דיון עניני, והשאלה היא לא מי צודק, זו שאלה הרבה יותר עמוקה, שאלה שמתחילה בהנחות שלנו, שהחשיבה רק משקפת אותם. יש כאן התמודדות אמיתית בין השטות דלעומת זה מול השטות דקדושה. לא פלא איפוא שכל הדיונים אינם משנים מאומה, שהרי האחד בכלל לא מבין את השני.
כשניגשים לענין מכיוון זה הכל מקבל משמעות אחרת לגמרי, פתאום תופסים שלא ה’הוכחה’ או המענה עלי’ נוגעים כאן, השאלה האמיתית היא בתכונות ומדריגת המתבונן ובהנחתו, מה אצלו יותר בפשיטות ובהתאמתות ומה יותר בהתחדשות ובתמי’. השאלה האמיתית היא מה מונח אצלנו בפשטות, ומה נחשב ונרגש כחידוש הדורש עיון ובירור. מהו ה’נושא’ שלנו ומה נחשב רק להשלכות ממנו .
חסיד שהנושא שלו הוא התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, ובמילא ההתעסקות והחיות וה’קאָך’ שלו הוא בהכרזת ה’יחי’ אותה עודד הרבי שליט"א מלך המשיח בשנות תשנ"ג-נ"ד לעין כל, בהמשך לשיחות הנפלאות של שנות תנש"א-נ"ב – הרי התייחסותו להעלם והסתר היא באופן של התחדשות, ומתאים להנחות הפשוטות שבהם הוא מונח ואיתם הוא חי.
אך מי שהתייחסותו האמיתית אל הרבי היא כאל בשר ודם (וכל הנ"ל אינו אלא רקע לשיגרת החיים כתוצאה מהשינויים החולפים בהם), הרי לגביו מציאות ההעלם והסתר היא המציאות הפשוטה והברורה שאין אמיתית ממנה, וכשישמע שמישהו טוען שהרבי חי וקיים, ה"ה בטוח שהלא אינו אלא שקרן .
ולכן רואה הוא באמונה שהרבי חי וקיים רק את שלילת מה שמונח אצלו, ומכיוון זה הוא מנסה אף לשלול אותה. כיון שבעולם המושגים שלו הרי ההעלם והסתר שראה הוא בפשיטות, הרי זה שיש מישהו שטוען לא כך – זה בשבילו התחמקות מהאמת, אי הכרה במציאות, וכמענה פנטסטי וקוסם ללב על כל הקושיות והתסבוכים שיצרה המציאות.
האומנם מרגוע פסיכולוגי?
והנה הצגת הדברים ממבט כזה היא הרי חוסר אנושיות, ממנו נראה כאילו כל אלפי החסידים והתמימים שחיים באמונה זו זה כו"כ שנים, כולם מוכנים ומסוגלים לשכנוע עצמי מתמיד עד כדי דמיון, ובפרט המחשבה שברוח זו אכן מדברים בהתוועדויות, בכינוסים ובשאר הביטאונים בהם מחנכים, מעוררים ומחזקים אמונה זו. הרי הדבר מזכיר את המיתוס החילוני וההשכלתי, שכל ענין הדת הוא פיתוח עולם וירטואלי, המשמש כהתחמקות מהתמודדות אמיתית עם החיים עלי אדמות.
הטענה כאילו מדובר באמונה קלושה ומתנדנדת, העומדת כל העת על קצה החוט של בריחת האדם מעצמו ומהסובב אותו לבין התמודדות אמיתית איתם, עד שסופה להתנפץ – מתנפצת מול פני המציאות, שהנתקל בעוצמתה של אמונה זו רואה כי היא ממש לא בכיוון של התנפצות, אדרבה, יש כאן אמונה חזקה בעלת יסודות נפש איתנים, בלי שום ספק או נתינת מקום לאפשרות אחרת ח"ו.
וזה רק מוכיח עד כמה מעוותת הסתכלות זו – האם יש לכך תקדים היסטורי, שכ"כ הרבה אנשים חיו עם אמונה שקרית ומדומיינת בתוקף ובהתמדה, ובאופן שמחייב אותם למעשה בפועל עד להתמסרות מוחלטת?! ובפרט שלא מדובר על סתם אנשים, אלא דוקא על חסידי חב"ד, הלומדים תורת חסידות חב"ד, מקושרים לרבי והוגים בתורתו.
תשובת הקסם להעלם והסתר
אך האמת היא (ובעצם גם השואל מכיר בה בסתר לבו), שתשובת הקסם שבאמונה האיתנה שהרבי שליט"א מלך המשיח חי וקיים, אינה למציאות העולם אלא להעלם השורר בו. כאשר החושך המכסה ארץ מעלים כביכול אפילו על מציאותו של נשיא הדור המלך המשיח, מוטלת עלינו החובה והזכות לתת את התשובה להעלם זה, ולגלות את המציאות האמיתית, שהרבי חי וקיים!
לא מדובר באמונה קלה וקוסמת ללב, אדרבה, אמונה זו היא עבודת חיים! עבודה של שבירת הנחות העולם המגושמות המקיפות אותנו בחיי היום יום, עבודה של החדרת ההכרה שלא אני המטרה במציאותי בעולם, או במילים פשוטות, שעניני תורת החסידות ושיחותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח לא יהיו רק מסגרת שבה אוכל לבטא את עצמי, אלא שהם יהוו חלק ממציאותי, חלק מעולם המושגים שלי.
נמצא א"כ שטענה זו, שהאמונה ברבי חי וקיים היא ’מרגוע פסיכולוגי’ ו’תשובת קסם’, מתוך שכנוע עצמי ש"האמת היא שאע"פ שהמציאות אינה מובנת צריכים להתמודד איתה ולהתקשר לרבי" – היא המרגוע הפסיכולוגי וההתחמקות האמיתית מדרישת וזעקת הנפש האלוקית, והמוצא היחיד הוא התבוננות מהותית ופנימית אליבא דנפשי’ (וראה בתשובה הבאה).
תוצאות החינוך על אמונה זו
מכאן גם ההתייחסות לחשש שחינוך לאמונה זו מהוה סכנה חינוכית, שפלא בכלל על השאלה, שהרי עד עתה התחנכו מאות ילדים ונערים על אמונה זו, ולא שמענו על מקרה אחד ויחיד בו נשקפה סכנה חינוכית בעקבות חינוך זה. ואדרבה, חינוך זה פעל רק חיזוק באמונה ובמעשה בפועל אצל הילדים, התמימים ואנ"ש כאחד! א"כ הלא הטענה עצמה רק מוכיחה שהיסוד שהוביל אלי’ מוטעה כנ"ל.
וטעם הדבר מובן, כיון שהנטי’ הטבעית של נשמת היהודי מלידתו היא לאלקות, ואצל הילדים מאירה הנשמה בצורה טהורה יותר, הרי כאשר מגלים לו האמת על ידי אמונה פשוטה ותמימה שלמעלה מהשכל, היא מביאה אותו, כפי שרואים במוחש, לידי טוהר נפש ועדינות המדות ולכל עניני טוב וקדושה.
לסיכום:
א. האמירה שהרבי מלך המשיח חי וקיים מגלה את המציאות האמיתית בעולם,
ב. תפיסת נקודה זו תלוי’ בהנחות חסידיות.
ג. זוהי אמונה הדורשת עבודה.
ד. חינוך לאמונה זו מביא לכל עניני טוב וקדושה.
עם המציאות יש להתמודד התמודדות אמיתית ולא להתכחש לה. האמירה שיש רבי בגוף הרי לא תשנה את המציאות, אלו הם רק מילים בלי שום משמעות, התחמקות מהאמת, ומרגוע פסיכולוגי על השאלה והקושי שיצרה המציאות, ע"י אשלי’ רגעית של אי הכרה והתכחשות, שסופה להתפוגג ולהתנפץ. האם זוהי דרך להתקשרות?! – כשמחנכים את הדור הבא על פי גישה זו יש בכך סכנה חינוכית!
תשובה:
גילוי המציאות האמיתית בעולם
הופעתם של שאלות בסגנון זה בזמן האחרון היא כל כך מדהימה, שספק אם הי’ לכך אי פעם תקדים. עם היות שחילוקי דעות זהו דבר לגיטימי, הרי כל אחד מבין שבכדי שאנשים בעלי דיעות חלוקות יוכלו להידבר ולדון ביניהם, התנאי הבסיסי הוא שעכ"פ במסגרת הדיון יבין כל אחד את דעתו של זולתו, יעלה במחשבתו את האפשרות שזוהי דעה אמיתית, ובכך ישתדל לענות לו על דעתו וטענותיו.
בזמן זה נוצר סוג חדש של דיון, משמיעים טענה על שיטה מסוימת, וכל יסודה של הטענה הוא – שהשיטה היא שקרית! אילו רק נעלה עכ"פ במחשבה את האפשרות ששיטה זו אמיתית היא – תרד כל הטענה מכל וכל, ואדרבה, היא תשמש גם בתור מענה!
ובפשטות: אם אכן צודקים המאמינים, והמציאות האמיתית היא שהרבי מלך המשיח חי וקיים, ומה שראינו אינו אלא ניסיון המעלים ומסתיר על האמת – הרי לא רק שהאמירה שהרבי חי וקיים איננה רק מילים, אלא שבאמירה זו אנו מגלים את המציאות האמיתית, שלעינינו נסתרת!
הכל מתחיל ב’הנחות’ שלנו
כיצד קרה הדבר, שאנשים ברי דעת לכאורה מדברים כל כך לא לענין? מסתבר שכאן מונחת ההוכחה הטובה ביותר שאין כאן באמת דיון עניני, והשאלה היא לא מי צודק, זו שאלה הרבה יותר עמוקה, שאלה שמתחילה בהנחות שלנו, שהחשיבה רק משקפת אותם. יש כאן התמודדות אמיתית בין השטות דלעומת זה מול השטות דקדושה. לא פלא איפוא שכל הדיונים אינם משנים מאומה, שהרי האחד בכלל לא מבין את השני.
כשניגשים לענין מכיוון זה הכל מקבל משמעות אחרת לגמרי, פתאום תופסים שלא ה’הוכחה’ או המענה עלי’ נוגעים כאן, השאלה האמיתית היא בתכונות ומדריגת המתבונן ובהנחתו, מה אצלו יותר בפשיטות ובהתאמתות ומה יותר בהתחדשות ובתמי’. השאלה האמיתית היא מה מונח אצלנו בפשטות, ומה נחשב ונרגש כחידוש הדורש עיון ובירור. מהו ה’נושא’ שלנו ומה נחשב רק להשלכות ממנו .
חסיד שהנושא שלו הוא התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, ובמילא ההתעסקות והחיות וה’קאָך’ שלו הוא בהכרזת ה’יחי’ אותה עודד הרבי שליט"א מלך המשיח בשנות תשנ"ג-נ"ד לעין כל, בהמשך לשיחות הנפלאות של שנות תנש"א-נ"ב – הרי התייחסותו להעלם והסתר היא באופן של התחדשות, ומתאים להנחות הפשוטות שבהם הוא מונח ואיתם הוא חי.
אך מי שהתייחסותו האמיתית אל הרבי היא כאל בשר ודם (וכל הנ"ל אינו אלא רקע לשיגרת החיים כתוצאה מהשינויים החולפים בהם), הרי לגביו מציאות ההעלם והסתר היא המציאות הפשוטה והברורה שאין אמיתית ממנה, וכשישמע שמישהו טוען שהרבי חי וקיים, ה"ה בטוח שהלא אינו אלא שקרן .
ולכן רואה הוא באמונה שהרבי חי וקיים רק את שלילת מה שמונח אצלו, ומכיוון זה הוא מנסה אף לשלול אותה. כיון שבעולם המושגים שלו הרי ההעלם והסתר שראה הוא בפשיטות, הרי זה שיש מישהו שטוען לא כך – זה בשבילו התחמקות מהאמת, אי הכרה במציאות, וכמענה פנטסטי וקוסם ללב על כל הקושיות והתסבוכים שיצרה המציאות.
האומנם מרגוע פסיכולוגי?
והנה הצגת הדברים ממבט כזה היא הרי חוסר אנושיות, ממנו נראה כאילו כל אלפי החסידים והתמימים שחיים באמונה זו זה כו"כ שנים, כולם מוכנים ומסוגלים לשכנוע עצמי מתמיד עד כדי דמיון, ובפרט המחשבה שברוח זו אכן מדברים בהתוועדויות, בכינוסים ובשאר הביטאונים בהם מחנכים, מעוררים ומחזקים אמונה זו. הרי הדבר מזכיר את המיתוס החילוני וההשכלתי, שכל ענין הדת הוא פיתוח עולם וירטואלי, המשמש כהתחמקות מהתמודדות אמיתית עם החיים עלי אדמות.
הטענה כאילו מדובר באמונה קלושה ומתנדנדת, העומדת כל העת על קצה החוט של בריחת האדם מעצמו ומהסובב אותו לבין התמודדות אמיתית איתם, עד שסופה להתנפץ – מתנפצת מול פני המציאות, שהנתקל בעוצמתה של אמונה זו רואה כי היא ממש לא בכיוון של התנפצות, אדרבה, יש כאן אמונה חזקה בעלת יסודות נפש איתנים, בלי שום ספק או נתינת מקום לאפשרות אחרת ח"ו.
וזה רק מוכיח עד כמה מעוותת הסתכלות זו – האם יש לכך תקדים היסטורי, שכ"כ הרבה אנשים חיו עם אמונה שקרית ומדומיינת בתוקף ובהתמדה, ובאופן שמחייב אותם למעשה בפועל עד להתמסרות מוחלטת?! ובפרט שלא מדובר על סתם אנשים, אלא דוקא על חסידי חב"ד, הלומדים תורת חסידות חב"ד, מקושרים לרבי והוגים בתורתו.
תשובת הקסם להעלם והסתר
אך האמת היא (ובעצם גם השואל מכיר בה בסתר לבו), שתשובת הקסם שבאמונה האיתנה שהרבי שליט"א מלך המשיח חי וקיים, אינה למציאות העולם אלא להעלם השורר בו. כאשר החושך המכסה ארץ מעלים כביכול אפילו על מציאותו של נשיא הדור המלך המשיח, מוטלת עלינו החובה והזכות לתת את התשובה להעלם זה, ולגלות את המציאות האמיתית, שהרבי חי וקיים!
לא מדובר באמונה קלה וקוסמת ללב, אדרבה, אמונה זו היא עבודת חיים! עבודה של שבירת הנחות העולם המגושמות המקיפות אותנו בחיי היום יום, עבודה של החדרת ההכרה שלא אני המטרה במציאותי בעולם, או במילים פשוטות, שעניני תורת החסידות ושיחותיו של הרבי שליט"א מלך המשיח לא יהיו רק מסגרת שבה אוכל לבטא את עצמי, אלא שהם יהוו חלק ממציאותי, חלק מעולם המושגים שלי.
נמצא א"כ שטענה זו, שהאמונה ברבי חי וקיים היא ’מרגוע פסיכולוגי’ ו’תשובת קסם’, מתוך שכנוע עצמי ש"האמת היא שאע"פ שהמציאות אינה מובנת צריכים להתמודד איתה ולהתקשר לרבי" – היא המרגוע הפסיכולוגי וההתחמקות האמיתית מדרישת וזעקת הנפש האלוקית, והמוצא היחיד הוא התבוננות מהותית ופנימית אליבא דנפשי’ (וראה בתשובה הבאה).
תוצאות החינוך על אמונה זו
מכאן גם ההתייחסות לחשש שחינוך לאמונה זו מהוה סכנה חינוכית, שפלא בכלל על השאלה, שהרי עד עתה התחנכו מאות ילדים ונערים על אמונה זו, ולא שמענו על מקרה אחד ויחיד בו נשקפה סכנה חינוכית בעקבות חינוך זה. ואדרבה, חינוך זה פעל רק חיזוק באמונה ובמעשה בפועל אצל הילדים, התמימים ואנ"ש כאחד! א"כ הלא הטענה עצמה רק מוכיחה שהיסוד שהוביל אלי’ מוטעה כנ"ל.
וטעם הדבר מובן, כיון שהנטי’ הטבעית של נשמת היהודי מלידתו היא לאלקות, ואצל הילדים מאירה הנשמה בצורה טהורה יותר, הרי כאשר מגלים לו האמת על ידי אמונה פשוטה ותמימה שלמעלה מהשכל, היא מביאה אותו, כפי שרואים במוחש, לידי טוהר נפש ועדינות המדות ולכל עניני טוב וקדושה.
לסיכום:
א. האמירה שהרבי מלך המשיח חי וקיים מגלה את המציאות האמיתית בעולם,
ב. תפיסת נקודה זו תלוי’ בהנחות חסידיות.
ג. זוהי אמונה הדורשת עבודה.
ד. חינוך לאמונה זו מביא לכל עניני טוב וקדושה.
